ש"ז, שָׁלַח, שִׁלְחוֹ, — חֶרֶב, כלי נשק1, Schwert; épée; sword: באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת הַשֶּׁלַח (נחמ' ד יא). ויעמד את כל העם ואיש שִׁלְחוֹ בידו (דהי"ב כג י). ויחזק את המלוא עיר דויד ויעש שֶׁלַח לרב ומגנים (שם לב ה). — ובצרוף עבר בַּשֶּׁלַח, נפל בחרב (של האלהים) ומת2: יחשך נפשו מני שחת וחיתו מעבר בַּשָּׁלַח (איו' לג יח). ואם לא ישמעו בְּשֶּׁלַח יעברו ויגועו בבלי דעת (שם לו יב). — ונפל בעד השלח, נפל כאלו שלא במקום החרב ההורגת ולא נפצע בה3: ואיש אחיו לא ידחקון גבר במסלתו ילכון ובעד הַשֶּׁלַח יפלו לא יבצעו (יוא' ב ח)4. — ובסהמ"א: כי עוד השלח בידכם ואתם חגורים בכלי מלחמה (יוסיפון צה). ובעד השלח יפלו ולא יבצעו, יפלו על השלחים ולא יעשה בהם חבורה (ר"י א"ת, שרשים, בצע). והכנת מיני שלחים מהחרבות והרמחים והקשתות והמגינים וכו' אין בהם דופי (ר"י בן יהודה, ס' מוסר ב טז). — ואמר המשורר: וישראל הכי בנו ברב עז חצי העם בשלחיהם חגורים (ר' צהלל, שבח מפאר, שירי היחוד והכבוד, קסא). והולכים ברמחים לפניו (לפני חסדאי) הם שחים ומחזיקי שלחים כלי קרב נחגרים (לגבור בתעודה, תשו' תלמידי מנחם, 6). לחם בחץ ובחרב עלי הונך ואם תאבה תנה שלח להרגך ביד גבור ויד רובה (ר"ש הנגיד, בן משלי, אברמסון 224). איכה עלי צורי שלחים יפלו לבות נפליהם ולא יבצעו (רמב"ע, נטפי דמעות, ברודי, קסו). ובלי שלח יפיץ חילו (הוא, הענק א, שם, שיא). בצאת גבור למלחמתו בשלח במקל יחריד אותו וקנה (שם שם, שכה). חלש יגבר בו רק גבור ישוב מאין שלח שחוט (שם ב, שלז). ותקל את פעמיה כאלו תהלך בם עלי צורי שלחים (שם שם). אבי אמר יהי חולש בשלח מַעניו מטה (שם י, שצח). אם תאהב לזון חזון אמר לדברי שיר קרב, יהיו שלחים לך חרוזיהם ביום תערך קרב (שם שם, ת). פגשתני במדברים ערבים, בתוכם אורבים נושאי שלחים (ר"י הלוי, דבריך, זמורה א, 11). אדני לי ואיך אירא ואפחד, ומלאך רחמיו נשא שלחי (הוא, הציקתני, שם שם, 20). וללכוד מצדות התעודות במחשבות חצובי להבות לטושי חרבות ושיחים מרוקי שלחים אחוזי רמחים (ר"י חריזי, תחכ', הקד', 9). ובקרב שיר שבחיו הם שלחיו להלחם ושיחיו הם רמחיו (שם ג, 43). ובקרב בִּין שבחי הם שלחי ושמתי את לשוני קלשוני (שם יח, 191). הוא יהיה לחמי לעת ארעב ולריב לשונות יהיה שלחי (רד"ק, השכל וידוע, שיר בסוף המכלול). שים לחלץ עם נושעים רמי הקומה גדועים במו שלח (ר"י נג'ארה, יענני שדי, עולת תמיד יז, פריס-חורב, 30). ובלב אויבים חנית יתקע ויעבירם בשלחים (הוא, ללבי חיש, שם רכה, 293).
1 [הוראה זו של המלה ברורה היא במקומות המובאים, וכן בא שִׂלַּאח سلاح בערב', וכמובא בהערות שאחר זו גם שלח באוגרית'. משמ' זו של המלה אפשר לבאר גם מתוך זו של שָׁלַח כלשון שִׁלּוּחַ חצים ורמח, כשמוש שַׂלַּחַ سلح בערב' וכדו', כדעת אחרים, אבל שמוש המלה מורה על חרב דוקא ולא על חצים ורמח, ואולי עקר ההוראה כלשון יִשּׁוּר ולטוש, גם זו כהתפתחות מן שָׁלַח. על כל פנים שלח הוא כלי נשק להתקפה ולא להגנה, ומשום כך קשה לקבל את נסיונו של ש. ייבין (לשוננו טו, 133-144) להעמיד את כל שמושי המלים, המחֻלקות כאן א. שֶׁלַח, ב. שֶׁלַח, על משמ' יסודית של כלי עור, כמגן וכדו', ואין שָׁלַח במשמעות פָּשט עור בלשון המקרא. ועי' גם בהערות לערך שאול על חלוף שאל ושלח בשם מתושאל, מתושלח.]
2 [מן המקומות שבס' איוב ברורה רק הוראתו הכללית של הצרוף במשמ' מות, וזה השאיר מקום לפרושים שונים למלה שֶׁלַח בשמוש זה. אך באוגרית' בא נפל בשלח לא בהוראת מות בכלל, אלא כאחת מדרכי המות: מת'לת'ת כת'רם תמת מרבעת זבלנם מח'משת יתסף רשף מת'דת'ת ע'לם ים משבעת הן בשלח תתפל (עי' ח. א. גינזברג, The legend of King Keret, על מקום זה), כלו': השלישית בלדה תמות, רביעית במחלה(?), חמישית יספה רשף (עי' ערך זה), ששית יכסה ים, שביעית בשלח תפל. לפי זה אין גם עבר בשלח אלא אחת מדרכי המות, וכנראה בהקבלה אל נפל בחרב, אלא שהכונה במקרא לחרב האלהים כמֻנח כולל למיתה חטופה בכלל. ועל ידי זה נתבטלו נסיונות אחרים של פרשנים ובלשנים.]
3 [זה כנראה פרושו של הצרוף, שאין להבינו אלא כהבעה לאמונה כזאת, שבדרכי קסמים אפשר כאלו ללכת בין חֲרבות, בדומה למסֻפר על שמעון בן שטח, שאמר: ביני טיפייא הוינא מהלך (ירוש' חגי' ד ב).]
4 [הכתוב בנחמיה ד יז: אין אנחנו פשטים בגדינו איש שִׁלְחוֹ המים, לא נתברר בפרוש המניח את הדעת, ואין לקבע אם לפנינו צורה מן שֶׁלַח או מן הפעל שָׁלַח, ואך עי' ואיש שִׁלְחוֹ בידו (דהי"ב כג י).]