עוצם, ש"ז, — א) סגולת מה שהוא חזק ורב הכח והיכלת, Macht; pouvoir; might: ואמרת בלבבך כחי וְעֹצֶם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את יי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל (דבר' ח יז-יח). תהפך לאכזר לי בְּעֹצֶם ידך תשטמני (איוב ל כא). — ובסהמ"א: מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים ממלאת תאותם והשלמת משאלותם (ר"י א"ת, חו"ה הבחינה, פתיח', 84. ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים יש דבר ששיעורו בששים וכו' ( רמב"ם, מאכלות אסורות טו ה). ומפני כן, וגם מפני עוצם דקותו לא חשש לו ולא הקפיד עליו והורה לבני דורו וציוה אותם לסדר שנות העולם ולעשותם משס"ה יום ורביע יום שלם בלי מגרעת (ר"י הישראלי, יסוד עולם ג, לט:. — ואמר הפיטן: [עדו]ף שמחות להרסיס עוצם ההרים עסיס (Kahle, Masor. d. West, ז) — ואמר המשורר: עצם כבודו הכיל כל וכן נקרא מקום לכל כי לא מקום יכילהו (ר"י הלוי, משגיב בכחו). ואז נתכנו אישhם וצורות בעולמו בעצם מרוצתו וכח תנועתיו (ראב"ע, בשם אל אשר אמר). בפרוד אח וסור רע ונוד נום ורוב חולי ועוצם המצרות (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 15). — ב) כמו עֶצֶם א) לא נכחד עָצְמִי1 ממך אשר עשיתי בסתר (תהל' קלט יה).