ב. רִנּוּן

° 1, ש"ז, —  כמו ב. רִנָּה, וב. רְנָנָה, שמועה ודבה: שמעה ה' צדק הקשיבה רנון, שר מישרים ומעלים מרנון (שלמה הבבלי, אבוא לפניך, סליח' יום א'). מפני רינון ולעז בני אדם לא אמרי' ליה הוצא (רש"י, יבמ' כו, ד"ה ברננה). שטוענין עליו דברי רנון (בשם רש"י, ארחות חיים לר"א מלונל, הלכ' ביאה מו).לסבת הרנון שהיה בעיר על דבר הסוחרים שהיו מוציאין בחטה לארצות (ספר בר ששת, שאלה קפה). לא נשמע עליה רנון של פריצות (שו"ת ר"מ פדואה לג). ד' טענות אשר לסבתם רוצים אנו המעולים שיצאו מק"ק גרוש י"א להפטר מרנון אנשי הק"ק גרוש הנשארים בו (שו"ת מהרשד"ם, יו"ד צ"ב). על רינון זה שרננו אחרי על דבר צידוק הדין הצדקתי עלי את הדין וברכתי את ה' (שאילת יעבץ א לג, כז:). שאין לפסול איש על רינון וקול בעלמא (חתם סופר, או"ח קעה)



1 [עי' ב. רָנַן, הערה.]

חיפוש במילון: