אהרן ראובני (שימשלביץ׳) נולד בפולטאבה, אוקראינה, בי״א באב תרמ״ו, 12 באוגוסט 1886, לאביו צבי שמשי שימשלביץ ולאמו עטרה (קריינה) בת ר׳ ישראל ליב קופלביץ, ונכדת הרב ר׳ מאיר הלוי־אפשטיין מוילנה. אחיו, יצחק בן־צבי , ראש הועד הלאומי בתקופה שלפני יסוד מדינת ישראל ובראשית קיומה. קיבל חינוך מסורתי וכללי ובגיל צעיר הצטרף לתנועת ״פועלי ציון״ והיה מפעיליה. ב־1904 יצא לאמריקה וב־1906 חזר לפולטאבה. באותה שנה נאסר על ידי המשטרה הצארית יחד עם אביו ומשפחתו, הואשם בהחזקת נשק שלא כחוק (השתתפות בהגנה העצמית היהודית נגד הפרעות ביהודים שארגנה הממשלה הצארית), לפי פסק־דין הוגלה ב־1908 לסיביר, ברח משם ב־1909, ואחרי מסע מלא תלאות והרפתקאות דרך המזרח הרחוק הגיע לארץ ב־1910 ונכנס לעבודה בעתון ״אחדות״ של פועלי ציון (בחתימת נ. וגמן), וביתר עתוני המפלגה. ב־1916 נשא לאשה את אסתר שרה (סופי) בת ד״ר אהרן ירמנס. אחרי הפוגרום הראשון שערכו האנגלים על יהודי ירושלים ב־1920, על ידי הסתת הערבים ותמיכה בהם בנשק ובדיכוי ההגנה היהודית, השתתף כנציג צבור הפועלים במשלחת של ועד העיר ליהודי ירושלים (יחד עם הרב יעקב מאיר ודוד ילין), שנסעה ללונדון לשם הבעת רצון יהודי ירושלים בדבר סידור מעמדה המדיני של העיר והארץ. בשנות 1924/28 היה פקיד במשרד הירושלמי של הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית והמשיך בעבודה ספרותית ועתונאית. ב־1929 עזב את המפלגה. החל לכתוב בשבועון ״בוסתנאי״ של התאחדות האכרים ובעתון היומי ״דאר היום״ ואח״כ ב״הבוקר״ (היה בו עורך לילה בראשית קיומו). פרסם שיטה סוציולוגית לתיקונים סוציאליים בלי סוציאליזם. משתתף קבוע בשבועון ״העולם״ (בחתימת א. ה.) את יצירותיו הראשונות כתב ביידיש: ״בבית המשוגעים״ ו״על יד הקיר״ (מחיי השומרים העברים בארץ ; שניהם יצאו ב־1914), ״הרים ומדבריות״ (שירים, 1915), ״כוחות״ (1919), ואחר כך עבר לכתיבה בעברית בסגנון חי ונקי. בין יצירותיו בעברית: הטרילוגיה הריאליסטית מהחיים בארץ בשנות מלחמת העולם הראשונה – ״בראשית המבוכה״ (1920 ומהדורה שניה ב־1933), ״האניות האחרונות״ (1923), ״שמות״ (1929), ״על ירדן יריחו״ (1927), ״ספורים״ (1928), ״עצבון״ (מחיי הגולה הציונית ברוסיה הסוביטית, 1930). כתב כשני תריסרי ספורים, שירים, ספרי מחקר, בקורת ועיון: ״שם, חם ויפת״ (נסיון לזהות את העמים הנזכרים במקרא לפי השוואה עם מקורות קדומים במצרית, כנענית, אשורית וכו׳ – יצא ב־1932), ״דימוקרטיה וטוטליטריות״ (1940), ״ספרות והווי״ (רשימות בקורת, 1940), ״ג. נהרו וה. ג. ולס״ (1945), ״דור דור״ (1946). בפובליציסטיקה ובבקורת מצטיין הוא באומץ להביע את האמת שבלבבו בלי משוא פנים לגדלות מוסכמת, בחריפות עוקצנית ובשיפוט מקורי. תרגם לעברית עשרות ספרים מרוסית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. ביניהם: ״אבא גוריו״ לבאלזאק, ״ג’ונגל״ ו״נפט״ לאפטון סינקליר, ״האם״ לפרל בוק, ״טבע העולם הגשמי״ לאדינגטון, ״ראשי הזרמים בספרות המאה הי״ט״ לגיאורג ברנדס, ועוד. המשיך בעבודה עתונאית וספרותית (כתיבה, עריכה ותרגום). זכה בפרס ביאליק לשנת תשכ״ט. אהרן ראובני נפטר בירושלים בכ׳ באלול תשל״א, 10 בספטמבר 1971.

סופר נולד בעיירה פּוֹלטָבָה, אוקראינה, שהיתה מרכז של פעילות רוסית מהפכנית, השכלה יהודית ו''הגנה עצמית'' בתקופת הפוגרומים. סבו מצד אביו היה מנוי על עיתונים עבריים וידע קרוא וכתוב ברוסית ובפולנית. אביו, צבי שימשלביץ, שהיה מראשוני ''חובבי ציון'' ופעיל באגודת ''בני משה'', ביקר בארץ פעמיים (1891, 1905). אחיו, יצחק בן-צבי, היה נשיאה השני של מדינת ישראל וחוקר קהילות ישראל במזרח. על השכלתו כתב ראובני: “Reading – No schools”. בגיל שבע-עשרה, בקיץ 1904, יצא לאמריקה, עבד שנתיים בבתי חרושת בשיקגו, ובקיץ 1906 שב לפולטבה, מאוכזב על שהחמיץ את מהפכת 1905. רשמיו מאמריקה התפרסמו בשבועון ''פועלי ציון'' ברוסית בעריכת דב בר בורוכוב ויצחק בן-צבי. באותו קיץ נידון למאסר, ולאחר שנתיים לגירוש לצפון-סיביר עם אביו, משום שבביתם נמצא נשק להגנה עצמית (אחיו יצחק נידון לעבודת פרך, אך הצליח להימלט ולעלות לארץ). בסיביר עסק האב בסחר חליפין עם הטונגוסים המקומיים, וראובני חיבר מילון וספר דקדוק של השפה הטונגוסית, ובעזרתה הצליח לברוח ליפן, שם עבד כמתורגמן. ב-1910 הגיע לארץ ישראל דרך מנצ’וריה, שנחאי והאוקיינוס ההודי, בדרכון ארמני שהשיג ביפן, ובעזרתו הורשה להיכנס לארץ כתושב קבע (ליהודים הותרה כניסה רק לשלושה חודשים). הוא שוחרר משירות בצבא הטורקי תמורת תשלום (שהיה מקובל לגבי משכילים וזרים). בארץ כתב ברוסית לעיתון היהודי-רוסי רזסויט וביידיש (שתורגמה לעברית) לעיתון האחדות של מפלגת ''פועלי ציון'' הסוציאליסטית, ואף השתתף בעריכתו (עם יצחק בן-צבי, רחל ינאית, י''ח ברנר ודוד בן-גוריון). בשנים 1920–1910 פירסם סיפורים וקובצי סיפורים ביידיש בקייב ובוורשה, וכתב ביידיש רומן-טרילוגיה (פיין) ואף תירגם אותו לעברית (עיצבון), אך רק ב-1929 הצליח למצוא לו מו''ל, בהוצאת שטיבל. בארץ פירסם ביידיש קובץ שירים (1915) ואת הסיפור ''אונטערן וואנד'' (1920). כמו כן החל לכתוב ולפרסם בעברית, בעידודו של י''ח ברנר, את הסיפורים ''בבית המרפא'' (1913) ו''שאהבה נפשה'' (1925), ולאחר מכן את הרומן האניות האחרונות (1923) ואת הרומן שמות (1925): חלקים בטרילוגיה עד ירושלים. בשנות העשרים ניסה לפרסם את הרומן שמות בתרגום לרוסית, אך הלקטור היהודי פסל את הספר, משום שיש בו תיאורי שחיתות ופריצות. בזמן הפרעות בירושלים (1920) הצטרף לז’בוטינסקי, שיצא בראש קומץ צעירים להגן על יהודי העיר העתיקה, והשתתף במשלחת שיצאה ללונדון כדי לדווח על חלקו של השלטון הבריטי בפרעות (1921). באותה עת התייאש מהעמדה הפוליטית השמאלית ואימץ דעות מיליטנטיות כלפי הערבים. ב-1921 נבחר על ידי הוועד הזמני של יהודי ירושלים כציר לאספת הנבחרים, ובשנים 1928–1924 עבד בוועד הפועל של ההסתדרות, אך ויתר על עבודה זו והצטרף למערכות העיתונים הימניים הבוקר ובוסתנאי. בשנות השלושים הופיע הרומן בראשית המבוכה (1932), אף הוא חלק מן הטרילוגיה, והסיפור ''דור דור'', ואילו את הפואמה ''מלחמת ירושלים: שיר ניצחון'' התקשה לפרסם בארץ, והיא פורסמה בקובנה, ליטא (1931). בשנות הארבעים התפרסמו הפואמה הלירית לילות ירושלים (1947) עם תמונות של זאב רבן, וחמישה ושלושים שיר נהי עז (1949). גם לאחר קום המדינה המשיך לכתוב ולפרסם ביידיש, ובמקביל פירסם בשנות השישים קובץ שירים, קובץ סיפורים, רומן בשם גלגול נשמות (שעיבד אותו למחזה ב-1981) והוצאה מחודשת של הרומן-טרילוגיה עד ירושלים. כל ימיו חי ראובני בירושלים עם אשתו סופיה ירמנס והתפרנס בדוחק רב, בעיקר מתרגום ומעריכה. הוא תירגם מצרפתית סיפורים של וולטר, את אבא גוריו של בלזק, מנזר פרמה של סטנדאל, ז’רמיני לסרטה של אדמון גונקור, אי הפינגווינים של אנטול פרנס, ומאנגלית את הרומנים הג’ונגל ונפט של אפטון סינקלר ואת האם של פרל בק. הוא כתב גם ספרי מחקר, בעיקר בתולדות עמי קדם והעם העברי הקדום. ראובני נחשב כיום לסופר גדול שלא זכה להערכה הראויה לו. אמנם בראשית דרכו, בעשור השני של המאה העשרים, זכה לשבחים מפי ברדיצ’בסקי ולתמיכה נלהבת מברנר והשתלב במערכת הפוליטית והספרותית ששלטה בארץ, הן כסופר והן כמבקר ספרות. אולם בשנות העשרים, אף שהרבה אז לפרסם בעברית, ביידיש וברוסית, קיבל ביקורות פושרות. בשנות השלושים ותחילת הארבעים נדחק לגמרי אל שולי המערכת הספרותית. ספרו המרכזי, הטרילוגיה עד ירושלים (1932), יצא בתחילה בשם בראשית המבוכה ולא זכה לשום תגובה. להתעלמות ממנו היו שלוש סיבות עיקריות: ראשית, ראובני היה אדם בעל אישיות חזקה מאוד, לוחמנית ובלתי מתפשרת. גם בהתכתבויות אישיות וגם כעיתונאי וכמבקר ביטא בחריפות, לעתים בלשון בוטה, דעות לא מקובלות ולא נרתע מעימותים קשים ומפגיעות אישיות, גם במחיר הפופולריות האישית והציבורית שלו. שנית, הוא לא השתייך לשום קבוצה פוליטית מוגדרת, שכן בכל אידיאולוגיה ראה צביעות המתכסה בסיסמאות, ולא הסתיר זאת. שלישית, הוא הציג את המציאות הציונית החלוצית מנקודת מבט ''דקדנטית'', תוך הבלטת צדה המנוון והמושחת וחשיפת הפגמים הבלתי-ניתנים לתיקון של האדם באשר הוא אדם. כסופר שהחל את דרכו ברוסית וביידיש, גם תחיית הלשון העברית לא עוררה בו התלהבות יתרה. רק לאחר ההופעה המחודשת של הטרילוגיה עד ירושלים (1954) זכה ראובני בתגובות חיוביות ובפרס ירושלים, ויצירתו נכללה בקורסים שלימד שמעון הלקין באוניברסיטה העברית בירושלים. בעקבות מאמרו של נתן זך, ''אמנות הרומן של ראובני'' (1967), הופיעו מאמרים, רשימות ומחקרים רבים גם לאחר מותו. ב-1969 זכה בפרס ביאליק. הסיבות לעליית קרנו נעוצות, ראשית, בהתמתנות כתיבתו הביקורתית ויחסיו האישיים; ושנית, בשינויים אישיים ואידיאולוגיים במערכת ההתקבלות, שראתה בביקורת הציונות החלוצית ובעמדה ''דקדנטית'' הישג ספרותי. לגל קצר נוסף של התקבלות חיובית זכה ראובני בעקבות הופעתה של מהדורה מחודשת של הטרילוגיה עד ירושלים שראתה אור, בעריכתו של יגאל שוורץ, שגם הוסיף אחרית דבר, במסגרת ''הספריה'' (1987), סדרה נחשבת מיסודן של הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה. הרומנים של ראובני, ובמיוחד שתי הטרילוגיות עיצבון ועד ירושלים, חשובים כתיעוד היסטורי חתרני של הציונות בתקופת העלייה השנייה ושל החיים בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. רבים מהפרטים ומהדמויות ברומנים אלה מתעדים עובדות לא נעימות, שהיסטוריונים ציונים בני זמנו העדיפו להתעלם מהן. כתיבתו מצטיינת בפיכחון אכזרי ובפסימיות לגבי טבע האדם ומניעיו. בדומה לסופרים עבריים אחרים שהושפעו מן הנטורליזם ומתרבות הדקדנס (ברדיצ’בסקי, ברנר, גנסין, יעקב שטיינברג, יעקב חורגין, יהושע בר-יוסף), הוא עוסק בחשיפת דחפי החיים הראשוניים, הגופניים, המניעים את האדם ובתהליכים תת-מודעים הנשלטים על ידי יצר הקיום האנוכי, אך מסתתרים מאחורי אידיאולוגיה או יומרות מוסריות, שאינן אלא מסך של צביעות ושקר. בעיצובו של מסך שקרי זה, שאינו מאפשר לאדם לראות נכוחה את הזולת, את עצמו ואת החיים בכלל, מגיע ראובני להישגים אמנותיים מרשימים ביותר. בשנת 2017 פרסם יגאל שוורץ מסה על יומני המסע של ראובני בספרו מעת לעט. במסה פרסם מהמסה שוורץ חלקים עיקריים מן היומנים לראשונה. באותה שנה פורסם מחדש הרומן שמות.

[מקורות: קרסל, תדהר, גרנות, לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, ויקיפדיה, ITHL]