קל אינו נהוג.

— פִע', עִצְּמוֹ, — עִצֵּם את פלוני, אכל עֲצָמָיו, שבר עצמי: שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עִצְּמוֹ נבוכדראצר מלך בבל (ירמ' נ יז). — ובסהמ"א: והוא דומה למה שאומרין הערב עצמתי1 השה כלומר התכתיה עצם עצם (ר"י א"ת סה"ש לריב"ג, עצם). — ואמר המשורר: בכל כחם אכלוה יריבים ועודם ידמ[ו שרית נטולות] בעוצם עצמוה העצומים עלי חילה אשר היה נ[חלות] (רשב"ג, [תהלת] אל). סמוכה במצות כחומה ומצמיתי עצמו עצמוני אכלוני ואת נוי השמו (גנזי שכטר ג, דודסון 90). ירחם אל אצילים רחמוני ובנעימים דברים נחמוני ולא אבדה אמונה מלבכם ועת צר לי בחסדם קדמוני ולולי הם משנאי משלו בי ועצמי רצצו ויעצמוני (ר"י חריזי, תחכמונ' י). ואם יצדק דברי הטיבו מחירי והבו שכרי ואם אשקר בנאומי עצמו עצמי ושפכו דמי (הוא, מחב' איתיאל יב).