שין
מ"ר שינים1, ש"ז, — מי רגלים, שתן, Urin; urine: ויאמר אליהם רבשקה העל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה הלא על האנשים הישבים על החמה לאכל את חריהם ולשתות את שיניהם2 עמכם (מ"ב יח כז, וכעין זה ישע' לו יב).
1 [ברב המלונים נתנה כצורת המלה שַׁיִן או שֵׁין, שֵׁינִים, וזאת בהשפעת הנקוד; ואולם נקוד המסרת אינו מתכון לכתיב המלה, אלא, כבכל מקום מעין זה, לקרי, שהוא: מימי רגליהם. ואמנם לפי האשור' נראה שבטאו שִׁינִים, וצ"ע.]
2 [קרי: מימי רגליהם. ובמגלת ישעיה א ממדבר יהודה: שיניהמה.]