ת"ז, נק' עֲקַלְקַלָּה, מ"ר עֲקַלְְקַלּוֹת, — אֹרַח עֲקַלְקַל, לא ישר, מעֻקּם הנה והנה: בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עֲקַלְְקַלּוֹת (שפט' ה ו). — ובסהמ"א: ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות (רמב"ם, בה"ב ד א). — ואמר המשורר: והסוס בקרב רגלו מאד קל ויתהלך עלי דרך מעקל עקלקלות דרכיו לא סלולות בתוך בתים שלשה לו גבולות (ראב"ע, אשורר שיר, כהנא א, 157). שסבת החוטא הוא בסבת הנכשל בדרך מישור שאין בה לא  אבן נגף ולא עקלקל (ר"י בר' אנטולי, מלמד התלמיד', כז:). וחללו (של המורסה) כבר יהיה שוה וכבר יהיה עקלקל ופעמים יהיו לו פיות (נרבוני, ארח חיים במורסות, כ"י ביהמ"ד, שכטר).