1, פ"ע, רָן-, רָנִּי, רֹנִּי, רָנּוּ, יָרוּן, תָּרֹן, יָרֹנּוּ, תָּרֹנָּה, ― רנן האדם, הריע בקול שמחה, Jubeln; triunpher; to jubilate: וירא כל העם וַיָרֹנּוּ ויפלו על פניהם (ויקר' ט כד). וירא כל העם וַיָרֹנּוּ ויפלו על פניהם (ויקר' ט כד). צהלי וַרֹנִּי יושבת ציון (ישע' יב ו). המה ישאו קולם יָרֹנּוּ (שם כד יד). אז ידלג כאיל פסח וְתָרֹן לשון אלם (שם לה ו). יָרֹנּוּ ישבי סלע מראש הרים יצוחו (שם מב יא). רָנִּי עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה (שם נד א). הנה עבדי יָרֹנּוּ מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב (שם סה יד). רָנִּי בת ציון הריעו ישראל שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלם (צפנ' ג יד). רָנִּי ושמחי בת ציון (זכר' ב יד). יָרֹנּוּ וישמחו חפצי צדקי (תהל' לה כז). בפשע איש רע מוקש וצדיק יָרוּן ושמח (משלי כט ו).2 ― ורנן אדם לאחר: רָנּוּ ליעקב שמחה וצהלו בראש גוים (ירמ' לא ז). ― ובהשאלה, רננו שמים וכוכבים: רָנּוּ שמים כי עשה יי' הריעו תחתיות ארץ (ישע' מד כג). רָנּוּ שמים וגילי ארץ (שם מט יג). בְּרָן-יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איו' לח ז). ― ובמשמ' קרא בצער: קומי רֹנִּי בליל לראש אשמרות שפכי כמים לבך (איכ' ב יט). ― ואמר בן סירא: בהללו את שם קדשו לפני בקר ירון מקדש (ב"ס, גני' מז י). ― ובתו"מ: (ומה שירה אמרו הפרות,) רוני רוני3 השיטה, התנופפי ברוב הדרך (ר' יצחק נפחא, ע"ז כד:). ― ואמר הפיטן: רגש רחשם מלבזה רוננים סלח נא לעון העם הזה (ר"א קליר, צפה בבת תמותה, מוסף יוה"כ). רוננים בפור חלקתם, עולצים בארחותם (כי אקח מועד, סלוק ב' סוכ'). ענה קחי עץ הדר מיוחד הרוננים עזך פה אחד (רסע"ג, ענה אתוים, הושענות, סדור רסע"ג, רמד). תוקפים ורוננים לשמחך ולשמוח בשמחתך (ראב"ן, אמוני שלומי, רשות לחתן, MGWJ 1895, עמ' 35). ― ואמר המשורר: יקבל שר תשורת שיר רחשתיו ורַנֹּתיו עלי זכרו ושרתיו (ר"י זבארה שעשועים, הקד', דודזון, 5).

― פִע', רִנְּנוּ, רַנֵּן, רַנֵּנוּ, אֲרַנַּן, תְּרַנֵּן, נְרַנְּנָה, יְרַנְּנוּ, יְרַנֵּנוּ, תְּרַנֵּנָה, ― כמו קל: הקיצו וְרַנֵּנוּ שכני עפר (ישע' כו יט). פרח תפרח ותגל אף גילת וְרַנֵּן (שם לה ב). קול צפיך נשאו קול יחדו יְרַנֵּנוּ (שם נב ח). פצחו רַנֵּנוּ יחדו חרבות ירושלם (שם שם ט). ובאו וְרִנְּנוּ במרום ציון (ירמ' לא יב). וישמחו כל חוסי לעולם יְרַנֵּנוּ (תהל' ה יב). ישמחו וִיְרַנְּנוּ לאמים כי תשפט עמים מישר (שם סז ה). תְּרַנֵּנָה שפתי כי אזמרה לך (תהל' עא כג). שבענו בבקר חסדך וּנְרַנְּנָה ונשמחה בכל ימינו (שם צ יד). יעלז שדי וכל אשר בו אז יְרַנְּנוּ כל עצי יער שם צו יב. הריעו ליי' כל הארץ פצחו וְרַנֵּנוּ וזמרו (שם צח ד). נהרות ימחאו כף יחד הרים יְרַנְּנוּ (שם שם ח). כהניך ילבשו צדק וחסידיך יְרַנְּנוּ (שם קלב ט). יעלזו חסידים בכבוד יְרַנְּנוּ על משכבותם (שם קמט ה). ― ועם מֻשא משלים, רִנֵּן את האלהים, רִנֵּן בו או במעשיו, רנן לו, אליו, הלל אותו בתרועה: נְרַנְּנָה בישועתך ובשם אלהינו נדגל (שם כ ו). רַנְּנוּ4 צדיקים ביי' לישרים נאוה תהלה (שם לג א). תְּרַנֵּן לשוני צדקתך (שם נא יו). ואני אשיר עזך וַאֲרַנֵּן לבקר חסדך (שם נט יז). ובצל כנפיך אֲרַנֵּן5 (שם סג ח). לבי ובשרי יְרַנְּנוּ6 אל אל חי (שם פד ג). תבור וחרמון בשמך יְרַנְּנוּ (שם פט יג). במעשי ידיך אֲרַנֵּן (שם צב ה). לכו נְרַנְּנָה ליי' נריעה לצור ישענו (שם צה א). זכר רב טובך יביעו וצדקתך יְרַנְּנוּ (שם קמה ז). ― ובמדר': הכל מרננים, צדיקים מרננים שנאמר רננו צדיקים בה', הרשעים מרננים דכתיב כי רננת רשעים מקרוב (מדר' תהל' לג). אין הרשעים מרננים לפניו עד שהביא עליהם מכות, אבל צדיקים אינו כן וכו' בזמן שרואין אותו מיד מרננים, שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה, מיד התחילו מרננים, אז ישיר משה (שם שם). ― ואמר הפיטן: רוממוהו ברבבה, רננוהו ברעדה (ינאי, האמירוהו, קרוב' ימים נוראים, זולאי, שלד). ― ואמר המשורר: תמהרנה להיות משחקות כל פיות, תרננה ציות ומדבר ויערים (לגבור בתעודה, פתיח' לתשו' תלמידי מנחם). שמעו שפת תוגה מרננת ויד יגון אשר בצלצלים טפח (משלם דאפיאירה, עם מעלת, ידיעות מכון שוקן ד, כד). כמה יהילילו עליהם רננו ובפחזותם דברו צחנו (הוא, עבים רכובו, שם שם, כז). כי רננו שירי ואל מי רננו לשמי בשבט נגנים משכתי (הוא, לולא למחול, שם שם, לה).

 ― פֻע', יְרֻנָּן, ― רֻנַּן בכרמים, רִנְּנוּ שם: ובכרמים לא יְרֻנָּן ולא ירעע (ישע' יו י)7.

― הִפע', הַרְנִינוּ, אַרְנִין, תַּרְנִין, ― א) הִרְנִין את פלוני, עשה שיָרֹן: וייראו ישבי קצות מאותתיך מוצאי בקר וערב תַּרְנִין (תהל' סה ט). ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה אַרְנִין (איו' כט יג). ― ב) כמו קל ופִע': הַרְנִינוּ גוים עמו כי דם עבדיו יקום (דבר' לב מג). שמחו ביי' וגילו צדיקים וְהַרְנִינוּ כל ישרי לב (תהל' לב יא). הַרְנִינוּ לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב (שם פא ב). ― ואמר בן סירא: עתה בכל לב ופה הרנינו וברכו את שם הקדוש (ב"ס גני' לט לה). ― ובסהמ"א: וסומך נופלים ומתיר אסורים ופוקח עורים ומרנין אלמים וממלא חסרים (רסע"ג, תפלת השחר, סדור רסע"ג, נד). ושיר ר' שלמה בן אלמעלם ניבו ירנין8 לשון נאלם ואורו מן העורים לא נעלם (ר"י חריזי, תחכ' ג, שעה"ש 176). ― ואמר הפיטן: נשים חיבות לשמוח ולהרנין בבבל בבגדי צבעונים, בארץ ישראל בבגדי פשתן המלבנים (יוסף טוב עלם, אלהי הרוחות, סדר שבת הגדול). מי פקח עור והרנין נאלם (ר"י הלוי, מי כמוך אין כמוך, זמורה ז, 40). יוצר הכל פעלו תמים מבצר, יחודו להרנין בריות במים צר (מאיר בן יצחק, אדיר ונאה, יוצ' שבת אחר שבוע').

― התפוֹ', מִתְרוֹנֵן, ― הִתְרוֹנֵן הגבור מיין, הריע בו כשכור9: ויקץ כישן אדני כגבור מִתְרוֹנֵן מיין (תהל' עח סה). ― ובסהמ"א: כי מדי דבריך בו שהיית מתרונן על חרבנו אתה מתנודד לצאת בגולה (רש"י, ירמ' מח כז). ויצא מן הבתים ומן החצרות ומן השדות לשום בתוך הגן משכנו ובערוגה שלחנו להתרונן על אגנו בגנו ולשמח רעיונו ביינו (ר"י חריזי, תחכ' ה, 60). וכל אחד מהם מתרונן על גביעו ואגנו (שם כז, 237). ― ואמר הפיטן: מנחמי כמיין מתרונן (ר"א קליר, איכה אשפתו, קינ' ת"ב). כנס חשמונאי לבת יוחנן, כנסום לחפה במשתה להתרונן (יוסף בר שלמה, אודך כי אנפת, יוצ' שבת א חנכה). ― ואמר המשורר: בך תתרונן כיונה מבין אמירים (ר"י הלוי, נבעלה שמש, זמורה ב, 70). תתרונן רוחי בשיר מזמור (שלום שבזי, יום שבת, שירי תימן, 195).