1 [מתרגמים ומפרשים הבינו את הפעל קהה כאלו הוראתו או א) היה לא חד, נטלה חורפתו, stumpf werden; s'émousser; to become obtuse, ולפי זה השמוש בדבור ובספרות היום, עד שאנו אומרים אף בהשאלה זוית קֵהָה וכדומה, או ב) היה טעמו חמוץ ומכַוֵּץ פה ושנים, או ג) כאבו השנים, וכן השבעים (ᾐμωδίασαν), בעוד שת"י לא הביע אלא את הענין: אבהתנא חטן ובניא לקן. ואולם כל הפרושים הנזכרים מוטעים הם, וכבר היה אפשר ללמד את הנכון מן ת"י לעמוס ד ו, שתרגם וגם אני נתתי לכם נקיון שנים וכו' וחסר לחם: ואף אנא יהבית לכון אקהוית שנין וכו' וחסרות מזון, ע"כ. ואין קְהִיַּת השנים בכל מקום אלא נקיון שנים וחסר לחם. ואין כונת הפתגם על מי שאוכל מפרי בסר, אלא למי שאוכל את פרי כרמו כשהוא עדין בסר, לפני הבשלתו (עי' אכל פגה, ומובן שבעת הבציר תקהינה שִניו, כלו' לא יהיה לו מה לגרס בשניו.
וכן אף בערב' זו היא משמעותו היחידה של הפעל קהי قهى או אקתהי أقتهى: לא יכל האדם לאכֹל – אמנם שם מפני חסר תאבון, כהתפתחות מאֻחרת של הוראת הפעל – ובעל ה"לסאן אל־ערב" מבאר אף את שם הקהוה באמרו כי השותה ממנה אין לו תאבון לאכל. 
ממשמ' יסודית זו של קהה: לא היה לו מה לאכל, מתבארים כל שמושי הפעל, כפי שמוכח בהערות הבאות, וליתר באור עי' במאמרו של טורטשינר, לשוננו יג, עמ' 180–179.]