°, ש"ז, — פעֻלת מי שהוא מְפַנֵּק1 את פלוני או את עצמו: הרך הוא הענוג לשון פינוק (רש"י, דבר' כח נד). ומי הסיר מלבם כל מורך ופנוק למען יוכלו סבול עזות הזמן ורגשותיו (פפנהים, ארבע כוסות, כוס תנחומים ד). — ואמר הפיטן: פתיגיל ועגיל בדלי ענוק פנוק קדלי פנים בפנים השדלי דודי לי (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א פסח). זכור פנוק טובות רבות (תפארת שיבה לכבוד צונץ, 217). — ומ"ר פִּנּוּקִים, ואמר הפיטן: פרש ענן להאהילי מגיה בליל הלי פנוקים שלש האכילי (שמעון בר יצחק, אהוביך, יוצ' שבת חוהמ"פ). פדויה מצוען תשה הכנס לתושיה פנוקים שלשה חדשה ונתרפאה שלישיה (מאיר בירבי יצחק, אדיר ונאה, יוצ' שבת אחר שבועות). תולעי חמוקים כצמר מנוקים עונותיכם עלוקים במים מצוקים ומשוד פינוקים וממעודני תפנוקים לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים (קטע מעבודה, Elbog., Stud, 181). הקוה בשלישי ופנה תיאטרון למשחקים והציץ אילנות תמור פרפריות ופנוקים (אמתי בר שפטיה, אדון מגיד, שירמן, איטל', ו).