*, רינון, ש"ז, — שה"פ מן רִנֵּן, מעשה המרנן, כמו א. רִנָּה: הקשיבה רינתי, זו רינון תורה1, האזינה תפלתי זו תפלה (ירוש' ר"ה ד ח). ואף על פי שהכל מרננים לפניו, רינון של צדיקים ושל ישרים ותמימים נאה לפניו (מדר' תהל' לג). — ובסהמ"א: שהוא עוסק ברנונה של תורה (ילק' שמע', תהל' תתמא). לשמוע זמיר העופות ושריקות רינונם (צרי היגון, 17). חוזר הוא (הש"ץ) ואומרה כרצונו ברנוניו ונגוניו (ר' רפאל מלדולה, שו"ת מים רבים, או"ח כג). ושהרנון והניגון של הש"ץ הנ"ל הוא רצוי ומקובל לכל הק"ק (שם שם). — ואמר הפיטן: רצון רצה שאלי שלות שקט שבי שפכי רנונך, רינונך רחשי רשמי רצון רצה רנתך (ינאי, תלאות תני, זולאי, שעח). מברק חרב השנון מלט מאריכי רנון (ר"א קליר, יום מימים, מוסף יוה"כ). ויראה רנוננו עד ערב (יעלה תחנוננו, ערב' יוה"כ) שמעה ה' צדק הקשיבה רנון (שלמה הבבלי, תבוא לפניך, סליח' יום א). הוא לבדו יצו חסדו ויאזין קול רנוננו (רשב"ג, שתי פעמים, ביאליק-רבניצקי ב, 228). יה לקול רנון כבוא שאל לפני, ומה קול הצאן באזני (מנחם בן מכיר, אדם בקום, סליח' תענ' אסת'). ברואי ברק מזמרים זמירות ומכל רנון וניגון כנורות (יצחק בר יהודה, ידודון ידודון, קונט' הפיוט' ל.