רנה ליטוין־ביברמן, מתרגמת, סופרת, מסאית ומשוררת, נולדה בהונג קונג, סין, בי״ח באלול תרצ״ט, 2 בספטמבר 1939. ב-1949 עלתה עם משפחתה לישראל. למדה בתיכון ״אהל שם״ ברמת גן. בזמן שירותה הצבאי החלה לפרסם שירים ותרגומים בכתבי עת. למדה ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר נישואיה עברה להתגורר בתל אביב. ב-1968 החלה ללמד שירה בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב, ובאותה שנה ראה אור ספר שיריה כל אימת (ספרית פועלים). במשך השנים לימדה ספרות וערכה סדנאות לתרגום במוסדות שונים, בהם התיכון ע״ש מיטרני בחולון (1972), מכללת ״בית ברל״ (1997-1995) ובית אריאלה.
    בשנים 1976–1981 היתה עורכת ומתרגמת בהוצאת ספרית פועלים. בהוצאה זו ראו אור בין השאר תרגומיה מאנגלית לרומנים מאת ויליאם פוקנר (אור באוגוסט, 1968; הקול והזעם, 1973; בשכבי גוועת, 1980). בשנים 1981–1990 היתה חברת מערכת ועורכת ראשית של מדור הספרות המתורגמת בהוצאת כתר. החל משנות התשעים שימשה עורכת תרגום בהוצאת הקיבוץ המאוחד. תירגמה רומנים ומחזות מאנגלית, מספרדית ומרוסית. מתרגומיה: מרת דאלוויי מאת וירג׳יניה וולף (1974); ככלות חמש שנים, מחזה מאת פדריקו גרסיה לורקה (1981); גבעת ווטרשיפ מאת ריצ׳רד אדמס (1982); דברי ימי תועבת העולם מאת חורחה לואיס בורחס (1987); הרפתקאות אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול (1997); הקמתי לי גלעד: מבחר שירים ליריים מאת אלכסנדר סרגיביץ׳ פושקין (2005); המסע אל הים: פרוזה אוטוביוגרפית מאת מרינה צווטאייבה (2007); נפשות מתות מאת ניקולאי גוגול (2013).
    במקביל לתרגום ערכה קובצי מאמרים בנושאי ספרות ועסקה בכתיבת מקור. בכתיבתה נמנעה ליטוין מן הרומן והעדיפה על פניו שני ז׳אנרים אחרים ונדירים ממנו: המסה והפרוזה האוטוביוגרפית. תרומתה לשכלול המסה העברית ניכרת החל מהקובץ המוקדם על זנב של דג ונשמה בת-אלמוות (1982) ועד קובץ המסות האחרון שלה, החייל, הרקדנית והמסע (2012). ספרה הייתי כאן (2005), שבו היא כותבת על קריאותיה ביצירות פוקנר, טולסטוי, לורקה, פושקין ואחרים, עשוי להיקרא כאוטוביוגרפיה אינטלקטואלית של אחת ממתרגמות האמן החשובות בדורה.
    בשני ספרי הפרוזה האוטוביוגרפית שלה, המוקדם ואלה מארץ סין (1969) והמאוחר דור המדבר (2010), שבה ליטוין לחיי הקהילה היהודית בסין. עיסוקה בשאלת זהותם ולשונם של מהגרים במסגרת הפרוזה האוטוביוגרפית שלה, עשוי לבאר את אמנות התרגום שלה עצמה ואת ״ריבוי השמיעות״ שבו ניחנה כמתרגמת וככותבת. חנה הרציג (2010) כתבה על דור המדבר: ״המלים הבלולות מטלאים-טלאים של לשונות הן תו ההיכר של הטקסט ועיקר חנו [...] אנגלית מתובלת ברוסית, מלים סיניות שמתגנבות בצורת קללות והמלים היידיות שמבטאות את נהמת הלב הגלותית״.
    ליטוין זכתה בפרסים הבאים: פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1984), פרס ברנשטיין (1984), פרס טשרניחובסקי (1989), פרס שרת האמנויות (1994) ופרס משרד התרבות ליצירה (2000).
רנה ליטוין נפטרה בכ״ג באדר תשע״ב, 17 במארס 2012.

נכתב על־ידי לילך נתנאל עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, ויקיפדיה]