קְרֵבוּת

*, קריבות, ש"נ, — כמו קִרְבָה: אשר לו אלהים קרובים אליו, קרוב בכל מיני קריבות (ר' יצחק, ירוש' ברכ' ט א). מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם, קריבות שהיו חפצין בהן (ר' יוחנן, פסח' קיח:). כל נשיקה לתפלות בר מן תלת וכו' אף נשיקה של קריבות (ר' תנחומא, מד"ר בראש' ט). — ובסהמ"א: ומותר בשלישית מפני שאין לה קרבות בראשונה כל עיקר (תשו' הגאו' שערי צדק, ד.). ושאר כל ישראל כשרי' להעיד זה לזה ואפי' יש ביניהם צד קריבות (שם פט:). שמים בא במקום הזה במקום יסוד האש לפי גבהו ודקותו וקרבותו לגלגלים (ר"י אנטולי, מלמד התלמידים, בראש', ג.). והוא (הקורבה) כולל אהבת כל הקרובים וכפי דבקותם יש לה שמות מיוחדים באבות ובבנים ואחים ואין לקרבות ההיא מבוא במדת האהבה (שם, תולדות, כד.). רמז שצריך אחדות ואהבה וקרבות (נועם אלימלך, בא). — ואמר הפיטן: אין קדשה כקדשתך, אין קרבות כמו קרבותך (שיר היחוד יום ה). 

חיפוש במילון:
ערכים קשורים