1, פ"י, פָּתוֹת, — חלק לחלקים קטנים: פָּתוֹת אתה פתים ויצקת עליה שמן מנחה הוא (ויקר' ב ו). — ובתו"מ: היוצק, הבולל, הפותת וכו' פטור (זבח' יד ג). לא יצק, לא בלל, לא פתת וכו' או שפתתן פתים מרובות ולא משחן כשרות (מנח' נ ב). היה עומד ומקריב מנחות וכו' נטלן לאכלן מברך וכו' וכולן פותתן כזית (ברכ' לז:). ואח"כ אמרו זה לזה והיו זכורים אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבים ואוכלים פכסמין ופותין2 בתוך הזום של בשר (מד"ר במד' ז). — ובסהמ"א: כל אוכל חלב, אין צריך לומר בשאכלו כזית בבת אחת שהוא חייב, אלא פתתו פתיתין ואכל בסירוגין פחות מכזית עד שאכל כזית בכדי אכילת פרס חייב (והזהיר, ויקר' נג., שמיני). מרבכת תביאנה, וכמהו ולמחבת ולמרבכת, רוצה ולמעשה המחבת ולמרבכת והיא הפתותה פתים, ובלשון הערבי רבך (סה"ש לריב"ג, רבך). — °פָּתוּת, במשמ' שבור מעבודה בפרך, ואמר הפיטן: צואר עבדים בפרך אין פתות, לקונם כי לא נמכרו לצמיתות (יצחק, יקוש בעניו, גאולה לשבת ה אחה"פ). 

— פִע', °פִּתֵּת, שִׁבֵּר, כמו פָּתַת: קלפת קרקבן היונה יש לה סגולה לבעלי האצטו' ולפתת החצץ (נרבוני, ארח חיים ג, בחליי האצטו', א). רבוי בשר הארנבת מפתת החצץ (הוא, שם שם). אמנם המפתתים החצץ וכו' (הוא, שם שם).3