ב. רַבָּן

* 1, ש"ז, — א) חכם גדול, שהעמיד תלמידים ותלמידי תלמידים: מי שיש לו תלמידים ולתלמידיו תלמידים קורין אותו רבי, נשתבחו תלמידיו קורין אותו רבן, נשתבחו אלו ואלו קורין אותו בשמו (תוספת' סוף עדיות, כנוסח הערוך ערך אביי)2. — ובסהמ"א: וסדור בפי הכל, גדול מרב רבי, וגדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו (ערוך ערך אביי). — ב) כנוי לנשיא הסנהדרין3, רבן גמליאל וכדומה: מאימתי קורין את שמע בערבית וכו' רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר (ברכ' א א). חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשון קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול (שם ב ח). רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (אב' ב ב). רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי וכו' (שם שם ח). — ובסהמ"א: גם במשמ' מלֻמד, בן תורה, רב, ואמר הפיטן: מערכי לב משוה כל נבון ורבן, נעלם משך העדן ונסתם בושש החרבן (אליה בר שמעיה, יי אלהי ישראל, סליח' ה עשי"ת). נטע כל עץ מאכל וכל מיני עדונים, נבראו לקומתם ומאליהם פרי טעונים, סדורים לקיץ שלחן לחבורת רבנים (אליה בן מנחם, אגורה, יוצ' שבת ה אחה"פ). מזה אלה ומזה אלה בני איתני ורבני כלם צעקו ותעל שועתם אל יי' (מנחם בן מכיר, אדם בקום, סליח' תענית אסתר). — ואמר המשורר: פלוני שנאתיו וכו' שנאת השור לדרבן, שנאת עם הארץ לרבן (עמנואל, מחב' ה' 43). מה מפלוני הרבן, כולו הפך לבן (שם ו, 45). אני תלמיד אני רבן, אני כובס אני לבן (שם ט, 76). ושכחת לסמך אין מתקן אשר עשה לכל מוכן מסכן והמריחים למסריחים השיבן והרבן בפיו יהיה לסרבן (ר' שלמה שרביט הזהב, וכוח של האותיות, כהנא, 17). ואיש יבוש יבקש תוך ידועים והמשיב יהיה מקשיב לשואלו ולרבן ישו קרבן בשכלו (שם שם, 19).



1 [עי' בהערה לקמן.]

2 עי' בהערה לערך רַבִּי.]

3 [אף בשמושי המלה הזאת נצטרפו כנראה שתי צורות, קרובות במשמעותן: א) צורת המלה רַב עם כנוי גוף ראשון מ"ר בארמ', כדגמת רַבֵּנוּ בעבר' שהפכה למלה בפני עצמה כדגמת רבי, ועי' שם הערה; ב) רַבָּן כקצור של הארמ' רברבן, רורבן, הבאה בארמ' ובסור' כתרגום של נשיא ושר ממש השוה איכ' ב ט (מלכה ושריה): מלכהא ורברבנהא; שם ה יב (שרים): רברבנין, ובסור' בראש' כג ו (נשיא) רורבנא, ועוד.]

חיפוש במילון: