צַדִּי

*, או צָדֵי, ש"ז, מ"ר צַדִּין, — שם האות צ1: מהו דין דכתיב מ"ם מ"ם נון נון צד"י צד"י פ"ה פ"ה כ"ף כ"ף, ממאמר למאמר, מנאמן לנאמן, מצדיק לצדיק, מפה לפה, מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה (ירוש' מגי' א יא)צד"י כפופה וצד"י פשוטה, צדיק כפוף צדיק פשוט (שבת קד.). כיצד נעשית (השאלה באורים ותומים) רבי יוחנן אומר בולטות (האותיות), ריש לקיש אומר מצטרפות, והלא לא כתיב בהו צד"י, אמר רב שמואל ברבי יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם (יומא עג:). כתב אלף למד מאלהים, יה מיי' ה"ז אינו נמחק, שין דלת משדי, אלף דלת מאדני, צדי בית מצבאות ה"ז נמחק (ת"ר, שבוע' לה:). ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, אמר ר' יוחנן צפונו' מופיע ונחות ליה לאמרם וכו' ורבנן אמרין צד"י צופה, פ"א פודה, נון נביא, תיו תומך (מד"ר בראש' צ). — ובסהמ"א: צד"י אל תקרי צדי אלא צדק, זה צדקו של הקב"ה שהוא עושה עם בשר ודם (א"ב דר"ע צ, ביה"מ ילינק ג, 43). נעימות אינן נמצאות אצל היהודים והיא הצד"י מאמרם קצב וט' מן עטים והגי"ן מן גינימ"א (פרוש יצירה לדונש בן תמים, כב). המראה הג', גם צד"י נלוה עם השי"ן והסמ"ך, רק התי"ו מתחל בט' בהתפעלה אם צד"י למען הראותה כי לולי נתחלפה בטי"ת נהפכה הצדי לסמ"ך בלשון כמו אלה מה נצטדק היה ראויה לומר נצתדק בתי"ו, ולא נוכל לדבר כן כי נשבר כח הצד"י ונחלפה לסמ"ך ויהי נסתדק, ובהראותינו הצד"י במבטא נחלש כח תי"ו ויהי מוצאה הטי"ת חלישות התי"ו והראות הצד"י, כי הצד"י מיסוד המלה והתי"ו איננה יסוד ולכן באה הט' בנצטדק וכו' (תשו' תלמידי מנחם, 39-38). מה נצטדק, לשון צדק, וכן כל תיבה שתחלת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל נותן טי"ת במקום תי"ו (רש"י, בראש' מד יו). אות טי"ת לעולם עיקר רק בשלשה מקומות הוא תחת תי"ו התפעל, נצטדק, ויצטידו, הצטידנו, ויאמרו כל המדקדקים כי החליפוהו העברים בעבור שידברו בצד"י ויוציאוהו בפה בדברי צחות (ראב"ע, ס' צחות, שער האותיות, יז.). ובדגשותם צדי ירו עצבותם מיראתם שתדמה לסמך, וזאת היא דעתם בדגשות צדי ומחבש לעצבותם (ר"י א"ת, הרקמה לריב"ג כב, 143). וכן צריך אדם להזהר להבדיל בין ו"ו ובי"ת רפה ובין סמ"ך לצד"י ובין כ"ף לקו"ף (רד"ק, מכלול, ליק, עג.). — ואמר המשורר: והעת דוברים שלום בפיהם, בלבותם כלי לחם וזין, וכל חסדם בחית דלת וצדקם בלמד בית ומם צדי וזין (ר"י זבארה, שעשועים ו, דודזון, 63). — וצד"י במשמ' המספר תשעים, כמו צ': יוד עשרה כנגד עשרת הדיברות, צד"י תשעים, אם שרה הבת תשעים שנה תלד וכו' (מד"ר בראש' נג). — ומ"ר צדין: וכתבתם, שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין, ביתין כפין כפין ביתין, גמין צדין צדין גמין וכו' (שבת קג:). — ועי' ב. צַדִּיק.



1 [כאמור בהערות לאות צ, אין תמורת אות זו בא"ב היוני והרומי, ועל כן אין לנו עדות אחרת אף לשם האות אלא במקורות התלמודיים, הכותבים צד"י ובמ"ר צדין, בסור' צָדֵא, ובערב' צַאד صاد. ואין גם צורת האות הקדומה תמונה לדבר הנקרא בשם כזה, אלא האות צ הקדומה היא האות ז, בתוספת קו מבדיל (עי' צ, הערות); ואדרבה, נראה שהשם הקדום לא היה מלה ממלות הלשון, אלא כדֻגמת חית, טית (גם ח וט אינן אלא הרכבות והרחבות של אותיות אחרות, ולא תמונות מלים), ראשונה צת, ואחר כך צָד בהשפעת המבטא הצלילי (הרך) של צ, קרוב לז נחצית. רק אחר כך נסו להבין צד, צדי כמלה ממש, ובדרך זו גרם הדרש שבתו"מ (מהו דין דכתיב וכו' צד"י צד"י וכו' מצדיק לצדיק, וכדו'), ואולי גם קרבת הצ' אל הק' בא"ב, להרחבת השם בדבור העברי אל צדי"ק. אמנם הצורה הקצרה צד לא נמצאה במקורות קדומים בעבר', אלא רק בהשפעת הערב' צַאד.
לפי המקורות נכון לנקד צָדֵי (בסור' צָדַא), ולא צַדִּי, המשפע מן צַדִּי"ק המאֻחר.]

חיפוש במילון: