*, או קַמְצוּץ1, קַמְצִיץ, — מלה מסֻפקה2: מצא אבן אחת מצויינת אעפ"י שאין מקיימין כן המאהיל עליה טהור, אני אומר מת קמצון3 היה נתון תחתיה (ירוש' מע"ש ה א). אי זהו קבר התהום, כל שאין אדם זוכרו וחש לומר שמא אחד בסוף העולם יודע בחזקת החי כחי, תיפתר שמצאו קמציץ4 (שם פסח' ז ז). אי זהו משכב כדרכו, רגליו מפושטות וידיו על לבו, אבל אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו וכו' סברין מימר קמצוץ מהו ראשיהם בצד מרגלותיהם (שם נזי' ט ג).
1 [עי' בנסחאות המובאות לקמן.]
2 [כבר התקשו האמוראים עצמם בפרוש המלה, כיוצא מדבריהם המובאים בפנים. והמפרשים והמלונאים גזרו אותה מן קמץ במשמ' לחץ, כִּוֵּץ וכדו', שאינה מצויה בלשון התנאים. אך בבבלי (פסח' פא:) בא במקום זה: שמצאו שלם אבל משובר ומפורק טהור וכו', ע"כ. ומכאן כי קמצוץ הוא נגוד אל שלם. ועל כן אפשר שיש כאן הרומ' comes(s)us, נאכל, אֻכל (ע"י תולעים או חיות), כלו' מת שאינו שלם אלא חלק מגופו נאכל, וצ"ע.
ונוהג היום קַמְצוּץ, קִמְצוּץ במשמ' קמיצה קטנה של טַבַּק להרחה, Prise; prise; pinch.]
3 [כך בדפוס וינציה וקרוטושין ובירוש' מו"ק א ב, אך בדפוס וילנא כאן וכן בירוש' שקל' א ב מצוין, ואינו נראה, ובנוסח אחר שם אין המלה בכלל, ועי' ד"ס. ובירוש' סוט' ט א דפוס קרוטושין: קמציץ.]
4 [כך בדפוס וינציה וקרוטושין, בדפוס וילנא וכן בירוש' נזי' ט ב: קמצוץ.]