ב. קָנָה
1, קל לא נמצא.
— פִע', *קִנָּה, — כמו קִנֵּא: על ידי כל העריות מקנין2 חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, ואלו שבית הדין מקנין3 להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין וכו' (סוט' ד ד). להביא אשת חרש ואשת שיעמום שבית דין מקנים להם (ספרי במדב' כ). אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה. (סוט' כה.).
1 [עי' א. קנא, ב. קִנְאָה, א. קָנָה, הִפע', והערות שם.]
2 מבטא מטֻשטש במקום מְקַנְאִין.]
3 [כך גם ברמב"ם הלכ' סוטה א י.]