1 [הפרשנות העברית, החל בת"י (בית משרי) הבינה את המלה כמ"י (בנקוד תחנתִי) בסיום הרבות במשמ' מקום חניה, ועי' תַּחֲנָה, ואמנם יתכן שהנקוד השאיר כאפשרות את ההבנה כפעל בסיום כדֻגמת סבותי וכד'. ואכן נדרש כאן פעל שיתקשר עם אֶל מקום וכו' וכן בשבעים, לפי הענין Ταϱεβμαλῶ, (εἰςτὸντόπογ)..., כנראה במשמ' אתקרב, בוולג': ponamus insidias, ז"א נניח מארב. ואלו החדשים הציעו תקונים, גם על יסוד ההנחה הקרובה, כי בא כאן אותו שרש כמו בסוף פס' ט: כי שם ארם נְחִתִּים (מ"ב ו ט), שלפיו ההצעה תִּנְחָתוּ במק' תחנתי הקרובה ביותר ( עי' גם בדברי העורך הלשון והספר ב 119), אלא שגם פעל נחת זה אינו עולה יפה כל צרכו בשני המקומות, והודאי אין לקבל את הקריאה תחנו אתי וכד'. לפי הענין עדיף היה למצא לשון מארב אלמנ' תֵּחֵתּוּ ( מן חתת), וכן: כי שם ארם מחתּים, וצ"ע.]