1, ש"נ, – יאור, נהר, Strom; fleuve; river: והיה ביום ההוא יחבט יי' מִשִּׁבֹּלֶת הנהר עד נחל מצרים (ישע' כז יב). טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים וְשִׁבֹּלֶת שטפתני (תהל' סט ג). אל תשטפני שִׁבֹּלֶת מים ואל תבלעני מצולה (שם שם יו). ועי' לקמן. – ואמר בן סירא: אל תבוש לשוב מעון ואל תעמוד לפני שבלת (ב"ס גני' ד כו). – ובמשמ' שביל2:  אל תהי זורה לכל רוח ואל תלך לכל שבלת (שם שם ה  ט). – ובתו"מ: כלי בית הבד וכו' בזמן שהם של עץ מנגבן והם טהורים, בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חדש או חולטן בחמין, רבי יוסי אומר אם נתנן בשבלת הנהר דיו (טה' י ח). הנותן פירותיו בשבלת הנהר להביאן עמו אינן בכי יתן (מכשיר' א ו). לגבור שהיה עובר בנהר ובנו עמו וכו' באה השיבולת לשטוף את הבן וכו' התחיל הבן צועק מלמטן אבא אילולי שאתה מחזיק בי כבר הייתי שטוף ביד השיבולת ומת (פסיק' רב', ותאמר ציון, קמו.). – *ובהשאלה, הִלְּכוּ שִׁבֹּלֶת, הלכו כאלו בזרם אחד, בצותא, באמצע הדרך3: בשעת הרגל הטהורין מהלכין שיבולת והטמאין מהלכין מן הצד (ירוש' שקל' ח א). – ובסהמ"א: וכן רועה שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת מהן לחבירתה ונפלה לשבולת הנהר הרי זה חייב (רמב"ם, שכירות ג ט). – ואמר המשורר: מאד אתחל ואתחלחל ביום שדי חשפני, והשפיפון מצפון כשבולת שטפני (רשב"ג, שעה נאסר, סליח' י"ז תמוז, ביאליק־רבניצקי ב, 222). – ואמר המשורר: ונשטפתי משבלת יגונים והייתי כשבלת שדופה (הוא, זרועי, שם א, 123). – ואמר המליץ: אמת אמת תרדף ולא תשחה לעמת השבלת4 (ב"ז, ב"ס ד כו). גם מעוז חיי בין שני הקצוות נוסד על אבק פורח כקצף על מים רצים נמוג וילך והלם יבטח כי יגיחנו שבולת הזמן ואיננו (ר"ש פפנהים, ארבע כוסות, כוס התרעלה, א). – ושִׁבֹּלֶת כמלה שהשתמשו בה בני גלעד כדי להכיר לפי מבטאה את בני אפרים5: וילכד גלעד את מעברות הירדן לאפרים והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעברה ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה ויאמר לא ויאמרו לו אמר נא שִׁבֹּלֶת ויאמר סבלת ולא יכין לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו אל מעברות הירדן (שפט' יב ה–ו).