תְּהוּת
*, ש"נ, — חרטה, התנחמות: וכשהמקום דן ישראל כביכול יש תהות לפניו שנאמר ועל עבדיו יתנחם (ספרי דבר' שכו). וינחם ה' כי עשה את האדם וכו' תהות1 היתה לפני שבראתי אותו מלמטה שאילו בראתיו מלמעלה לא היה מורד בי (ר' יהודה, מד"ר בראש' כז). והנחם על הרעה לעמך, אמר רבי חנינא בר אבא תהא התהות מצויה לפניך (שם, שמות מג).
1 [נ"א: תוהות, תווהות.]