°, ש"נ, — שה"פ מן קָנַט, כמו הַקְנָטָה, מעשה המקניט, העוקץ והמכעיס: ויקנאו, לשון קניטה (רש"י, מ"א יד כב). הקניטה והרדיפה הזאת שאמרתי שהיא לי כנוקף וחותך בעורי (הוא, איו' יט כו). מקנטרן, לשון קניטה ועצבון (הוא, פסח' סו.). — ב. קְנִיטַת דעת, מצב רוחו של מי שנפשו קנוטה, נקוטה עליו: דאשתבענא בשעת קניטת דעת כי הא שבועה (אוצר הגאונים, נדרים, 48).