ש"ז, כנ' תַּעְרֵךְ, תַּעְרָהּ, — נדן החרב, Scheide; fourreau; scabbard: ויואב חגור מדו לבשו ועלו1 חגור חרב מצמדת על מתניו בְּתַעְרָהּ (ש"ב כ ח). — ויצאה חרב מתערה, והוציא חרב מתערה: והוצאתי חרבי מִתַּעְרָהּ והכרתי ממך צדיק ורשע וכו' לכן תצא חרבי מִתַּעְרָהּ אל כל בשר וכו' כי אני יי' הוצאתי חרבי מִתַּעְרָהּ לא תשוב עוד (יחזק' כא ח-י). — ושלף חרב מתערה: ויקח (דוד) את חרבו וישלפה מִתַּעְרָהּ וימתתהו (ש"א יז נא). — ונאספה החרב אל תערה: הוי חרב ליי' עד אנה לא תשקטי האספי אל תַּעְרֵךְ הרגעי ודמי (ירמ' מז ו). — והשיב אותה אל התער: השב אל תַּעְרָהּ (יחזק' כא לה). ובתו"מ: כל שבעה החרב שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר שנים עשר חדש היא חוזרת לתערה (ירוש' מו"ק ג ז). באותה שעה אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה ואינה נשלפת לו (מד"ר בראש' צג) 2.
1 [כך כתיב, קרי: ועליו.]
2 [בפיוט שחורה ונאוה תשוקתו, שהוא אחד מחלקי הפיוט המרכב אור ישע מאושרים המיֻחס לשלמה הבבלי (אך עי' דודזון, אוצר א, 91), נאמר: ביטה עניה לנחמה, תַּעֲרַת (אחות) אום חומה, ויש מבארים מלה זו כלשון ערוי הנפש למות, או כלשון דבר מעורה ודבוק בזולתו, ואין כל אלה מסתברות; ויתכן שהעקר תִּעְרַת (אחות) אום חומה, כרמז לנאמר בשה"ש ה ב: אני ישנה ולבי עֵר, או: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה (שם ב ז, ועוד). ועי' °תְּעוּרָה.]