פ"י, יִשְׁלֹף, יִשְׁלְפָהּ, שְׁלֹף, שׁׂלֵף, שְׁלוּפָה, שְׁלֻפָה, — חָלַץ, הוציא, בפרט שלף חרב מתערה וכדו', ausziehen; (re)tirer; to extract, draw: ותרא האתון את מלאך יי' נצב בדרך וחרבו שְׁלוּפָה בידו (במד' כב כג). והנה איש עמד לנגדו וחרבו שְׁלוּפָה בידו (יהוש' ה יג). ולא שָׁלַף הנער חרבו (שפט' ח כ). שְׁלֹף חרבך ומותתני (שם ט כד). כל אלה שׁׂלֵף חרב (שם כ לה). עשרים וחמשה אלף איש שׁׂלֵף חרב (שם שם מו). ויקח את חרבו וַיִּשְׁלְפָהּ מתערה וימתתהו (ש"א יז נא). שְׁלֹף חרבך ודקרני בה (שם לא ד). וחרבו שְׁלוּפָה בידו נטויה על ירושלם (דהי"א כא יו). — ושלף החרב וכדו' מגוף הנדקר: כי לא שָׁלַף החרב מבטנו (שפט' ג כב). יברח מנשק ברזל תחלפהו קשת נחושה שָׁלַף ויצא מגוה ובקר ממרתו יהלך עליו אמים (איוב כ כד-כה). — ושלף את הנעל, חלץ אותה: לקים כל דבר שָׁלַף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד ז). — ושָׁלַף החציר1: יהיו כחציר גגות שקדמת שָׁלַף יבש (תהל' קכט ו). — ובתו״מ2: כל שבעה החרב שלופה (ר' יוחנן, ירוש' מו"ק ג ז). וכיון שהגיע להר הבית אמר לו אדוני שלוף מנעלף ונעול לך שתי אנפילאות (מד"ר בראש' סא). באותה שעה אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה ואינה נשלפת (שם שם צג). ועצמותיך יחליץ, ישלוף3 יזמן ישזיב ויניח, ישלוף כמה דאת אמר וחלצה נעלו וכו' (מד"ר ויקר' לד, בנוסח הערוך). מה אני עושה, שולף מנעלי ודורסן ורומסן בעקבי (שם במד' יד). אכל ושתה ולא שלף נעלו וכו' כשנכנסת לראשונה אכלת ושתית ולא שלפת נעליך ובזו שלפת נעליך (שם שם). והמסמר שיש לו שושנה נוח לשלוף (שם שם). אילולי כלב ששלף את הזיין וירץ לפניהם (שם שם טז). שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו וכו' (מדרש תהל' קכ). — ובסהמ"א: מיד שלף את חרבו והתיז את ראשו (פדר"א לט). כגון האלכא שאין שולפין אותה מן השער אלא בקושי (ר"ח, פסח' יא:). צמר שנסתבך בקוץ ובא לשלפו מגבי הקוץ שאינו יכול לשלפו אלא בשבירת צמחי הקוץ (ערוך ערך גב). הרוצה לחזום עלי ירק פי' לשלף העשבים הרעים (שם ערך חזם). גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח פירוש שולפו מן הירק וזורקו לתפוח (שם ערך חלץ). שעקם מתניו ומצלה ליתן לה גט והיא שולפתו ממתניו (שם ערך עויק). וכשהוא שולפה חולצה מעליון שלה לתחתון שלה (רש"י, שבת קכג., ד"ה מלמעלה). אם ירצה לשלוף הכר שולף (רמב"ם, שבת כא י). ותשלוף עליו חרבות הערים (מוסרי הפילוסופים 26). ואין חוששין שמא יבוא לשלפם (את המנעלים) מעל רגליו (המאירי ליומא פרק ח). שהוא (מפתח) קבוע בחגורה או בשלשלת שבצואר במקום שאין האשה יכולה לשלפו (לבוש, או"ח שא יא). מותר לצאת בהן (בעגולים ירקים שהם סימן ליהודי) אפילו אינו תפור בו אלא מחובר קצת דודאי לא ישלפנו מפחד המלכות (שם שם שא כג). — ואמר הפיטן: שלופת חרבך תרוה על אדום (ינאי, אדומי, קרוב' בראשית, זולאי, מה). ידידי שלופי הצרה במחבא בחרדה מבא מסלול דרך יקרא למו לעבור בו (בנימין בר' חייא, ברית כרותה, סליח' מוסף יוה"כ). יחיד הנאהב כשלף התער, רחף מגנו ועמד בשער (מאיר בר' יצחק, אל הר, סליח' מוסף יוה"כ). — ואמר המשורר: וגרש מחבו, לאם האל קבו ושלף את חרבו, וכלה הצרים (תלמידי מנחם, לגבור בתעודה, שער השיר ט). זרועי על בנות ימים חשופה וחרב הזמן עלי שלופה (רשב"ג, זרועי, ביאליק-רבניצקי א, 123). חרבות מנדניה שלופות רמחים להרג כליה מריקים (הוא, עזבתני, שם, שם, 135).

— נִפע', *נִשְׁלַף,—  ששלפו אותו: באותה שעה אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה ואינה נשלפת לו (מד"ר בראש' צג).— ובסהמ"א: חרבות נשלפות וקשתות נדרכות וחיצים נזרקים ומפילים חללים (פרקי משיח, ביהמ"ד ילינק ג, 71). בזמן שהיא נשמטת אינה כמו השידה ואינה נשלפת עמה ולא נצלת עמה (ר"ח, שבת מד:). ודוחק עצמו לעמד בחצי אמה עד שיחזיר הנשלפת למקומה (רש"י, שם צט.). — ואמר הפיטן: אם בחטאינו הצלף חותם תכנית מחֻיב השלף (יחיאל בר אברהם, אקדם, מבחר השירה באיטליה, שירמן, מט). 

— פִע'4, *שִׁלֵּף,— כמו קל: ואכלת את עשב השדה, שאדם משליף5 שדהו ואוכלה עד שהוא עשב (מד"ר בראש' כ).— ובסהמ"א: וכשמשלף הצמר מאחרי הקוץ והעשב אינו משתלף בלא שבירה (ערוך ערך נשר).

— הִתפ', °הִשְׁתַּלֵּף 6,— כמו נִפע': שאם שולפן עד שהן חמין משתלפין ואם לאו צריך לחטט אחריהן (הלכ' פסוק' לתלמידי רב יהודאי גאון, 145). וכשמשלף הצמר מאחרי הקוץ והעשב אינו משתלף בלא שבירה (ערוך ערך נשר). נשתלפו טלפי סוסיהם וכו' והטלפים נשמטים, מתוך שנשתלפו נהלמו הרגלים (רש"י, שופט' ה כב). וכן בהשתלפו מן הארץ יפול בו ל' קעייה (הוא, יחזק' כג יז). ונתחלצה ונשתלפה ממנו חמה (הוא, יבמ' עא., ד"ה היה חולה). שכבר היה הקציר משתלף ועובר (הוא, שם קטז:, ד"ה שילפי במקור נדפס 'ד"ה נגמר'). אלו הסנדלים שלנו למה הם אסורים, גזרה שמא ישתלפו מעל רגליו ויבא להביאם ד' אמות ברה"ר (האגור, תכח). ולא חיישינן שמא ישתלפו (שם תכט).

— הָפע', °הֻשְׁלַף,— כמו נִפע', ואמר הפיטן: יקש ברק השנון, אם השלף לתאנון, יקשיב תחנון (ר"א קליר, זכר תחלת, מוסף א ר"ה).