1, ש"ז, מ"ר *צְרוֹרוֹת, — אבנים קטנות, שברים מאבנים, Steinchen; petite pierre; small stone: וסחבנו אתו עד הנחל עד אשר לא נמצא שם גם צְרוֹר (ש"ב יז יג). והנעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צְרוֹר ארץ (עמו' ט ט). כִּצְרוֹר אבן במרגמה2 כן נותן לכסיל כבוד (משלי כו ח). — ובתו"מ: וכן גרגר של צרורות או גל של אבנים  נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ (שביע' ג ו). המוציא וכו' צרור או אבן כדי לזרוק בעוף (שבת ח ו). חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה וכו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים (עירוב' ז ג). הית המבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים (ב"ק ב א). קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול (מנח' א ב). הרחיק ממנו (מן התנור) את הטפילה ונתן חול או צרור בינתיים וכו' (כלים ה ח). החוטט בצנור לקבל צרורות , בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית וכו' היו צרורות  מתחלחלים בתוכו פוסלים את המקוה (מקוא' ד ג). מלקט אדם צרורות וחרסין מתוך שלו כאדם שמלקט מתוך של חברו (תוספת' שביע' ג ט). והמונה ומשליך צרורות לים או לנהר הרי זה מדרכי האמרי (שם שבת ו א). צרור המקורזל כזית כאגוז כביצה נוטלו ומניח בו את רגלו (ר' יוסי, שם שם יג יז). של בית רבן גמליאל היו ממלאין דלי עדשים ומציף מים ושולה והצרורות יורדות למטן והאוכלין למעלה (ר' אלעזר בר' צדוק, שם יו"ט א כב). הסילונות והקרמודין שעשה בהן בית קבול מים או צרורות טמאין (שם כלים ב"ק ב ג). בורר את הצרורות ואת הקיסמין הודאין, נוטל את הודאי ומניח את הספק (ר' אלעזר בר' צדוק, שם אהיל' ב ד). וכן סואר של קנים ושל קורות וכן מדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד (מכי', מסכ' דנזיקין יד). שלא יסמכם בקיסמים ובצרורות (ספרא ויס, אמור פרשה יג). צא וראה לשון שתפסה תורה מולך כל שימליכהו עליהם, אפילו קיסם אפילו צרור (ספרי דבר' מג). שאלית לר' אלעז' מהו לבעול בעילה שנייה וכו' דשמואל אמר פירצה דחוקה נכנסי' בה בשב' אפי' משרת3 צרורו' (ירוש' ברכ' ב ו). הכל מודין שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גיפסוס מותר (לחפר) (שם שביע' ג ב). אסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו (ר' יעקב בר בון בשם ר"ש בן לקיש, שם שם ג ז). כל שנותנין לו אגוז ומשליכו, צרור והוא נוטלו, המוציא בידו כמוציא באשפה (בשם רב נחמן בר יעקב, שם מע"ש ד ד). יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב וכו' יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב (רר' יודן, שם שבת ז ב). צרור שעלו בו עשבים נוטלו ומקניח בו את רגליו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת (בשם ר"ש בן לקיש, שם שם ח ו). ומקרין את הפרצה במועד, אבן על גבי אבן, צרור על גבי צרור (שם מו"ק א ד) . מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית (ברכ' טו.). נפל צרור או קיסם בורר בידו (ביצ' כט:). צר בצרור ואינו טח בטיט (מו"ק ז.). לסתת שהיה מסתת בהרים, פעם אחת נטל קרדומו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות וכו' (ר' שמעון בן אלעזר, אדר"נ ו). אפילו צרור אל יזרוק בהם אדם (מד"ר בראש' סד). אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו בעט בו ועשאו גל של צרורות (שם שם צג). היו לפניו ב' שבילין, אחד שפוי ואחד מלא קוצין וצרורות ושכח והלך בזה שהיה מלא קוצים וצרורות (ר' יוחנן, שם ויקר' ד). שנטל שני הרים והקישן זה לזה כאדם שנוטל שני צרורות ומקישן זה לזה (רב שמואל בר נחמן, שם שם ח). היה אחד בר ללוש את עיסתו ולא היה יודע במה, והיה חופר בארץ ועושה גומא ולש בתוכה והיו הצרורות מדבקות בעיסתן (שם איכ', בכה תבכה). מעשה בבנו של ר' חנניה בן תרדיון שנתחבר ללסטים וגלה את רזן והרגוהו ומלאו פיו עפר וצרורות (שם שם, ויגרס בחצץ). היו לפניו שני דרכים אחת ארוכה ואחת קצרה, הקצרה מלאה צרורות והארוכה אין בה צרור (רב יצחק בר שמואל בר מרתא, תנחו' בובר, ויקר' י). — *ובהשאלה, על שברים בכלל, לא שברי אבנים דוקה: היה אוכל דבילה בידים מסואבות, הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר (כלים ח י). — *צְרוֹרוֹת, במשמ' הנזק שגרמה הבהמה לא בגופה אלא בצרורות שנתזו מתחת רגליה: חצי נזק צרורות  מגופו משלם או מן העליה משלם (רבא, ב"ק ג:). יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות (הוא שם יח:). יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי לצרורות לרביע נזק (רב אשי, שם יט.). — ובסהמ"א: עד שברא הקב"ה צרור וחקק עליה שם המפורש בארבעים ושמונה פנים וכו' נטל את הצרור והניחו על פי תהום, וכיון שהמים רוצין להתגבר ולעלות, כשהיו מגיעין לאותו הצרור מיד מתפזרין וחוזרין לאחוריהן וכו' (ספר המעשיות, גסטר, 113). כל תולדה כאב שלה חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הלוכה (שו"ע חו"מ שצ ג). — ואמר המשורר: והבתים ירננו ומקיר צרור יען ומעצים הכפיסים (רמב"ע הריח מר, שעה"ש 69). צרור מקיר חמודי מעלתו וכפיס הוד תהלתו ינובון (הוא, תרשיש א, 12). כי יקרה נפשי וחשבה כל כמרגמת צרור (שם ט, 82).