א. צֵרוּר

*, ש"ז, — שה"פ מן ב. צָרַר, פעֻלת הַצַּר הצורר, הנלחם ומציק: צרור את המדינים וכו' את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים, לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרור1 (מד"ר במד' כא).


1 [ס"א: צרות.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים