שֹׁפֶךְ
*, או שׁׂפֵךְ1, ׁשׁוֹפֵךְ, רק מ״ר שֳׁפָכִין, שֹׁפְכִין, ש"ז, — מים סרוחים הנשפכים: ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית (שבת ח א). ומודים חכמים לר"ש במוציא שופכין לר"ה ששיעורן ברביעית, שופכין למאי חזו, אמר רבי ירמיה לגבל בהן את הטיט (שבת עח.- עט.). ואת מי רגלים (מרחיקים) מן הכותל ג' טפחים, התם בשופכין (ב"ב יט:).
1 [בדפוסים שופכין, ובמשנ' מנק' ליוורנו: שׁוֹפְכִין, וגם על פי שמוש המלה בפרט במובא מב"ב יט: מסתבר, כי הָרגשה המלה בצורת בינו' במשמ' נוזלים, נשפכים, ועל כן צורה זו כנראה עקר.
המלה באה, כמלה עברית, גם בתוך המאמר הארמי שבבבלי (חול' קה:) ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא יתבי תותי מרזיבא משום שופכים ע"כ (דפוס ווילנא), וכך נכון ולא כמו בדפוסים שונים: שופכי.]