°, ת"ז, נק' עֲנוּקָה, — מקֻשט כמו בעֲנָק: גרון ענוק לשון למודים דברים דבורים באופן שקודים (ר' שמעון בר' יצחק, אלוף, יוצ' ב שבוע'). — וסמ':הקרנתי זיו שלוחיך ישרתי שמתי לנוחיך הגות ענוק שיחיך נאוו לחייך (ר' שבתי בר' משה, אנעים חדושי שירים, יוצ' א פסח, מחז' איטל' א, קג:). ואת מתחבבת בעיני בשביל ענק אחד אשר לצוארך יותר מאשה אחרת ענוקה בענק כפול (רשב"ם, שה"ש, ילינק ד ז-יא).