פ"י, —  מָשַׁשׁ, מעך, כמו עִסָּה, עָסַס: ותפקדי את זמת נעוריך בַּעֲשוֹת ממצרים דדיך (יחזק' כג כא). —  ואמר המשורר: ורמונים בגן שושן ואכן בראשי משמרות בשם תפושים וידיך בעברם על פניהם לאטם מעכים אתם ועשים (רמב"ע, הריח מר). תושיט ימינה כוס וידי מתחת פתיגיל שד לאט תעש (הוא, התרשיש ב קט).

— פִע', עִשָּׂה, —  כמו קל: שמה מעכו שדיהן ושם עִשּׂוּ דדי בתוליהן (יחזק' כג ג). ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה וכו' והמה עִשּׂוּ דדי בתוליה (שם ח). —  ובסהמ"א: חריצי החלב וכו' ואפשר שנקראו כן לפי שמעשין אותן כשעושים אותם ודומה מלאכתן למלאכת החרוץ בדישה (רד"ק סה"ש, חרץ). —  ואמר המשורר: בחמדות עולם אפדה ליל אשר עשיתי דדי בו צבי החן וארדה משפתיו צוף יין כרמי ואנשק לחי אדומי (ר"י הלוי, שאלי מעפרי). —  ובמשמ' לחץ ועשק: נצלו מיד פתרוסים אשר אותם מעשים והעמתו היות ששים (אות זה החדש, יוצ' שבת פרש' החדש). רמסוני ועשוני ודמיתי לקאת מדבר (אשר עשה, סליח' שבת שובה, סמא"צ, תקלח:).

— פֻע', °עֻשָּׂה, רק בינ' מ"ר מְעֻשִּׂים, —  שֶעִשּׂוּ אותו, שלחצו אותו: מלט ממנו בניך המעשים מתח דינך הפר לעם מתבוססים (יי' אלהי הצבאות, סליח' שחר' יו"כ).