ש"ז, מ"ר צִיקִים, — צִיקֵי קדרה, תבלין הניצוק בקדרה לצרכי התבשיל: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער (רב יצחק, פסח' נו.). מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי קדירה (רב חמא, יומא עה.). מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדירה מערב שבת לערב שבת (ר' יוחנן, כתוב' סה.). לא נצרכה אלא שעשאן (את העור והשליא) ציקי קדירה (רבב"ח, חול' עז:). ודינר צורי של זהב היה יוצא לה (לבת נקדימון) מע"ש לע"ש לציקי קדירה (אדר"נ ו). ויהי לחם שלמה וכו' הללו לציקי קדירה אבל לסעודתו לא היתה בריה יכולה לעמוד (רב יצחק, פסיק' ר"כ, את קרבני לחמי, בובר, נח.).1
1 [בתחכ' לר"י חריזי כתוב: נרפא חלי לבם ורם שיאם כי הוא צבי חילם וציק חלים (ר"י חריזי, תחכ' א, 24), ובתקונים שם (עמ' 473) מֻצע לגרֹס: וציץ חָלים, ואינו מסתבר. אך כנראו נתחלפו המלים הדומות, וצ"ל: והוא צוּק חֵילָם וצבי חֶלְיָם, מלשון חלי כתם.]