אבנר הולצמן נולד בו' בתשרי תשי"ז, 11 בספטמבר 1956 ברמת גן לאביו, חיים הולצמן ולאמו, לילה (לאה) לבית סווירסקי. למד ב"תיכון חדש" בתל אביב ושירת בצבא בחיל השריון. את תאריו האקדמיים השלים באוניברסיטת תל אביב. ב-1992 מונה למרצה בכיר בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. ב-1997 מונה לפרופסור חבר וב-2001 לפרופסור מן המניין. בין השאר שימש כיועץ בפיתוח קורסים באוניברסיטה הפתוחה, היה חוקר אורח במרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוניברסיטת אוקספורד ומורה מן החוץ באוניברסיטה העברית בירושלים. על פעלו המחקרי זכה בפרס לנדאו למדעים ולמחקר מטעם מפעל הפיס (2005), פרס אסרף מטעם האקדמיה ללשון העברית (2012) ופרס ס' יזהר לחקר הספרות והוראתה מטעם מכללת לוינסקי לחינוך (2013). בשנת 2013 נבחר כחבר-יועץ באקדמיה ללשון העברית. בשנת 2015 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 2015 הופקד על הקתדרה לתרבות עם ישראל בזמננו ע"ש יעקב ושושנה שרייבר באוניברסיטת תל אביב.

את עבודת המאסטר שלו כתב על “חוויית מלחמת העולם הראשונה ודרכי עיצובה ביצירתו של אביגדור המאירי”. על בסיס עבודה זו פירסם את הספר אביגדור המאירי וספרות המלחמה (1986), שיש בו שני מוקדים. המוקד התמטי: חוויית מלחמת העולם הראשונה כהתנסות אוניברסלית, והחוויה של החייל היהודי במלחמה הזאת, על שלל מאפייניה. המוקד הז’אנרי: עיון שיטתי בשלושת הז’אנרים ששימשו את המאירי בכתיבתו על חוויית המלחמה: הרומנים, הסיפורים והשירים. כותרת עבודת הדוקטור שלו, שאותה כתב בהנחיית פרופ' נורית גוברין, היא: ממשכיל תורני למהפכן ספרותי – חמש-עשרה השנים הראשונות (תרמ"ז-תרס"ב) ביצירתו של מ"י ברדיצ’בסקי.

את עבודת המחקר הענפה מאוד של הולצמן אפשר לחלק לארבע חטיבות. א. החטיבה הביוגרפית, ובמרכזה מפעלו האמנותי וההגותי של מ"י ברדיצ’בסקי. ב. החטיבה האקפרסטית, שעניינה שלל הזיקות בין הספרות העברית לאמנות הפלסטית. ג. הספר תמונה לנגד עיני (2002), המהווה חטיבה בפני עצמה, או ליתר דיוק, חטיבת ביניים בין החטיבה הביוגרפית לחטיבה האקפרסטית. ד. חטיבת המאמרים, המסות ורשימות הביקורת על סוגיות ספרותיות וחברתיות תרבותיות שונות, העולות מעיונים המתייחסים לכל המנעד של הספרות העברית החדשה – החל בסיפורי יל"ג וכלה ביצירות שראו אור לאחרונה.

מ"י ברדיצ’בסקי, האדם, האמן והוגה הדעות, ופועלו המקיף והמגוון, תופשים מקום מרכזי בעבודתו המחקרית. הוא הקדיש לו ארבעה ספרים: הכרת פנים (1993) – שש-עשרה מסות על היבטים שונים בחייו וביצירתו; אל הקרע שבלב (1995), ספר הנסמך על עבודת הדוקטור שלו, העוסק, כפי שעולה מכותרת המשנה שלו, ב"שנות הצמיחה" שלו (תרמ"ז-תרס"ב); הספר והחיים (2003), הכולל שבע-עשרה מסות, חלקן עוסקות ב"פרקי חיים ויצירה" וחלקן בזיקות האישיות, ההגותיות והתרבותיות בין ברדיצ’בסקי ובין יוצרים והוגים אחרים, בני זמנו ואלה שבאו אחריהם: נחום סוקולוב, פ' ניטשה, שלום עליכם, עמוס עוז ועוד; מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (2011), שראה אור בסדרת המונוגרפיות “גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי” במרכז שז"ר לתולדות ישראל. עיוניו של הולצמן במפעלו של ברדיצ’בסקי עומדים, כמדומה, בסימנה של פרספקטיבה כפולה, היוצרת מתח הגותי מפרה: מצד אחד, הוא מתבונן בחייו של הסופר הגדול וביצירתו כבמכלול קוהרנטי אחד. מצד אחר, הוא מתבונן במכלול הזה באמצעות עיון ספרותי קפדני חף, עד כמה שאפשר, מהנחות יסוד מוקדמות; עיון שממנו עולה עולם מורכב ומסוכסך, שמפגין סרבנות עיקשת להיתפש כמכלול קוהרנטי אחד. החל ב-1987 הוא משמש כמנהל “גנזי מיכה יוסף”, ארכיון מ"י ברדיצ’בסקי בחולון. התוצרת של פעילותו במוסד זה כוללת, בין השאר, את הפרסום ההדרגתי של כתבי מ"י ברדיצ’בסקי ואת הקבצים של גנזי מיכה יוסף, הכוללים חומרים מגוונים של הסופר ועליו. הוא גם הביא לדפוס את מרים: רומן מחיי שתי עיירות (2011), כולל נספח, הכולל את המתכונת לרומן מיומנו של הסופר, ואחרית דבר. נדבך חשוב נוסף בחטיבה הביוגרפית בכתביו של הולצמן הוא המונוגרפיה על ביאליק: חיים נחמן ביאליק (2009).

הקדיש שני ספרים לבחינה רחבה ושיטתית של מושג האקפרסיס; כלומר, לייצוגן המילולי של יצירות אמנות חזותיות, ממשיות או בדויות, בספרות העברית החדשה: ספרות ואמנות פלסטית, שראה אור במסגרת סדרת העיון “מושג” (1997); ומלאכת מחשבת - תחיית האומה : הספרות העברית לנוכח האמנות הפלסטית (1999). בשני הספרים יש התייחסות רחבה לאספקטים התיאורטיים וההיסטוריים של הזיקה בין הספרות ובין האמנות הפלסטית. בספר השני קיימת התייחסות מסיבית למעמדה של האמנות הפלסטית כ"דיסציפלינה לגיטימית במרחב התרבות העברית החדשה" (שם, 13), על רקע האיסור מדאורייתא ליצור יצירות פיגורטיביות, וכן דיונים ב"סיפורי-תמונות" קונקרטיים, הנדונים מפרספקטיבות עקרוניות שונות.

ספרו תמונה לנגד עיני (2002) כולל חמש מסות, שבהן הוא יוצר חיבור מיוחד בין שתי החטיבות הקודמות: הביוגרפית והאקפרסטית. המסות נפתחות בהתבוננות בצילומים, המעוגנת, באורח סיפורי, בהקשרים היסטוריים וחברתיים – מרגע הצילום לאחור, למה שהוביל אליו, וגם קדימה, למה שאירע בעקבותיו. זהו חיבורו האישי ביותר של הולצמן, ובו באה לידי ביטוי ברור ומפורש גם עמדתו הציונית התקיפה והחד-משמעית, הקשורה בעבותות לעיסוקו האינטנסיבי והמעמיק בפנים רבות של התרבות העברית החדשה.

המחויבות לעלילת-העל של הציונות מתבטאת, באורח ברור, גם בספרו אהבות ציון (2006), שהוא אסופה של ארבעים ממאמריו, שמחבר ביניהם העיסוק בשלל הזיקות בין הספרות למרקמי החיים שבהם הם נוצרו: האישיים-ביוגרפיים, ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, הסוציו-תרבותיים וכיו"ב. מכולם עולה ההנחה, התקפה ביחס לכלל עבודותיו, שהספרות – ובכללה ובמיוחד הספרות העברית – היא חלק מרקמת חיים עשירה ומסועפת מאוד, שמי שחוקר אותה חייב לנסות ולהכיר אותה על כל הסתעפויותיה והקשריה.

במפת דרכים, סיפורת עברית כיום (2005) הוא כלל עשרות רשימות ביקורת, שבהן בחן את פירותיה של הסיפורת העברית בשנים 1987־2003. את הרשימות מקדימות חמש מסות מבוא פנוראמיות, המציעות זוויות ראות שונות ומשלימות להתבוננות במרחב הספרותי התרבותי הזה. ב-2015 הוציא לאור את המונוגרפיה מפתח הלב : אמנות הסיפור של חנוך ברטוב וב-2016 קובץ המאמרים עד הלום : תחנות בספרות העברית.

שלח ידו גם בעריכה של חיבורים מחקריים, קבצים עיוניים וספרות יפה, בהם: אביגדור המאירי, השגעון הגדול (1989); בגיהנום של מטה (1989); מרדכי אהרנפרייז, לאן? מסות ספרותיות (1998); סדן – מחקרים בספרות עברית. כרך ד: “הספרות העברית בפתח המאה העשרים” (2000); The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe (2008) (עריכת מדור הספרות העברית); וכן ערכים ללקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים (2014); דויד גרוסמן, שתהיי לי הסכין (1998); א"ב יהושע, אחיזת מולדת (2008); בעז ערפלי, צעיר לעד: עיונים בשירת שאול טשרניחובסקי (2011).

[נכתב על-ידי יגאל שוורץ, עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים]
[מקורות נוספים: אתר האקדמיה ללשון העברית, ויקיפדיה]