תַּרְפּוּת

*, ש"נ, — כנוי גנאי לטכס עבודה זרה1: ההולכין לתרפות2 אסור לשאת ולתת עמהן (ע"ז ב ג). גוים שהולכין לתרפות אסור לישא ולתת עמהם (תוספת' שם א טו). ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזרה אסור (בבלי שם לג.). — ובסהמ"א: נתייעצו הגלחים להרגו פן יסיר העם מתרפותם (מעשה של ר' שמעון הגדול, גנזי נסתרות של קובק).



1 [ע' בהערה שאחר זו.]

2 [נ"א בתרפות, וכך בירוש', ואמנם נאמר שם בהמשך: רבי חייה בשם רבי יוחנן (אומר) תוריבס מוליכין עבודה זרה גדולה אצל עבודה זרה קטנה אית תניי תני תרפות מאן דאמר תרפות תרפים ומאן דאמר תרבות תוריבס.
לפי זה היה קים מבטא תרבות על יד תרפות, ועל כן נראה שאין כאן בעקר אלא השם היוני θóρυβος המון עם (בטכס חגיגי), אשר בגנאי לו הפכו אותו לצורה עברית תרפות (מן תֹּרף, תָּרפה), ואין תרבות כאן אלא צורת בינים בין תוריבוס ובין תרפות, ואח"כ אף שכחו האומרים תרפות את מקורה הזר של המלה.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים