*, ש"נ, — קניבת1 ירק, מעשה המקנב, וגם כמו קְנֹבֶת ירק, מה שקנבו מן הירקות: מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה, רבי דוסא מתיר לזרים וחכמין אוסרים2 (עד' ג ג). יכול תהיה קניבת ירק חול, ת"ל היא, הרי היא בקודשה (ספרא ויס, אמור פרק ד). מה בינה (בין העיסה) לקניבת ירק של תרומה, זו ראויה לאכילה וזו אינה ראויה לאכילה (ירוש' פסח' ג ג). וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה (שבת קיד:). יה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק (רב הונא, שם שם). — ובסהמ"א: לאחר שחוסם חסימת הכלי ונשארו קיסמין קטנים שם ופוסקן וקוטען3 שמו קניבה (ערוך ערך קנב). עוקצי תאנים וכו' אע"פ שאין בהן אוכל וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים (רמב"ם, תרומות יא י). מה שפוסקין מן הירק קרוי קניבה (ר"ש, שביעי ח ב).
1 [כך הכתיב ברב המקומות, אף על פי כן אפשר שהעקר בכמה מקומות קנובת (ז"א קְנֹבֶת, עי' שם), כשאין הכונה לשם הפעֻלה אלא לתוצאתה, כדגמת פְּסֹלֶת, נְסֹרֶת וכד'.]
2 [בירוש' תרומ' יא ד נאמר על זה: ר' אבהו בשם ר' יוחנן, לא שנו אלא בקניבת ירק של גננין אבל בקניבת ירק בעלי בתים אף רבנן מודיין.]
3 [נ"א קוטמן, קוסמן, עי' הערת קוהוט.]