תֶּרֶז

°, ש"ז, מ"ר תְּרָזִים, — גללים, צואה1, ואמרו פיטנים: נשאו (את המן) מעל כל וטרחו הכביד, ניניו כתרזו להאביד2, נשואי רחם זבד טוב הזביד (ר"א קליר אמל ורבק, קרוב' לפורים). — °ובמשמ' גִּלּוּלִים, אלילים: אני ישנה זך הנוַני בחרוזים, פשטתי חליתי בכרעי לתרזים (משֻלם בר קלונימוס, גן נעול, יוצר ב פסח).



1 [ע' *ב. תָּרַז.]

2 [ע"פ הבנה זו בכתוב באיוב כ ז: כגללו לנצח יאבד; ואמנם למעשה  גללו פרושו גַּל מגלי הים, וע' בפרוש העורך למקום.]

ערכים קשורים