1, כנ' שְׁבוּתְךָ, שְׁבוּתֵךְ, שְׁבוּתֵנוּ, שְׁבוּתְכֶם, שְׁבוּתָם, מ"ר כנ' שְׁבוּתֵיכֶם, — צורת מקור מן שוב הבאה כהשלמה אל פעל זה בקל או הִפע' בצרוף שב שבות פלוני, השיב שבותו במשמ השיב אותו למצבו הקודם, wiederherstellen; restauer; to restore: — א) שב האלהים את שבות האדם: ויי' שב את שְׁבוּת2 איוב (איוב מב י). — ואת שבות העם והארץ: ושב יי' אלהיך את שְׁבוּתְךָ ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי' אלהיך שמה (דבר' ל ג). ושבתי את שְׁבוּתְכֶם3 וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם יי' (ירמ' כט יד). ושבתי את שְׁבוּת עמי ישראל ויהודה אמר יי' והשבתים אל הארץ אשר נתתי לאבתם (שם ל ג). כה אמר יי' הנני שב שְׁבוּת אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם (שם שם יח). עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שְׁבוּתָם יברכך יי' נוה צדק (שם לא כב). ושבתי שְׁבוּת מואב באחרית הימים (שם מח מז). ושבתי את שבותהן4 את שְְׁׁבוּּת2 סדם ובנתיה ואת שְׁבוּת2 שמרון ובנותיה וּשְׁבוּת5 שביתיך6 בתוכהנה (יחזק' יו נג). ושבתי את שְׁבוּת מצרים והשבתי אתם ארץ פתרוס (שם כט יד). בשובי שְׁבוּת עמי, כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים7 (הוש' ו יא-ז א). ושבתי את שְׁבוּת עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו (עמ' ט יד). והיה חבל לשארית בית יהודה וכו' כי פקדם יי' אלהיהם ושב שבותם8 (צפנ' ב ז). בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם וכו' בשובי את שְׁבוּתֵיכֶם לעיניכם אמר יי' (שם ג כ). מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב יי' שְׁבוּת עמו (תהל' יד ז; וכעין זה שם נג ז).רצית יי' ארצך שבת שבות9 יעקב (שם פה ב). שובה יי' את שבותנו10 כאפיקים בנגב שם קכו ד). — ב) ועם הִפע' השיב שבות פלוני: שדות בכסף יקנו וכו' בארץ בנימין ובסביבי ירושלם וכו' כי אשיב את שְׁבוּתָם נאם יי' (ירמ' לב מד). והשבתי את שְׁבוּת יהוה ואת שְׁבוּת ישראל ובנתים כבראשונה (שם לג ז). כי אשיב את שְׁבוּת הארץ כבראשונה (שם שם יא). כי אשוב את שְׁבוּתָם ורחמתים (שם שם כו). ואחרי כן אשיב את שְׁבוּת בני עמון (שם מט ו). והיה באחרית הימים אשיב את שְׁבוּת11 יעקב ורחמתי כל בית ישראל (יחזק' לט כה). בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשוב את שְׁבוּת יהודה וירושלם (יוא' ד א). נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שבותך12 (איכ' ב יד). — ואמר המשורר: אך עד יעבר זעם חבי אחר עיניך אפקחה ושבותך אשיב משבי ואקבץ עדה נדחה (ראב"ע, אילת על, איגר 149).
1 [הרבה התלבטו במלה זו, שבמקורה בא גם ב. שְׁבִית (עי' שם) ובל הצרוף שב שבות וכדו' מתרגמים ומפרשים, ומהם שגזרו שבות אף בטעות מן שָׁבָה במשמ' שְׁבִי מלחמה (כך אף השבעים המתרגמים ברב המקומות αἰχμαλωσία, שבי), או שגזרו שוב־שבות מפעל שוב אחר וכדו', ועי' בסוף הערה זו. אך למעשה אין לפנינו בצרוף שוב־שבות אלא צורת הכפלה של הפעל שוב, לשם חזוק ובמשמ' של הִפע', כדגמת הכפלת הפעלים רברב, גלגל, דקדק וכדו', או כגון רברבותא וכדו' בארמ', אלא שלפי צרכי הנשימה חלקו את המלים בדרכים שונות. ויש שחלקו בלשון צרוף כגון שבשבותו ובטאו שב־שבוֹתוֹ, כלשון שָׁב־שְבוּת, בעוד שחלקו במקרים אחרים שבשב־אוֹתֹו (כלו' השיב ושובב אותו). כי כן אין המלה אֶת, אותו, לסימן היחס בלשון אלא סיום הפעל, שהפך למלה בפני עצמה לפי צרכי הנשימה והמקצב, בחלוקת המלים, עד שאומרים בפעל קצר (מן החסרים והנחים) גם: ללדתו, לבנותו, במלה אחת, אבל מן השלמים: לשמר אותו וכדו' בשתי מלים. ולפי זה לא היו לש"ע שבות חיים עצמיים בלשון, אלא כהשלמה לפעל שוב בלבד, כדגמת המקור המחלט כגן אשמר־שׁמוֹר וכדו' שאין לו משמ' עצמית אלא כחלק מן הפעל המכפל המדגש בדרך זו.
בתרגום השבעים נוספה למזמור לח הכתרת: πεϱὶ σαβάττον, על שבת; אבל לפי כל תוכן המזמור הכונה על שְׁבֻת במשמ' תשובה מעוון, ואמנם אין שמוש זה במקום אחר. ומן המפרשים העברים היו שהניחו, כי באה מלת שְׁבוּת במקרא גם במשמ' משובה ושובבות, ועי' בדברי רש"י להוש' ו יא (בשובי שבות עמי), איכ' ב יד (להשיב שבותך).]
2 [כך הקרי, והכתיב: שבית.]
3 [כך הקרי, והכתיב: שביתכם.]
4 [כך הכתיב, והקי והקרי: שְׁבִיתְהֶן.]
5 כך הרי, והכתיב: ושבית.]
6 [גם כאן הכונה: שְׁבוּתיך, ועי' שְׁבִית.]
7 [שלא כחלוקת הדברים במסרת.]
8 [כן הכתיב, וכך נראה. הקרי: שְׁבִיתָם,]
9 [הקרי: שׁבִית.]
10 [קרי: שְׁבִיתֵנוּ.]
11 [כך הקרי, והכתיב שבית.]
12 [כך הקרי, והכתיב שביתך.]