1, ש"ז, מ"ר צִצִים, — תכשיט שבראש הכהן, Diadem; diadême; diadem: ועשית צִיץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי התם קדש ליי' ושמת אתו על פתיל תכלת והיה על המצנפת אל מול פני המצנפת יהיה והיה על מצח אהרן (שמות כח לו-לח). ויעשו את צִיץ הנזר הקדש זהב טהור וכו' ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה (שם לט ל-לא). וישם את המצנפת על ראשו וישם על המצנפת אל מול פניו את צִיץ הזהב נזר הקדש (ויקר' ח ט). — ואמר ב"ס: מיושב כסא לגבה עד ליושב עפר ואפר מעוטה צניף וציץ ועד עוטה שמלת שיער (ב"ס גני' מ ד). — ובתו"מ: הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה וכו' (פסח' י ז). מוסיף עליו כ"ג חשן ואפוד ומעיל וציץ יומא ז ה. ציץ ומצנפתו של אהרן קודם לאבניטן של בנים (ר' חנינה, ירוש' שם א א). על חלליהם, שהיה (בלעם) צף כנגד כל חלליהם והיה פינחס מראה לו את הציץ והוא שוקע ויורד (שם סנה' י ב). — ובסהמ"א: וממבחר נשיאיה הנשיא רבי שלמה בן הנשיא הגדול רבי יוסף בן שושן זכרו לברכה, הוא ציץ הנזר, ואבן העזר (ר"י חריזי, תחכמוני מו, 350). — ואמר הפיטן: סובלו עולם בציץ יצמיד, רצות דם ונסך ומעלם על מצחו יהיה תמיד (שריד' עבודת יוה"כ, אלבוגן, הצופה לח"י בודפשט, שנה ו, א, 69). — ואמר המשורר: כל אום עלי חבל תאהב היות לה ציץ, לביט למטה עוז פרח והוציא ציץ, הנו כמצנפת לדור וחסדו ציץ, תאהב ראות שמש דובר בפיהו ציץ (רמב"ע, תרשיש א, 24). ואם יש למליצה ראש אני ציץ, ואם לשון אני מענה לשונה (ר"י חריזי, תחכמוני ג, 44). שער ראשה בחרתימו לתתו ציץ עלי נזרך ואור לחיה לאור יומך ולילה תהיה נרך (עמנואל, מחב' ז, 56).