ש"נ, כנ' שְׁבִיתֵךְ, שְׁבִיתֵנוּ, שְׁבִיתְכֶם, שְׁבִיתָם, שְׁבִיתְהֶן, מ"ר כנ' שְׁבִיתַיִךְ, —  א) שב  האלהים את שבית האדם: ויי' שב את שבית1 איוב (איוב מב י). —  ואת שבית העם והארץ: ושבתי את שביתכם2 וקבצתי אתכם מכל הגוים (ירמ' כט יד). ושבתי את שְׁבִיתְהֶן3 את שבית1 סדם ובנתיה ואת שבית1 שמרון ובנותיה ושבית4 שְׁבִיתַיִךְ בתוכהנה (יחזק' יו נג). והיה חבל לשארית בית יהודה וכו' כי יפקדם יי' אלהיהם ושב שְׁבִיתָם5 (צפנ' ב ז). רצית יי' ארצך שבת שְׁבִית6 יעקב (תהל' פה ב). שובה יי' את שְׁבִיתֵנוּ7 כאפיקים בנגב (שם קכו ד). —  ב) ועם הִפע', השיב שבית פלוני: והיה באחרית הימים אשיב את שבית1 עילם (ירמ' מט לט). עתה אשיב את שבית1 יעקב ורחמתי כל בית ישראל (יחזק' לט כה). נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שביתך 8(איכ' ב יד). ועי' שְׁבוּת.