קַנְיָן

*, קוֹנְיָן, קוניון, ת"ז, — כמו קַנְאָן, קַנַּאי: אברהם זה קוניון1 הוא , עכשיו אני אומר לו נשבה לוט והוא יוצא למלחמה ונהרג (בשם בר קפרא, מד"ר בראש' מב).


1 [נ"א: קונתון, קנאן, קנאי, עי' שם תיאודור עמ' 413.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים