פ"ע, עת' אִיקַץ, יִיקַץ, וָאִיקָץ, וַיִּיקַץ, וַיִּקַּץ, וַיִּיקֶץ, בהפס' יִקָץ, מ"ר יִקְצוּ, — יָקַץ מִשֵׁנָתוֹ, עזבתהו השֵנה, שב להיות עֵר, erwachen; se réveiller; to awake : בחלמי הנני עמד על שפת היאר והנה מן היאר עלת שבע פרות וכו' ותאכלנה הפרות הרקות והרעות וכו' ומראיהן רע כאשר בתחלה וָאִיקָץ (בראש' מא יז-כא).  וַיִּיקֶץ נח מיינו (בראש' ט כד).  וַיִּיקַץ יעקב משנתו (בראש' כח יו). וַיִּיקַץ פרעה והנה חלום (בראש' מא ז).  וַיִּיקַץ משנתו ויסע את היתד (שופט' יו יד).  וַיִּקַץ משנתו (שם כ).  וַיִּקַּץ שלמה והנה חלום (מ"א ג יא).  אולי ישן הוא וְיִקֶָץ (שם יח כז).  — ובסהמ"א: בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך הוא על מטתו (רמב"ם תפלה ז ג).  — ובהשאל': וַיִּקַץ כישן אדני כגבור מתרונן מיין (תהל' עח סה), לאמר התעורר לעשות דבר.  הלוא פתע יקומו נשכיך וְיִקְצוּ1 מזעזעיך והיית למשסות למו (חבק' ב ז).  — ואמר הפיטן: כגבור מתרונן מיין, יקץ והריק זין (יוצ' ב פסח, אפיק רנן).  — ועי' קוץ, קיץ.