ב. תַּעַר

ש"ז, כנ' תַּעְרֵךְ, תַּעְרָהּ, —  נדן החרב, Scheide; fourreau; scabbard: ויואב חגור מדו לבשו ועלו1 חגור חרב מצמדת על מתניו בְּתַעְרָהּ (ש"ב כ ח). —  ויצאה חרב מתערה, והוציא חרב מתערה:  והוצאתי חרבי מִתַּעְרָהּ והכרתי ממך צדיק ורשע וכו' לכן תצא חרבי מִתַּעְרָהּ  אל כל בשר וכו' כי אני יי' הוצאתי חרבי מִתַּעְרָהּ לא תשוב עוד (יחזק' כא ח-י). —  ושלף חרב מתערה:  ויקח (דוד) את חרבו וישלפה מִתַּעְרָהּ  וימתתהו (ש"א יז נא). —  ונאספה החרב אל תערה:  הוי חרב ליי' עד אנה לא תשקטי האספי אל תַּעְרֵךְ הרגעי ודמי (ירמ' מז ו). —  והשיב אותה אל התער:  השב אל תַּעְרָהּ (יחזק' כא לה). ובתו"מ:  כל שבעה החרב שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר שנים עשר חדש היא חוזרת לתערה (ירוש' מו"ק ג ז).  באותה שעה אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה ואינה נשלפת לו (מד"ר בראש' צג) 2.



1 [כך כתיב, קרי:  ועליו.]

2 [בפיוט שחורה ונאוה תשוקתו, שהוא אחד מחלקי הפיוט המרכב אור ישע מאושרים המיֻחס לשלמה הבבלי ‏(אך עי' דודזון, אוצר א, 91), נאמר: ביטה עניה לנחמה, תַּעֲרַת (אחות) אום חומה, ויש מבארים מלה זו כלשון ערוי הנפש למות, או כלשון דבר מעורה ודבוק בזולתו, ואין כל אלה מסתברות; ויתכן שהעקר תִּעְרַת (אחות) אום חומה, כרמז לנאמר בשה"ש ה ב:  אני ישנה ולבי עֵר, או:  אם תעירו ואם תעוררו את האהבה (שם ב ז, ועוד). ועי' °תְּעוּרָה.]

חיפוש במילון: