הרישומים מעשי ידי המשורר

נְסִיכָה מְאֹהֶבֶת – מָאֲסוּ דוֹדֶיהָ.

צִפֹּרֶן־אַרְגָּמָן – בְּבִקְעָה שׁוֹמֶמֶת.

אֶת יְגוֹנֵךְ מְסַנֵּן הַקֶּבֶר,

בְּעַד הָעֵינַיִם, שֶׁנֶּחְצְבוּ בַּשָּׁיִשׁ.

הָיִית יוֹנָה, שֶׁנֶּפֶשׁ עֲנָק לָהּ.

קִנֵּךְ – דַּם עַרְבוֹת קַשְׂטִילְיָה.

לַבָּתֵךְ מָזַגְתְּ בְּגָבִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג,

לְחַמְמוֹ בִּקַּשְׁתְּ וּכְנָפַיִךְ נִקְטָעוּ.

חָלַמְתְּ וְהִנֵּה אוֹהֲבֵךְ בֶּן־מֶלֶךְ,

הָאוֹסֵף אֶת שָׁבְלֵךְ וְעֵינָיו לָאָרֶץ.

וּבִמְקוֹם מַחְרֹזֶת־פְּנִינִים, שִׁיר אוֹ פֶּרַח, –

נֵזֶר וְרָדִים כְּמוּשִׁים נָתַן לָךְ הַמָּוֶת.

בְּחָזֵךְ נָשָׂאת כּוֹכַב־הַנֹּגַהּ

כְּאִיסַבֵּל דֶּה סֵגוּרָה, אוֹ מֵלִבֵּאָה!

שִׁירֵךְ, כְּעֶפְרוֹנִי הָרוֹאֶה אֵיךְ מָט הָאֹפֶק,

מִתְנַגֵּן פִּתְאֹם חַדְגּוֹנִי וּמַר־נָפֶשׁ.

קוֹלֵךְ – מוֹסְדוֹת בּוּרְגוֹס יַרְתִּיעַ

וּתְפִלּוֹת נְזִירִים יַשְׁתִּיק בְּלֶב־זֶמֶר.

בֵּין הֵדֵי פַּעְמוֹנִים כְּבֵדִים יִתְלַבֵּט

וְיֹאבַד רוֹטֵט וְשָׁסוּעַ בִּדְמִי הַלָּיְלָה.

פָּעֲמָה בָּךְ עֶרְגָּה, הַנּוֹבֶטֶת מִשְּׁמֵי אֶסְפַּנְיָה:

זוֹ עֶרְגַּת הַפִּגְיוֹן, הַדְּמָעוֹת וּפָנַסֵּי־הָעַיִן.

נְסִיכָה שַׂגִּיבָה שֶׁל אֹדֶם־עַרְבַּיִם,

חוּט־פְּלָדָה אַתְּ טֹוָה בְּפֶלֶךְ־בַּרְזֶל!

קֵן לֹא הָיָה־לָּךְ, מַדְרִיגָל נוּגֶה לֹא הוּשַׁר לָךְ,

וְנֵבֶל רָחוֹק לֹא נֶאֱנַח אֵלַיִךְ.

טְרוּבַּדּוּר שֶׁלָּךְ – בָּחוּר עִם קַשְׂקַשֵּׂי־כֶּסֶף

שֶׁהֵד חֲצוֹצְרָה כָּל אַהֲבָתוֹ הִבִּיעַ.

אַף עַל פִּי כֵן, לְאַהֲבָה נוֹצַרְתְּ,

לַאֲנָחוֹת, לְפִנּוּקִים, לְאָבְדַּן־חוּשִׁים.

לִשְׁפֹּךְ לִבֵּךְ הַמַּר אֶל לֶב אָהוּב־לָךְ

בְּפָרְטֵךְ שׁוֹשַׁנָּה רֵיחָנִית בֵּין שְׂפָתַיִךְ.

לְהַבִּיט בְּיָרֵחַ רָקוּם עַל פְּנֵי הַנַּחַל,

לָחוּשׁ בַּכִּסּוּפִים הָרוֹחֲשִׁים בָּעֵדֶר,

לְהִתְבּוֹנֵן בְּגַן הַנֶּצַח שֶׁל הַחֹשֶׁךְ,

הוֹ, נְסִיכָה שְׁחוּמַת־עוֹר רוֹדֶמֶת תַּחַת שָׁיִשׁ!

הַאִם עֵינַיִךְ הַשְּׁחוֹרוֹת קְרוּעוֹת לַזֹּהַר?

אוֹ נְחָשִׁים נִפְתָּלִים בֵּין עִיֵּי שָׁדַיִךְ…

אָנָה הָלְכוּ נְשִׁיקוֹתַיִךְ, שֶׁהִפְרַחְתְּ לָרוּחַ?

אָנָה הָלַךְ יְגוֹן אַהֲבָתֵךְ הַנִּכְזֶבֶת?

בַּאֲרוֹן־עוֹפֶרֶת, בֵּין עַצְמוֹתַיִךְ, –

לִבֵּךְ וַדַּאי נִתַּץ לְאַלְפֵי רְסִיסִים.

שְׂרִיד־קְדוֹשִׁים, גְּרַנָּדָה נוֹצַרְתֵּךְ,

הוֹ, נְסִיכָה שְׁחוּמַת־עוֹר רוֹדֶמֶת תַּחַת שַׁיִשׁ!

חֲבַצָּלוֹת חִוְרוֹת הָיוּ גַם יוּלְיָה גַם אֵלוֹאִיסָה,

וְאִלּוּ אַתְּ צִפֹּרֶן־דָּם לוֹהֶטֶת,

שֶׁהֵגִיחָה מֵאַדְמַת קַשְׂטִילְיָה הַזּוֹהֶבֶת,

כְּדֵי לָנוּם תַּחַת שֶׁלֶג וּבְרוֹשִׁים תְּמִימֵי־נָפֶשׁ.

גְּרַנָּדָה הָיְתָה־לָּךְ לְעֶרֶשׂ־מָוֶת, חוּאַנָה,

וְהַבְּרוֹשִׁים – נֵרוֹת לִמְרַאֲשׁוֹתַיִךְ,

וְהַסְּיֵרָה – לְשֻׁלְחַן־הַמִּזְבֵּחַ.

מִזְבַּח־שֶׁלֶג לְהַמְתִּיק גַּעְגּוּעַיִךְ

בַּמַּיִם הַשּׁוֹטְפִים לְמַרְגְּלוֹתַיִךְ. מֵי הַדָּאוּרוֹ!

גְּרַנָּדָה הָיְתָה־לָּךְ לְעֶרֶשׂ־מָוֶת, חוּאַנָה!

גְּרַנָּדָה עַל עַתִּיקֵי־מִגְדָּלֶיהָ,

עַל דּוּמִיַּת־גַּנֶּיהָ,

עַל פִּרְחֵי קִיסוֹס מֵתִים בְּאֹדֶם חוֹמוֹתֶיהָ,

עַל כְּחוֹל עַרְפִּילֶּיהָ

וְרֶטֶט הֲדַסֶּיהָ.

נְסִיכָה מְאֹהֶבֶת – מָאֲסוּ דוֹדֶיהָ.

צִפֹּרֶן־אַרְגָּמָן – בְּבִקְעָה שׁוֹמֶמֶת.

אֶת יְגוֹנֵךְ מְסַנֵּן הַקֶּבֶר

בְּעַד עֵינַיִם, שֶׁנֶּחְצְבוּ בַּשָּׁיִשׁ.

א

הַלַּיְלָה עָבַר סַנְטִיָּגוֹ

רָכוּב עַל קֶרֶן־אוֹר בָּרָקִיע.

זֹאת סִפְּרוּ יְלָדִים, שֶׁשִּׂחֲקוּ

בְּמֵימָיו הַשּׁוֹקְטִים שֶׁל הַנָּחַל.

הַנּוֹדֵד הַפִּלְאִי לְאָן הוּא הוֹלֵךְ

בַּמִּשְׁעוֹל הַבָּהִיר, שֶׁאֵין סוֹף לוֹ?

הוּא הוֹלֵךְ לַשַּׁחְרִית הַנּוֹצֶצֶת

עַל סוּסוֹ הַצָּחוֹר מִשֶּׁלֶג.

נְעָרִים קְטַנִּים, זַמְּרוּ נָא בָּאָחוּ,

וְנַקְּבוּ בִּצְחוֹקִים עַלִּיזִים אֶת הָרוּחַ!

וְאֶחָד אָמַר: אֶת סַנְטִיָּגוֹ רָאִיתִי

דּוֹהֵר עִם גְּדוּד אַבִּירִים בְּיַחַד.

דַּרְכָּם הֵם עָשׂוּ עֲטוּפֵי נֹגַהּ,

עֲדוּיֵי כּוֹכָבִים יְרֻקִּים

וְהַסּוּס שֶׁעָלָיו רָכַב סַנְטִיָּגוֹ

לֹא סוּס הָיָה כִּי אִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר.

וְהָאִישׁ שֶׁרָאָה אֶת הַפֶּלֶא

עוֹד סִפֵּר, כִּי בִּשְׁנַת הַלַּיְלָה

שָׁמַע שִׁקְשׁוּק שֶׁל כַּנְפֵי כֶּסֶף,

שֶׁנִּשְּׂאוּ עַל אַדְוַת הַשֶּׁקֶט.

וּמַדּוּעַ עָמַד הַנָּהָר מִלֶּכֶת?

כִּי מַלְאָכִים הָיוּ הָאַבִּירִים.

נְעָרִים קְטַנִּים, זַמְּרוּ נָא בָּאָחוּ,

וְנַקְּבוּ בִּצְחוֹקִים עַלִּיזִים אֶת הָרוּחַ!

זֶה הַלַּיְלָה הַלְּבָנָה מִתְמַעֶטֶת.

הַאֲזִינוּ! מַה קּוֹל מְנַסֵּר בַּשָּׁמַיִם?

מֵיתְרֵי הַצִּרְצָרִים נִמְתְּחוּ לְפֶתַע

וְהַכְּלָבִים פָּתְחוּ בִּיבָבָה נוֹאֶשֶׁת!

סַבְתָּא יַקִּירָה, אֵי אָבְדָה הַדֶּרֶךְ?

סַבְתָּא יַקִּירָה, הִיא נֶעְלְמָה מֵעָיִן!

פְּקַח עֵינַיִם וְרָאִיתָ סֶרֶט

שֶׁל אָבָק סָמִיךְ וְלָבָן כַּקֶּמַח,

וְכֶתֶם גָּדוֹל שֶׁמַּרְאֵהוּ כְּמוֹ כֶּסֶף

אוֹ צֶדֶף. הֲרָאִיתָ?

כֵּן, רָאִיתִי.

סַבְתָּא יַקִּירָה, וְהֵיכָן סַנְטִיָּגוֹ?

עִם פָּמַלְיָה שֶׁלּוֹ הוּא דוֹהֵר לוֹ,

הִלַּת־נוֹצוֹת קַסְדָּתוֹ עוֹטֶרֶת,

פְּנִינִים אַדַּרְתּוֹ מְשֻׁבֶּצֶת,

לְרַגְלָיו הַלְּבָנָה כּוֹרַעַת,

אֶל חֵיקוֹ הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֶלֶת.

אַגָּדוֹת־עֲרָפֶל מִנִּי קֶדֶם

רוֹחֲשׁוֹת בַּבִּקְעָה כָּל הַלַּיְלָה.

נְעָרִים קְטַנִּים, זַמְּרוּ נָא בָּאָחוּ,

וְנַקְּבוּ בִּצְחוֹקִים עַלִּיזִים אֶת הָרוּחַ!

ב

זְקֵנָה זוֹ הָאוֹכֶלֶת לֶחֶם־עֹנִי

וְשׁוֹכֶנֶת בְּבִקְתָּה נִדַּחַת,

אֵין לָהּ כְּלוּם זוּלַת גְּרוּטָה שֶׁל פֶּלֶךְ,

תְּמוּנָה בָּלָה שֶׁל בְּתוּלַת הַקֹּדֶשׁ

וְצֶמֶד חֲתוּלִים שְׁחוֹרֵי־פַּרְוָה.

בְּיָד רוֹעֶדֶת וּצְחִיחָה סוֹרֶגֶת

גֶּרֶב שֶׁל צֶמֶר גַּס וְאַגַּב כָּךְ

הִיא מְסַפֶּרֶת בְּהַשְׁקֵט־הַלַּיְלָה

מֻקֶּפֶת שְׁכֵנוֹת־שֶׁל־לֵב־וָנֶפֶשׁ

וְקֻנְדָּסִים קְטַנִּים נוֹטְפֵי־חֹטֶם,

בְּלַחַן מִתְנַגֵּן כִּבְיָמִים־יָמִימָה,

חָזוֹן, שֶׁרָאֲתָה בִּנְעוּרֶיהָ.

לַיְלָה אֶחָד מַמָּשׁ כְּזֶה הַלַּיְלָה,

בָּהִיר וּבְלִי רוּחוֹת וָרַעַשׁ,

הִיא רָאֲתָה אֶת הָאַפּוֹסְטוֹל סַנְטִיָּגוֹ,

הַמְשׁוֹטֵט בְּאֶרֶץ הַשָּׁמָיִם.

– אִשָּׁה טוֹבָה, כֵּיצַד הָיָה לָבוּשׁ הוּא? –

שְׁנַיִם קוֹלוֹת גַּם יַחַד שְׁאֵלוּהָ.

– שַׁרְבִיט־בָּרֶקֶת־וּפְנִינָה נָשָׂא הוּא

וְלִבְשָׂרוֹ גְלִמַּת־קְטִיפָה וָמֶשִׁי.

כְּשֶׁעָבַר סַנְטִיָּגוֹ סַף הַדֶּלֶת,

שְׁתֵּי הַיּוֹנִים שֶׁלִּי פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם,

כַּלְבִּי שֶׁלִּי, אֲשֶׁר נִמְנֵם בַּפֶּתַח,

קָם וְלִקֵּק עִקְּבוֹת־כַּפּוֹת־רַגְלָיו.

אָכֵן, נָעִים הָיָה, מַלְאַךְ־אֱלֹהַּ,

נָעִים יוֹתֵר מִלְּבָנָה בַּחֹרֶף.

וּבְלֶכְתּוֹ בַּשְּׁבִיל הוֹתִיר סַנְטִיָּגוֹ

נִיחוֹחַ לְבוֹנָה וַחֲבַצֶּלֶת.

– אִשָּׁה טוֹבָה, וּכְלוּם הוּא לֹא אָמַר לָךְ?

שְׁנַיִם קוֹלוֹת גַּם יַחַד שְׁאֵלוּהָ.

– בְּהִסְתַּלְּקוֹ הִבִּיט בִּי וְחִיֵּךְ לִי

וּבְחֵיקִי כּוֹכָב אֶחָד הִנִּיחַ.

– וְהַכּוֹכָב הַזֶּה הֵיכָן שָׁמוּר הוּא? –

שָׁאַל נַעַר קָטֹן רוֹדֵף רוּחַ.

– וַדַּאי כָּבָה – הָאֲחֵרִים עָנוּהוּ –

הֲלא זֶה מִין כִּשּׁוּף, אֲשֶׁר חוֹלֵף לוֹ.

– לֹא, נְעָרִים! זֶה הַכּוֹכָב זוֹהֵר עוֹד,

כִּי הוּא נָעוּץ אֶצְלִי, בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ.

– וְאֵיךְ הַכּוֹכָבִים בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ?

– כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

– סַפְּרִי, אִשָּׁה טוֹבָה, סַפְּרִי נָא הָלְאָה!

הַהֵלֶךְ הַנִּפְלָא לְאָן פָּנָה הוּא?

– הוּא גָז מֵעֵבֶר לֶהָרִים הָאֵלֶּה,

עִם הַיּוֹנִים הַלְּבָנוֹת וְעִם הַכֶּלֶב.

אַךְ אֶת הַבַּיִת הוּא הִשְׁאִיר לִי

מְלֹא שִׂיחֵי יַסְמִין וָוֶרֶד,

וְאֶשְׁכּוֹלוֹת הַבֹּסֶר שֶׁבַּכֶּרֶם

כֻּלָּם הִבְשִׁילוּ וּלְמָחֳרַת הַבֹּקֶר

אֶת הָאָסָם גָּדוּשׁ כָּל טוּב מָצָאתִי.

כָּל אֵלֶּה מַעֲשָׂיו שֶׁל הָאַפּוֹסְטוֹל.

– מָה לָּךְ אִשָּׁה! זֶה סְתָם מַזָּל, וְתוּ לֹא! –

נוֹזְפִים בָּה שְׁנֵי קוֹלוֹת גַּם יָחַד.

הַנְּעָרִים זֶה כְּבָר עָצְמוּ עֵינַיִם,

וְהַשָּׂדוֹת בַּדּוּמִיָּה נִבְלָעוּ.

הוֹ, נְעָרִים, זִכְרוּ אֶת סַנְטִיָּגוֹ

בְּמִשְׁעוֹלֵי חֲלוֹם הַנִּפְתָּלִים!

לַיְלָה בָּהִיר. סוֹף חֹדֶשׁ יוּלִי!

סַנְטִיָּגוֹ עָבַר בָּרָקִיעַ!

וְהָעַצְבוּת, שֶׁבְּנַפְשִׁי שׁוֹכֶנֶת,

עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ הַלְּבָנָה עָזַבְתִּי.

אוּלַי, הַנְּעָרִים שָׁם יִמְצְאוּהָ,

אוּלַי, בְּנַחַל־מַיִם יִטְבְּלוּהָ,

אוּלַי, בְּלַיְלָה כּוֹכָבִים זָרוּעַ

הַרְחֵק־הַרְחֵק יִשָּׂא אוֹתָהּ הָרוּחַ.

“צָמֵא אֲנִי לְצֵל” – אוֹמֵר הָעֶרֶב.

“אֲנִי לַכּוֹכָבִים” – אוֹמֵר הַסַּהַר.

מַבּוּעַ־בְּדֹלַח יְבַקֵּשׁ פִּיּוֹת לוֹ,

וַאֲנָחוֹת – הָרוּחַ.

אֲנִי צָמֵא לִשְׂחוֹק עַלִּיז וָבֹשֶׂם,

צָמֵא לְשִׁיר חָדָשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ

לֹא אוֹר יָרֵחַ, לֹא חֲבַצֶּלֶת,

לֹא אַהֲבָה, אֲשֶׁר טְרָפָהּ הַמָּוֶת.

שִׁיר־בֹּקֶר, אֲשֶׁר יְזַעְזֵעַ

אֲגַם־הַמַּיִם הָרָגוּעַ

שֶׁלֶּעָתִיד. שִׁיר הַזּוֹרֵעַ

תִּקְוָה עַל פְּנֵי גַלָּיו וְטִין חוֹפָיו.

שִׁיר נוֹצֵץ, מֵנִיב שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט,

שׁוֹפֵעַ מַחֲשָׁבָה וָדַעַת,

זַךְ מִיִּסּוּרִים וָצַעַר,

טָהוֹר מִסִּיּוּטֵי חֲלוֹם.

שִׁיר, שֶׁהַבָּשָׂר הַלִּירִי לֹא נִרְקַם בּוֹ,

שִׁיר הַזּוֹרֶה צְחוֹקִים בִּדְמִי הַלַּיְלָה,

(כְּמִין סִיעַת יוֹנִים עִוְרוֹת־עֵינַיִם,

שְׁלוּחוֹת לְאֶרֶץ הָרָזִים לְפֶתַע.)

שִׁיר, אֲשֶׁר אֶל נֶפֶשׁ הַדְּבָרִים יַחְדֹּר,

אֶל נֶפֶשׁ הָרוּחוֹת הַמְסֻחְרֶרֶת,

וּבְסוֹף דַּרְכּוֹ – אֶל הַשִּׂמְחָה יָנוּחַ,

שִׂמְחַת הַלֵּב, בֶּן־הָאַלְמָוֶת.

פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כֶּסֶף

עוֹנְדִים פָּרֵי הָאָחוּ.

"עַלְמָה, לְאָן פָּנַיִךְ,

עַלְמַת שְׁלָגִים וָשֶׁמֶשׁ?"

"לַקַּחְוָנִים אֵלֵךְ לִי,

אֶל כַּר יְרֹק־הַדֶּשֶׁא."

"הַכַּר הֲלֹא רָחוֹק הוּא,

וּפַחַד שָׁם לָגֶשֶׁת."

"לֹא עַיִט וְלֹא חֹשֶׁךְ

אַהֲבָתִי יַפְחִידוּ."

"מִשֶּׁמֶשׁ הִיא פּוֹחֶדֶת,

עַלְמַת־שְְׁלָגִים וָשֶׁמֶשׁ."

"שַׂעֲרוֹתַי עָזְבָה הִיא

וַתֵּעָלֵם לָנֶצַח."

"מִי אַתְּ, עַלְמָה צְחַרְחֹרֶת,

מֵאַיִן בָּאת, אִמְרִי נָא?"

"מֵאֲהָבוֹת חָזַרְתִּי,

וּמֵעֵינוֹת הַמָּיִם."

פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כֶּסֶף

עוֹנְדִים פָּרֵי הָאָחוּ.

"מַה לָּךְ בַּפֶּה, קְטַנְטֹנֶת?

יוֹקֵד הוּא כְּשַׁלְהֶבֶת!"

"כּוֹכַב־בְּחִיר־לִבִּי הוּא,

שֶׁחַי וָמֵת גַּם יָחַד."

"מַה בְּחֵיקֵךְ תַּסְתִּירִי?

כֹּה חַד וְכֹה קַלִּיל הוּא!"

"חֶרֶב־בְּחִיר־לִבִּי הוּא,

שֶׁחַי וָמֵת גַּם יָחַד."

"וּמַה לָּךְ בָּעֵינַיִם,

שָׁחוֹר וּמְלֹא תִּפְאֶרֶת?"

"מַחֲשֶׁבֶת־לֵב נוּגָה הִיא,

שֶׁמַּכְאִיבָה בְּלִי־הֶרֶף."

"וְלָמָּה אַתְּ עוֹטֶפֶת

אַדֶּרֶת זוֹ שֶׁל אֵבֶל?"

"אַלְמָנָה אֲנִי, אֲבוֹי לִי!

לֹא הוֹן, לֹא נֶחָמָה־לִּי.

אֵשֶׁת רוֹזֵן הָיִיתִי,

הוּא הָרוֹזֵן מִלָּאוּרֵל."

"אֶת מִי אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת,

אִם אִישׁ אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת?"

"גּוּף הָרוֹזֵן בִּקַּשְׁתִּי,

הוּא הָרוֹזֵן מִלָּאוּרֵל."

"אַהֲבָה אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת,

אַלְמָנָה קְטַנָּה בּוֹגֶדֶת?

אַהֲבָה אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת,

וּלְוַאי וְתִמְצְאִיהָ!"

"אַהֲבוֹתַי שֶׁלִּי הֵם

קְטַנֵּי־כּוֹכְבֵי־שָׁמַיִם,

וַאֲהוּבִי אַיֵּהוּ?

הוּא חַי וָמֵת גַּם יָחַד."

"הוּא מֵת בְּחֵיק הַמַּיִם,

הוֹ, נַעֲרַת הַשֶּׁלֶג,

הַכִּסּוּפִים כִּסּוּהוּ,

הָאִירִיסִים חִבְּקוּהוּ."

"אַי, אַבִּירִי הַהֵלֶךְ,

אַבִּיר בְּרוֹשֵׁי הַיַּעַר,

לַיְלָה אֶחָד שֶׁל סַהַר

נַפְשִׁי לְךָ נוֹתֶנֶת."

"הוֹ, אִיסִיס הַחוֹלֶמֶת,

עַלְמָה, שֶׁדְּבַשׁ חָסֵר לָהּ!

אֶל פִּי הַנְּעָרִים אַתְּ

אַגָּדָתֵךְ מוֹזֶגֶת.

אֲנִי לִבִּי נוֹתֵן לָךְ,

לֵב רַךְ וְשַׁבְרִירִי הוּא,

אֲנִי לִבִּי נוֹתֵן לָךְ,

אֲשֶׁר נָשִׁים פְּצָעוּהוּ."

"אַבִּיר יָקָר, רַב־חֶסֶד,

יְבָרֶכְךָ אֱלֹהַּ!

אֵלֵךְ וַאֲחַפֵּשׂ לִי

רוֹזְנָהּ שֶׁל לָאוּרֵל…"

"שָׁלוֹם, עַלְמָה קְטַנְטֹנֶת,

אַתְּ שׁוֹשַׁנָּה רוֹדֶמֶת.

לְכִי לָאַהֲבָה אַתְּ,

אֲנִי אֵלֵךְ לַמָּוֶת."

פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כֶּסֶף

עוֹנְדִים פָּרֵי הָאָחוּ.

לִבִּי דָמוֹ שׁוֹפֵעַ

כְּמַעְיָן פָּתוּחַ.

צַפְצָפָה־עֵץ־חֶמֶד,

צַפְצָפָה־עֵץ־חֶמֶד,

אַתְּ לָבַשְׁתְּ אַדֶּרֶת,

אַדֶּרֶת שֶׁל זָהָב.

עוֹד אֶתְמוֹל עִם בֹּקֶר

בְּיָרֹק הוֹפַעַתְּ,

יָרֹק מְשַׁגֵּעַ

שֶׁל צִפּוֹרֵי רַהַב.

הַיּוֹם אַתְּ מְדֻכְדֶּכֶת

תַּחַת שְׁמֵי הַקַּיִץ

כָּמוֹנִי תַחַת שְׁמֵי־הַנֶּפֶשׁ

הָאֲדֻּמָּה שֶׁלִּי.

נִיחוֹחַ־הַקֶּסֶם

שֶׁל גִּזְעֵךְ יַגִּיעַ

עַד צִפּוֹר־לִבִּי הָרַחוּם.

זְקֵנָה נְחוּשָׁה שֶׁל נְאוֹת הַדֶּשֶׁא!

כָּמוֹךְ גַּם אֲנִי אַדֶּרֶת

שֶׁל זָהָב

לָבָשְׁתִּי.

עַל שְׂפַת מַעְיָן הַקַּר לִבִּי נוֹפֵשׁ לוֹ.

(עַכְבִישׁ הַנְּשִׁיָּה,

כַּסֵּהוּ בְּקוּרֶיךָ!)

מֵימֵי הַמַּעְיָן אֶת מִזְמוֹרָם אָמְרוּ לוֹ.

(עַכְבִישׁ הַנְּשִׁיָּה,

כַּסֵּהוּ בְּקוּרֶיךָ)

לִבִּי הַמִּתְעוֹרֵר אַהֲבוֹתָיו אָמַר לוֹ.

(עַכְבִישׁ הַדּוּמִיָּה,

תִּטְוֶה־לָּהּ אֶת רָזֶיךָ!)

מֵימֵי הַמַּעְיָן נֶעְצָבִים הִקְשִׁיבוּ.

(עַכְבִישׁ הַדּוּמִיָּה,

תִּטְוֶה־לָּהּ אֶת רָזֶיךָ!)

לִבִּי בַּמַּעְיָן הַקַּר טוֹבֵעַ.

(יָדַיִם צְחוֹרוֹת רְחוֹקוֹת,

בִּלְמוּ נָא אֶת הַמָּיִם!)

וְהַמַּיִם רוֹנְנִים וּשְׂמֵחִים נְשָׂאוּהוּ

(יָדַיִם צְחוֹרוֹת רְחוֹקוֹת,

דָּבָר לֹא נוֹתַר בַּמָּיִם!)

בְּהַשְׁקֵט הַלַּיְלָה

נְעָרִים זִמֵּרוּ:

פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים,

מַעְיָן רָגוּעַ!

הַנְּעָרִים

בְּלִבְּךָ הַפִּלְאִי

מִי הִדְלִיק אֶת הֶחָג?

אֲנִי

קוֹל מְצִלְתַּיִם

אָבוּד בָּעֲרָפֶל.

הַנְּעָרִים

כִּי תֵלֵךְ, וְנוֹתַרְנוּ

לְבַדֵּנוּ עִם זֶמֶר

בַּכִּכָּר הַקְּטַנָּה.

פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים,

מַעְיָן רָגוּעַ!

מַה תִּשֶּׂאנָה יָדֶיךָ

מֵחֶמְדַּת הָאָבִיב?

אֲנִי

שׁוֹשַׁנַּת־דָּמִים,

חֲבַצֶּלֶת צְחוֹרָה.

הַנְּעָרִים

טְבֹל אוֹתָן בַּמַּיִם

שֶׁלְּזֶמֶר עַתִּיק!

פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים,

מַעְיָן רָגוּעַ!

וּמַה טַּעַם בְּפִיךָ

הַלּוֹהֵט מִצָּמָא?

אֲנִי

טַעֲמָהּ שֶׁל הָעֶצֶם

מִקַּרְקֶפֶת רֹאשִׁי.

הַנְּעָרִים

שְׁתֵה אֶת שֶׁקֶט הַמַּיִם

שֶׁבְּזֶמֶר עַתִּיק!

פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים,

מַעְיָן רָגוּעַ!

לָמָּה תַרְחִיק לֶכֶת

מִן הַכִּכָּר הַקְּטַנָּה?

אֲנִי

אֲנִי הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ לִי

נְסִיכוֹת וְקוֹסְמִים.

הַנְּעָרִים

מִי הוֹרָה לְפָנֶיךָ

נְתִיבוֹת פַּיְטָנִים?

אֲנִי

הַמַּעְיָן וְהַפֶּלֶג

שֶׁלְּזֶמֶר עַתִּיק.

הַנְּעָרִים

הַמְאֹד תַּרְחִיק לֶכֶת

מֵהַיָּם, מֵהָאָרֶץ?

אֲנִי

לְבָבִי לֵב שֶׁל מֶשִׁי

הִתְמַלֵּא קַרְנֵי נֹגַהּ

צְלִילֵי מְצִלְתַּיִם

דְּבוֹרִים, חֲבַצָּלוֹת.

לַמֶּרְחַקִּים אַפְלִיגָה,

מֵעֵבֶר לֶהָרִים הָאֵלֶּה,

מֵעֵבֶר לַיַּמִּים הָאֵלֶּה,

עַד כּוֹכָבִים אַגְבִּיהַּ

וּמֵאָבִינוּ בַּשָּׁמַיִם

אֶדְרֹשׁ כִּי יָשִׁיב לִי

אֶת נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד

שֶׁבָּאַגָּדוֹת הִבְשִׁילָה,

אֶת נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד

שֶׁמִּצְנֶפֶת נוֹצָה־לּוֹ

וְחֶרֶב שֶׁל עֵץ מְצֻיֶּצֶת.

הַנְּעָרִים

כִּי תֵלֵךְ וְנוֹתַרְנוּ

לְבַדֵּנוּ עִם זֶמֶר

בַּכִּכָּר הַקְּטַנָּה.

פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים,

מַעְיָן רָגוּעַ!

אִישׁוֹנֵי הַשַּׁלֶּכֶת

שֶׁפְּצָעָם הָרוּחַ,

בּוֹכִים בִּדְמִי הַלַּיְלָה,

זוֹלְגִים עָלִים מֵתִים.

הַלְּבָנָה, שִׁנֵּי שֶׁנְהָב לָהּ.

מָה עֲצוּבָה וּמַה זְּקֵנָה הִיא!

הָאֲפִיקִים יָבְשׁוּ כַּחֶרֶס,

וּבַשָּׂדוֹת קָמֵל הַדֶּשֶׁא.

מָה עֲגוּמִים עֲצֵי הַיַּעַר

בְּלֹא עָלִים וְקַן־צִפֹּרֶת!

וְדּוֹנְיָה־מָּוֶת מְקֻמֶּטֶת

בֵּין עַרְבֵי־נַחַל מְשׁוֹטֶטֶת,

עִמָּהּ פָּמַלְיָה מְשֻׁנָּה

שֶׁל אַשְׁלָיוֹת סְתוּמוֹת וָהֶבֶל.

מוֹכֶרֶת הִיא אֶת שְׁלַל צְבָעֶיהָ,

צִבְעֵי הַדּוֹנַג וְהַסַּעַר.

פַּרְצוּף לָהּ שֶׁל שֵׁדָה לֵילִית,

מִרְשַׁעַת וְאוֹהֶבֶת־רִיב.

בְּלַיְלָה־זֶּה קָנְתָה־לָּהּ לוּנָה

תְּמוּנוֹת הַרְבֵּה מִדּוֹנְיָה־מָּוֶת.

בְּלַיְלָה־זֶּה עָכוּר כָּאֵפֶר

נִטְרֶפֶת דַּעְתָּהּ שֶׁל לוּנָה!

בֵּינְתַיִם אָנֹכִי מֵקִים לִי

בְּלֵב אָפֵל שֶׁלִּי, פְּנִים־פְּנִימָה,

יָרִיד בְּלִי נְגִינוֹת וָזֶמֶר

עִם בִּיתָנִים שֶׁל צֵל וָחֹשֶׁךְ.

הַיָּם –

אֶל מֶרְחַקִּים צוחֵק לוֹ.

שִׁנָּיו – שִׁנֵּי קֶצֶף.

שְׂפָתָיו – שִׂפְתֵי רָקִיעַ.

– עַלְמָה נוּגָה, מָה אַתְּ מוֹכֶרֶת

וְשָׁדַיִךְ אֶל הָרוּחַ?

– אֲנִי, סֶנְיוֹר, מוֹכֶרֶת

מַיִם מִן הַיָּם.

– עֶלֶם שְׁחוֹר־פָּנִים, אֱמֹר נָא,

מַה נִּמְזַג בְּדַם־עוֹרְקֶיךָ?

– בְּעוֹרְקַי שֶׁלִּי, סֶנְיוֹר,

מַיִם מִן הַיָּם.

– דְּמָעוֹת שֶׁל מֶלַח אֵלֶּה,

מֵאַיִן בָּאוּ, אִמָּא?

– אֲנִי, סֶנְיוֹר, דּוֹמַעַת

מַיִם מִן הַיָּם.

– לִבִּי, מְרִירוּת זוֹ הַצּוֹרֶבֶת,

מֵאַיִן מְפַכָּה הִיא?

– מְרִירוּת הַרְבֵּה יַבִּיעוּ

הַמַּיִם מִן הַיָּם!

הַיָּם –

אֶל מֶרְחַקִּים צוֹחֵק לוֹ.

שִׁנָּיו – שִׁנֵּי קֶצֶף.

שְׂפָתָיו – שִׂפְתֵי רָקִיעַ.

עֵינַי שָׁלַחְתִּי אֶל עֵינַיִךְ

וְאָנֹכִי עוֹדֶנִּי נַעַר.

יָדֵךְ קַלּוֹת נָגְעָה בִּי

וּנְשִׁיקָה נָתַתְּ לִי.

(הַשְּׁעוֹנִים קוֹצְבִים אוֹתָם קְצָבִים

וּבַלֵּילוֹת אוֹתָם הַכּוֹכָבִים.)

לִבִּי נִפְקַח לְפֶתַע

כְּפֶרַח מוּל רָקִיעַ.

עַלְעָלָיו – הָדָר.

אַבְקָנָיו – חֲלוֹם.

(הַשְּׁעוֹנִים קוֹצְבִים אוֹתָם קְצָבִים

וּבַלֵּילוֹת אוֹתָם הַכּוֹכָבִים)

בָּדָד גָּנַחְתִּי וְיִבַּבְתִּי

כְּהַנָּסִיךְ בָּאַגָּדָה,

שֶׁהָרוֹעָה הַחֲמוּדָה

עָזְבָה אוֹתוֹ וְלֹא חָזְרָה עוֹד.

(הַשְּׁעוֹנִים קוֹצְבִים אוֹתָם קְצָבִים

וּבַלֵּילוֹת אוֹתָם הַכּוֹכָבִים)

וְאָז רָחַקְתִּי מִפָּנַיִךְ

וְאַהֲבְתִּיךְ, אוּלַי, בְּלִי דַעַת.

לֹא עוֹד אֶזְכֹּר מַה גּוֹן עֵינַיִךְ,

לֹא שְׂעָרֵךְ וְלֹא יָדַיִךְ,

אַךְ בְּמִצְחִי חָרוּת עֲדַיִן

פַּרְפַּר־הַנְּשִׁיקָה אֲשֶׁר נָתַתְּ לִי.

(הַשְּׁעוֹנִים קוֹצְבִים אוֹתָם קְצָבִים

וּבַלֵּילוֹת אוֹתָם הַכּוֹכָבִים)

טִיַּלְתִּי לִי רָכוּב עַל תַּיִשׁ.

וַיְדַבֵּר אֵלַי סָבָא

וַיֹּאמַר לִי:

“דַּרְכְּךָ שֶׁלְּךָ הִנֵּהִי!”

צִלִּי הַמְחֻפָּשׂ כְּפוֹשֵׁט־יָד הִתְרִיעַ:

“לֹא זוֹ כִּי אִם זוֹ הַדֶּרֶךְ!”

וּבְגָדַי לָחֲשׁוּ לִי:

“שֶׁלְּךָ הִיא דֶרֶךְ הַזָּהָב. אֵי־שָׁמָּה!”

בַּרְבּוּר גָּדוֹל רָמַז לִי

בִּקְרִיצַת־עַיִן:

“בּוֹא, נֵלֵךְ נָא יַחַד!”

נָחָשׁ תָּקַע שִׁנָּיו בִּגְלִמָּתִי,

גְּלִמָּה שֶׁל עוֹלֵה־רֶגֶל

וְנָשַׁךְ בָּהּ.

עֵינַי לַשָּׁמַיִם, הִרְהַרְתִּי:

"לִי – אֵין דֶּרֶךְ.

אַחְרוֹנֵי הַשּׁוֹשַׁנִּים

כָּרִאשׁוֹנוֹת תִּהְיֶינָה.

צוּרַת הַבָּשָׂר וְהַטַּל

בָּעֲרָפֶל מִתְחַלֶּפֶת."

סוּסִי הָאַגָּדִי נוֹשְׂאֵנִי

עַל פְּנֵי עֲרָבָה אֲדַמְדֶּמֶת.

לִבִּי הַמְהֻרְהָר קָרָא: “הַנַּח לִי!”

הִנַּחְתִּיו עַל פְּנֵי הָאָרֶץ

מָלֵא עַל גְּדוֹתָיו עֶצֶב.

רַד הַלַּיְלָה

כֻּלּוֹ צֵל, כֻּלּוֹ קֶמֶט.

אֶת דַּרְכִּי וַדַּאי יָאִירוּ

עֵינֵי הַתְּכֵלֶת

הַבּוֹרְקוֹת אֲשֶׁר לַתַּיִשׁ.

רַק לִבֵּךְ הַלּוֹהֵט

וְלֹא עוֹד.

גַּן־עֵדֶן שֶׁלִּי, שָׂדֶה הוּא.

זָמִיר אֵין בּוֹ

וְאֵין בּוֹ נֵבֶל.

רַק נַחַל צָנוּעַ

וּמַזְרֵקָה קְטַנְטֹנֶת.

אֵין שָׁם דָּרְבַּן־הָרוּחַ

נָעוּץ בְּעַלְוַת־הַדֶּשֶׁא

וְאֵין כּוֹכָב מִתְגַּעְגֵּעַ

לִהְיוֹת עָלֶה שֶׁל פֶּרַח.

אוֹר רְחַב־יָדַיִם,

שֶׁגַּחְלִילִית הוּא

שֶׁל אַחֶרֶת –

בְּשָׂדֶה זָרוּעַ

רְסִיסֵי מַבָּט.

שַׁלְוָה בְּהִירַת־עַיִן

וּנְשִׁיקוֹת שֶׁלָּנוּ –

כְּתָמִים שֶׁל הֵד מְצַלְצְלִים –

הַרְחֵק־הַרְחֵק יָנֵצּוּ.

וְלִבֵּךְ הַלּוֹהֵט.

לֹא עוֹד.

חתונת־דמים: טרגדיה בשלש מערכות ושבע תמונות

הנפשות:

האם

הכלה

החותנת

אשת לאונרדו

המשרתת

השכנה

הילדה

לאונרדו

החתן

אב הכלה

הלבנה

המוות (בדמות קבצנית)

נערה א'

נערה ב'

עלם א'

עלם ב'

חוטב־עצים א'

חוטב־עצים ב'

חוטב־עצים ג'

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

חדר בצהוב

החתן: (עם הכנסו) אמא.

האם: כן?

החתן: אני הולך.

האם: לאן?

החתן: לכרם. (פניו לדלת)

האם: חכה.

החתן: את רוצה משהו?

האם: ארוחת־הבוקר, בני.

החתן: אין צורך. אוכל ענבים. תני לי את הסכין.

האם: בשביל מה?

החתן: (צוחק) כדי לקטוף בו את האשכול.

האם: (רוטנת ומחפשת) הסכין, הסכין… יקח השד את כל הסכינים יחד עם הנבל, שהמציאם.

החתן: ואולי נשיח בענין אחר.

האם: והרובים, והאקדחים, וכל סכין קטנה וקטנטנה, ואפילו מעדר וקלשון.

החתן: בסדר.

האם: כל מה שעשוי לחתוך גופו של גבר. גבר יפה, עם פרח בין שפתיו, כשפניו אל כרם הענבים או הזיתים שלו, שהם באמת שלו, כי ניתנו לו בירושה…

החתן: (מרכין ראש) שתקי, אמא!

האם:… וגבר זה איננו חוזר, ואם הוא חוזר, הרי זה כדי שיניחו עליו כפות של תמרים או קערה של מלח גס, שלא תתנפח גווייתו. אינני מבינה, איך אתה מעז לשאת סכין על גופך, ואיך אני מניחה לו, לנחש (מוציאה סכין מן הארון) להיות בארון־הכלים.

החתן: אמרת כל מה שרצית?

האם: גם לוא אחיה מאה שנה, לא אחדל מלדבר על כך. תחילה אביך. ריח ציפורן היה עולה מבשרו. לא שמחתי בו אלא שלוש שנים בלבד. אחר כך, אחיך. והצדק איהו? כלום יתכן, שחפץ פעוט כאקדח או כסכין יכול לחסל גבר חזק כמו שור? לא אשתוק לעולם. הימים עוברים, היאוש בוער בעיני וכבר אוחז בשורש השערות שלי.

החתן: (תקיף) הנשים קץ לדיבורים?

האם: לא. לא נשים קץ לדיבורים. וכי יכול מישהו להחזיר לי את אביך? ואת אחיך? כן, יש בית־כלא. ומהו בית־כלא? שם אוכלים, שם מעשנים, שם מנגנים בגיטרה. מהמתים שלי עולים עשבים, הם שותקים. הם היו לעפר… שני גברים כשני פרחי־גרניון… והרוצחים בבית־הכלא, בריאים ורעננים, עיניהם רואות את ההרים…

החתן: ומה עלי לעשות? להרוג אותם?

האם: לא… אם אני מדברת כך, הרי זה כיוון ש… ואיך לא אדבר כך, בראותי אותך יוצא מהדלת הזאת? הלא אתה נושא אתך סכין, וזה לא מוצא חן בעיני. ו… לא הייתי רוצה, שתצא לשדה.

החתן: (צוחק) הו, באמת!

האם: הלוואי והיית אשה! לא היית הולך לנחל, ושתינו היינו נשארות בבית ורוקמות יחד את שולי המפות וכלבי־הצמר הקטנים.

החתן: (אוחז בזרועה וצוחק) אמא… מה תאמרי, אם אקחך לכרם?

האם: מה תוכל אשה זקנה לעשות בכרם? תושיב אותי בצל הגפנים?

החתן: (נושא אותה על זרועותיו) זקנה, זקנקנה, קטנטנה.

האם: אביך דווקא היה לוקח אותי לשם. ככה זה, אם הגזע משובח. הדם. סבא שלך הניח תינוק בכל פינה. זה לפי טעמי. הגבר גבר, החיטה חיטה.

החתן: ואני, אמא?

האם: ואתה מה?

החתן: וכי עלי לשוב ולהזכיר?

האם: (רצינית) הא, כן!

החתן: האם זה רע בעיניך?

האם: לא.

החתן: ובכן?

האם: באמת אינני יודעת. כך, לפתע־פתאום. כל פעם אני מופתעת מחדש. יודעת אני שהיא נערה טובה. נכון? מנומסת. חרוצה. אופה את לחמה ותופרת שמלותיה. ובכל זאת, מדי הזכירי את שמה, כאילו אי־מי ירה אבן במצחי.

החתן: שטויות.

האם: שטויות, כמובן. אשאר לבדי. לא נותר לי איש זולתך, ולבי כואב שגם אתה הולך.

החתן: הלא תבואי ותחיי איתנו…

האם: לא. לא אוכל לעזוב פה את אביך ואת אחיך לבדם. עלי לבוא אליהם כל בוקר. אם אלך, אפשר שאחד מבני משפחת פליקס, אחד הרוצחים, ימות, וייקבר ליד המתים שלנו. הו, זה לא! לעולם! בציפורני אוציא את הרוצחים מן הקבר ואנפצם אל חומת בית־הקברות במו־ידי!

החתן: (בחימה) שוב את מתחילה!

האם: סלח לי. (פאוזה) מתי נקשרת אליה?

החתן: לפני שלוש שנים. בינתיים קניתי את הכרם.

האם: שלוש שנים. היה לה כבר חתן, לא כן?

החתן: אינני יודע, נדמה לי שלא. על הנערות להסתכל בטרם הן בוחרות.

האם: כן, אני לא הסתכלתי באיש. הסתכלתי באביך, וכאשר רצחוהו הסתכלתי בקיר שלנגד עיני. אשה אחת וגבר אחד, וזה הכל.

החתן: את יודעת, שכלתי היא נערה טובה.

האם: אינני מפקפקת. על כל פנים, צר לי, שאינני יודעת מה היה טיבה של אמה.

החתן: מה זה איכפת עכשיו?

האם: (מביטה בו) בני.

החתן: מה?

האם: זה באמת כך! הצדק אתך! מתי עלי לבקש את ידה?

החתן: (בשמחה) האם נוח לך ביום ראשון?

האם: (רצינית) אביא לה את עגילי־הארד. הם עתיקים מאד, ואתה תקנה לה…

החתן: בעניינים כאלה את מבינה יותר…

האם: קנה לה זוג גרביים, מעשה־תחרה, ובשבילך קנה שתי חליפות… שלוש! הלא זולתך אין לי איש!

החתן: עלי ללכת. מחר אבקר אצלה.

האם: כן, כן, ונראה אם תשמח אותי ותתן לי שישה בנים, ואפילו יותר, אם יתחשק לך. אביך לא זכה לחיות כדי לתת לי אותם.

החתן: הבכור יהיה בשבילך.

האם: כן, אבל אל תשכח גם ילדות. רוצה אני לרקום ולסרוג ולחיות בשקט.

החתן: אני בטוח, שתאהבי את כלתי.

האם: ודאי אוהב אותה. (ניגשת לנשק אותו, אך נמלכת בדעתה ועומדת מלכת) לך, אתה כבר גדול מדי בשביל נשיקות. תן אותן לאשתך (פאוזה. לנפשה) כשתהיה לאשתך.

החתן: אני הולך.

האם: יש לעבד היטב את החלקה שליד הטחנה הקטנה. היא מוזנחת מאד.

החתן: כבר הבטחתי לך!

האם: לך לשלום. (החתן יוצא, האם נשארת. יושבת בגבה אל הדלת.)

(בפתח מופיעה שכנה בשמלה כהה וחובשת מטפחת לראשה) היכנסי.

השכנה: מה שלומך?

האם: כמו שעיניך רואות.

השכנה: ירדתי אל החנות ובאתי לראותך. הבית שלנו כה מרוחק!

האם: זה עשרים שנה שלא עליתי עד קצה הרחוב.

השכנה: פניך טובים.

האם: באמת?

השכנה: מה לא קורה בעולמנו! שלשום הביאו הביתה את בנה של שכנתי ושתי זרועותיו כרותות על־ידי המכונה. (יושבת.)

האם: רפאל?

השכנה: כן. ועכשיו הוא שוכב. לעיתים אני חושבת שבנך ובני טוב להם במקום ששם הם נמצאים. הם נחים וישנים ואינה צפויה להם סכנה להיות בעלי־מום.

האם: שתקי. דברים בטלים. אין בהם כדי לנחם.

השכנה: (נאנחת) אי!

האם: אי! (פאוזה)

השכנה: (בעצב) ובנך?

האם: יצא.

השכנה: סוף־סוף קנה את הכרם!

האם: האיר לו המזל.

השכנה: ועכשיו, ודאי, ישא לו אשה.

האם: (כמתעוררת. מקרבת את כסאה אל זה של השכנה) שמעי נא!

השכנה: (מטה אוזן קשבת) דברי.

האם: את מכירה את כלתו של בני?

השכנה: נערה טובה!

האם: כן, אבל..

השכנה: אבל איש אינו יודע מה בעומק־ליבה. מתגוררת לבדה עם אביה. ביתה מרוחק כעשרה מילין מהבית הקרוב ביותר. אבל, נערה טובה, היא. מורגלת לחיי בדידות.

האם: ואמה?

השכנה: את אמה היכרתי. יפהפיה היתה. פניה קורנות היו כפניו של קדוש. אבל לא חיבבתי אותה. היא לא אהבה את בעלה.

האם: (בחומרה) מה אין הבריות מספרות!

השכנה: סליחה. לא התכוונתי לפגוע. אך זוהי האמת. על כל פנים, אם צנועה היתה או לא – איש איננו יודע. אשה גאה היתה!

האם: את בשלך!

השכנה: את שאלת אותי!

האם: הלוואי ואיש לא ידע דבר לא על החיה ולא על המתה. שתהיינה כשני קוצים נשכחים, הדוקרים רק כשמתקרבים אליהם.

השכנה: צדקת. בנך הוא בחור יקר.

האם: יקר. לכן אני משגיחה עליו. סיפרו לי, שאי־פעם היה חתן לנערה.

השכנה: היא היתה אז כבת חמש־עשרה. לפני שנתיים הוא נשא לו לאשה דודנית אחת שלה. אבל את דבר־האירושים איש איננו זוכר.

האם: ואיך את זוכרת?

השכנה: את יודעת לשאול שאלות!

האם: כל איש רוצה לדעת היכן לוחצת לו הנעל. מי היה החתן?

השכנה: לאונרדו.

האם: איזה לאונרדו?

השכנה: לאונרדו. ממשפחת פליקס.

האם: (קמה על רגליה) ממשפחת פליקס!

השכנה: וכי מה אשם בזאת לאונרדו? הוא היה בן שמונה כשקרה מה שקרה.

האם: נכון… אבל כשאני שומעת את השם פליקס, כל מה שהיה קם לנגד עיני… (ממלמלת) פליקס, ופי מתמלא בוץ. (יורקת) ואני מוכרחה לירוק, לירוק כדי לא לרצוח.

השכנה: עליך למשול ברוחך. מה טובה תצמח לך מזה?

האם: שום טובה, אבל את מבינה לנפשי.

השכנה: אל תפריעי לאושרו של בנך! אל תאמרי לו דבר. את כבר זקנה. גם אני. לנו אסור לפצות פה.

האם: לא אגיד לו כלום.

השכנה: (נושקת לה) כלום.

האם: (בשקט) ככה זה!…

השכנה: עלי ללכת. עוד מעט ישובו מן השדה.

האם: הזוכרת את יום חם כל כך!

השכנה: הילדים, שהביאו מים לקוצרים, השתזפו לגמרי. שלום לך.

האם: שלום. (ניגשת אל הדלת משמאל, נעצרת בדרכה ומצטלבת בתנועות מתונות)

מסך

תמונה שניה:

(חדר. הקירות מסויידים בוורוד. כלי־נחושת, פרחים מלאכותיים בצנצנות. בטבור החדר שולחן. מפה פרושה עליו. שעת בוקר. חותנתו של לאונרדו מחזיקה תינוק בזרועותיה. היא מנענעת אותו. האשה, בפינה השניה, סורגת גרב)

החותנת:

נוּמָה יֶלֶד, נוּמָה,

סוּס הָיָה אֵי־פַּעַם,

סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם.

מַה שְּׁחוֹרִים הַמַּיִם

בֵּין עַנְפֵי הַחֹרֶשׁ!

כְּשֶׁבָּא לַגֶּשֶׁר

הוּא עָמַד וְשָׁר לוֹ.

מִי יַגִּיד לִי, יֶלֶד,

מַה מַּחֲזִיק הַנַּחַל,

שֶׁזָּנָב אָרֹךְ לוֹ,

בִּטְרַקְלִין שֶׁל בְּדֹלַח?

אשת לאונרדו:

יֶלֶד שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.

החותנת:

נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

הֵן רַגְלָיו פְּצוּעוֹת הֵן,

רַעֲמָתוֹ קְפוּאָה הִיא,

וּפִגְיוֹן שֶׁל כֶּסֶף

בְּעֵינָיו תָּקוּעַ.

הֵם יָרְדוּ לַנַּחַל.

אַי, כֵּיצַד יָרְדוּ הֵם!

וְהַדָּם נִגָּר שָׁם

עַז כְּנַחַל־מַיִם.

אשת לאונרדו:

יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם –

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.

החותנת:

נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

אשת לאונרדו:

אִם כִּי חֹטֶם חַם לוֹ

עִם סִיבִים שֶׁל כֶּסֶף

לֹא אָץ לְהָרִיחַ

חוֹל רָטֹב שֶׁל נַחַל.

אֶל הָרֵי הָאֶבֶן

עֲרִירִי צָהַל הוּא,

וְהַנַּחַל־מָוֶת

בָּא לוֹ עַד גַּרְגֶּרֶת.

סוּס הָיָה אֵי־פַּעַם,

סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם!

אַי, פְּצָעִים בַּשֶּׁלֶג,

סוּס שֶׁל אוֹר־הַשַּׁחַר!

החותנת:

אַל תָּבוֹא! הַמְתִּינָה!

חַלּוֹנְךָ הָגֵף נָא

בְּעָנָף פּוֹרֵחַ!

לֹא עָנָף – חֲלוֹם הוּא,

לֹא חֲלוֹם – עָנָף הוּא.

אשת לאונרדו:

יַלְדִּי כְּבָר נִרְדַּם לוֹ.

החותנת:

יַלְדִּי כְּבָר שׁוֹתֵק לוֹ.

אשת לאונרדו:

שְׁמַע הַסּוּס, הַבֵּט נָא,

לְיַלְדִּי כַּר־מֶשִׁי.

החותנת:

וְעֶרֶשׂ־מַתֶּכֶת.

אשת לאונרדו:

שְׂמִיכָה לוֹ – בַּד הוֹלַנְדִי.

החותנת:

נוּמָה, יֶלֶד, נוּמָה.

אשת לאונרדו:

אַי, סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם!

החותנת:

אַל תִּקְרַב, הוֹ, אָנָּא,

לֶהָרִים תִּבְרַח נָא,

גַּיְא אָפֹר תַּגִּיעַ,

שָׁם סוּסָה שׁוֹעֶטֶת.

אשת לאונרדו: (מסתכלת על הילד)

יַלְדִּי נִרְדַּם לוֹ.

החותנת:

יַלְדִּי נוֹפֵשׁ לוֹ.

אשת לאונרדו:

יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.

החותנת: (קמה על רגליה, בלחש)

נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

(מכניסה את הילד פנימה. נכנס לאונרדו)

לאונרדו: והילד?

אשת לאונרדו: נרדם לו.

לאונרדו: אתמול לא הרגיש בטוב. בלילה בכה.

אשת לאונרדו: (בעליצות) היום הוא כמו דליה. ואתה? היית אצל הנפח?

לאונרדו: משם אני בא. לא תאמיני. חודשיים ימים אני מחליף את פרסות הסוס, והן חוזרות ונופלות. נעקרות באבנים, כנראה.

אשת לאונרדו: ואולי אתה מרבה לרכב עליו?

לאונרדו: לא. כמעט שאינני רוכב.

אשת לאונרדו: אתמול סיפרו לי השכנות, שראו אותך בקצה הבקעה.

לאונרדו: מי סיפר לך?

אשת לאונרדו: הנשים אשר קוטפות את הצלפים. השתוממתי, כמובן. היית אתה?

לאונרדו: לא, מה לי ולשממה ההיא?

אשת לאונרדו: גם אני חשבתי כך. אבל הסוס רחץ בזיעה.

לאונרדו: ראית את הסוס?

אשת לאונרדו: לא אני, אמי.

לאונרדו: היא אצל התינוק?

אשת לאונרדו: כן. רוצה אתה כוס לימונדה?

לאונרדו: כן, אבל קרה.

אשת לאונרדו: למה לא באת לארוחת־הצהריים?

לאונרדו: באו לשקול את התבואה, זה תמיד אורך זמן רב.

אשת לאונרדו: (מכינה את המשקה. בעדינות) ונותנים מחיר טוב?

לאונרדו: המחיר המקובל.

אשת לאונרדו: לי צורך בשמלה, ולילד – כיפה עם סרטים.

לאונרדו: (קם) אגש ואציץ בו.

אשת לאונרדו: שים לב, שלא תעיר אותו.

החותנת: (נכנסת) מי זה דוהר כך על הסוס? הוא רובץ למטה, עיניו יוצאות מחוריהן, כאילו הגיע מסוף העולם.

לאונרדו: (חמוץ) אני.

החותנת: סליחה. הוא שלך.

אשת לאונרדו: (מפוחדת) הוא היה עם סוחרי התבואה.

החותנת: מה איכפת לי, הסוס. שיתפגר. (יושבת. פאוזה)

אשת לאונרדו: הלימונדה קרה?

לאונרדו: כן.

אשת לאונרדו: אתה יודע, באים לבקש את ידה של בת־דודתי?

לאונרדו: מתי?

אשת לאונרדו: מחר. תוך חודש ימים תהיה החתונה. אני מקווה, שיזמינו אותנו.

לאונרדו: (בכובד־ראש) אינני יודע.

החותנת: אמו של החתן איננה מרוצה ביותר מן השידוך הזה, דומני.

לאונרדו: ייתכן שהיא צודקת. היא נערה שיש להיזהר בה.

אשת לאונרדו: אין זה נאה להלעיז על נערה טובה.

החותנת: (בנעימה עוקצנית) אם הוא אומר, סימן שמכיר אותה. כלום שכחת, שהיתה ארושתו שלוש שנים!

לאונרדו: אבל ויתרתי עליה. (אל אשתו) את כבר רוצה לבכות? חדלי! (בתנועה נמרצת מסלק ידיה מעל הפנים) בואי, נראה את הילד. (יוצאים מחובקים.)

(מופיעה נערה. היא עליזה. נכנסת בריצה)

הנערה: סניורה!

החותנת: מה קרה?

הנערה: החתן היה בחנות וקנה שם מכל טוּב.

החותנת: הוא בא לבדו?

הנערה: לא. עם אמא שלו, אשה רצינית, גבוהה. (מחקה אותה) איזה פאר!

החותנת: יש להם כסף.

הנערה: ואיזה גרבי־תחרה הם קנו!… אי, איזה גרביים! כל אשה תאמר: חלום של גרביים! הביטי, סניורה: כאן סנונית (מראה על שוק הרגל) וכאן ספינה (מראה על הברך) וכאן שושנה (מראה על הירך)

החותנת: ילדונת!

הנערה: שושנה עם זרעונים ועם גבעול! אי! הכל משי!

החותנת: הכסף הולך אל הכסף. (מופיע לאונרדו עם אשתו)

הנערה: באתי לספר לכם מה הם קונים.

לאונרדו: (בנעימה תקיפה) זה לא מענייננו!

אשת לאונרדו: הרשה לה לספר!

החותנת: אין זה כל־כך חשוב, לאונרדו.

הנערה: סליחה! (יוצאת בוכיה)

החותנת: וכי כך יש להסביר פנים לבריות?

לאונרדו: לא שאלתי לדעתך. (יושב)

החותנת: כרצונך. (פאוזה)

אשת לאונרדו: (ללאונרדו) מה לך? מה מנקר לך בראש? אתה מסתיר ממני משהו, עלי לדעת…

לאונרדו: שתקי.

אשת לאונרדו: לא. הבט בעיני ודבר!

לאונרדו: הניחי לי. (הוא קם)

אשת לאונרדו: לאן, אהובי?

לאונרדו: (חותך) האם תבלמי את פיך?

החותנת: (נמרצת, אל בתה) שתקי! לאונרדו יוצא הילד! (נכנסת וחוזרת עם הילד בזרועותיה. אשת לאונרדו נשארת קפואה על עומדה)

החותנת:

רַגְלָיו פְּצוּעוֹת הֵן,

רַעֲמָתוֹ קְפוּאָה הִיא,

וּפִגְיוֹן שֶׁל כֶּסֶף

בֵּין עֵינָיו תָּקוּעַ.

הֵם יָרְדוּ לַנַּחַל.

אַי, כֵּיצַד יָרְדוּ הֵם!

וְהַדָּם נִגָּר שָׁם

עַז כְּנַחַל־מַיִם.

אשת לאונרדו: (מסתובבת לאט־לאט כחולמת)

יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.

החותנת:

נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

אשת לאונרדו:

נוּמָה יֶלֶד, נוּמָה.

החותנת:

אַי, סוּס יְפֵה־עֵינַיִם,

שֶׁמָּאַס בַּמַּיִם!

אשת לאונרדו: (בנעימה דרמתית)

אַל תָּבוֹא! הַמְתִּינָה!

לֶהָרִים תִּבְרַח נָא,

אַי, פְּצָעִים בַּשֶּׁלֶג,

סוּס שֶׁל אוֹר־הַשַּׁחַר!

החותנת: (בוכה)

יַלְדִּי נִרְדַּם לוֹ.

אשת לאונרדו: (בוכה ומתקרבת לאט)

יַלְדִּי נוֹפֵשׁ לוֹ….

החותנת:

יֶלֶד־שׁוֹשָׁן, עֲצֹם עֵינַיִם

הַסּוּס אֵינוֹ צָמֵא לְמַיִם.

אשת לאונרדו: (בוכה, נשענת על השולחן)

נוּמָה, יֶלֶד־פֶּרַח,

פֶּן הַסּוּס יִבְכֶּה לוֹ.

מסך

תמונה שלישית

(פנים־המערה בה מתגוררת הכלה. בירכתי החדר צלב עשוי פרחים ורודים, גדולים. הדלתות דמויות־קשת עם מסכים־מעשה־תחרה וסרטים ורודים. על קירות חומר לבן ונוקשה תלויים מניפות עגולות, כדים כחולים ומראות קטנות.)

המשרתת: (מאד אדיבה ומלאה צביעות ענוותנית) בבקשה להיכנס, (נכנסים החתן ואמו, האם לבושה שמלת אטלס שחור ומנטיליה של תחרים. החתן בחליפת־קטיפה שחורה, חזהו עטור שרשרת־זהב גדולה) התואילו לשבת? מיד יבואו.

(יוצאת. האם והבן עומדים ללא ניע, כמו פסלים. פאוזה ארוכה.)

האם: השעון אתך?

החתן: כן. (שולפו מהכיס ומסתכל בו)

האם: עלינו לחזור בעוד מועד. אנשים אלה חיים בפינה כה נידחת!

החתן: אבל האדמות טובות הן.

האם: טובות. אבל איזו בדידות מסביב! ארבע שעות היינו בדרך ולא ראינו אף בית אחד, אף עץ אחד.

החתן: ארץ שממה.

האם: אביך ודאי היה מכסה אותה בעצים.

החתן: בלא מים?

האם: הוא היה מוצא מים. היינו נשואים רק שלוש שנים והספיק לנטוע עשרה עצי דובדבן. (מנסה להיזכר) שלושה עצי־אגוז אצל הטחנה, כרם גדול וצמח אחד, שקוראים לו יופיטר, והנותן פרחים אדומים. הצמח הזה נבל. (פאוזה)

החתן: (מדבר על הכלה) היא ודאי מתלבשת. (נכנס אביה של הכלה. הוא אדם מבוגר בעל שער־שיבה נוצץ. ראשו מוטה הצידה. האם והחתן קמים ולוחצים ידיים בדומיה)

האב: הנסיעה ארכה הרבה זמן?

האם: ארבע שעות. (יושבים)

האב: באתם בדרך הארוכה.

האם: זקנתי. לי קשה לכתת את רגלי בדרך התלולה של הנחל.

החתן: היא סובלת מסחרחורת. (פאוזה)

האב: יבול הקנבוס טוב.

החתן: באמת, טוב.

האב: בימי־נעורי לא נתנה אדמה זו אפילו קנבוס. הצטרכנו להלקותה ולשפוך עליה דמעות, כדי לקבל ממנה משהו טוב.

האם: אבל עכשיו היא נותנת. אל תתאונן. לא באתי לבקש ממך דבר.

האב: (מחייך) את עשירה ממני. כרמיך שווים הון־תועפות. כל אשכול – מטבע־כסף. מה שמצער אותי הוא, שהאדמות שלנו… מבינה את?… מנותקות זו מזו. הייתי מעדיף, שהכל יהיה יחד. קוץ אחד תקוע לי בלב: גן השכנים הקטן שבתוך אדמותי. אין הם רוצים למכור לי אותו בשום מחיר שבעולם.

החתן: ככה זה תמיד.

האב: אילו יכולנו לרתום עשרים צמדי־שוורים ולגרור את כרמיך הנה ולנטוע אותם במורד הגבעה הזאת. הא, איזה אושר!

האם: לשם־מה?

האב: שלי הוא שלה, ושלך הוא שלו. לשם כך. כדי לראות את הכל ביחד. כשהכל ביחד, המראה – נהדר!

החתן: ופחות עבודה.

האם: לכשאמות תוכלו למכור שם ולקנות פה.

האב: למכור, למכור! שטויות! לקנות, יקירתי, לקנות! אילו היו לי בנים, הייתי קונה את כל הגבעה הזאת, עד הנחל. האדמה שם לא טובה, אבל ידיים היו הופכות אותה לטובה. וכיוון שאין איש עובר משם, אין גונבים את הפרי ואפשר לישון בשקט. (פאוזה)

האם: ידוע לך לשם־מה באתי?

האב: כן.

האם: ובכן?

האב: לי נדמה, שזה בסדר. הם כבר נדברו.

האם: בני יש בידו ויש לאל־ידו.

האב: וכן גם בתי.

האם: בני הוא בחור יפה. לא נגע עוד באשה. כבודו נקי מסדין פרוש בשמש.

האב: ומה בפי לומר על בתי? את הלחם היא אופה בשלוש בבוקר, בעוד מאירים הכוכבים. אין היא מפטפטת, רכה היא כצמר, רוקמת כל מעשה־ריקמה ויכולה לכרסם חבל בשיניה.

האם: תהי ברכת האלוהים שרויה בביתה.

האב: אמן! (נכנסת המשרתת עם שני מגשים: באחד כוסות, בשני ממתקים)

האם: (אל בנה) מתי תרצו לערוך את החתונה?

החתן: ביום החמישי הבא.

האב: בזה היום ימלאו לה עשרים ושתיים שנה בדיוק.

האם: עשרים ושתיים! גיל זה בדיוק היה לבני, אילו היה חי. גבר חזק ושופע חום כמוהו יכול היה לחיות הרבה, לולא בני־אדם המציאו סכינים.

האב: אין את צריכה להרהר בזאת.

האם: ואני מהרהרת ומהרהרת. שים עצמך במקומי ושאל את לבך.

האב: ובכן, ביום חמישי. נכון?

החתן: נכון.

האב: החתן והכלה ואנחנו ניסע לכנסיה בכרכרות, כי הכנסיה רחוקה מאד. האורחים יצאו בעגלות ועל הסוסים שלהם.

האם: מסכימה.

(עוברת המשרתת)

האב: (אל המשרתת) אמרי לה, כי מותר לה להיכנס. (אל האם) אשמח, אם היא תמצא חן בעיניך.

(באה הכלה. ידיה שמוטות למטה בענווה, ראשה מורכן.)

האם: קרבי אלי. האם את מאושרת?

הכלה: כן, סניורה.

האב: אל תהיי רצינית כל־כך! סוף־סוף עתידה היא להיות אמא שלך.

הכלה: אני מאושרת. כשאמרתי לו כן, אמרתי מפני שרציתי לומר זאת.

האם: כמובן. (אוחזת בסנטרה) הסתכלי בי!

האב: היא דומה לאשתי בכל.

האם: כן? איזה עיניים יפות! היודעת את מהו להיות אשה נשואה, ילדה?

הכלה: (בכובד־ראש) אני יודעת.

האם: גבר אחד, ילדים, וקיר עבה בשביל כל שאר הדברים.

החתן: ולא יותר מזה?

האם: לא. הכל צריכים לחיות. זהו: לחיות!

הכלה: אדע לעמוד בדיבורי.

האם: הבאתי לך כמה מתנות.

הכלה: תודה.

האב: נשתה משהו?

האם: אני לא. (אל החתן) ואתה?

החתן: אקח משהו. (לוקח מן הממתקים. הכלה גם היא לוקחת)

האב: (אל החתן) יין?

האם: איננו לוגם טיפה.

האב: מוטב לו כך! (פאוזה. הכל עומדים)

החתן: (אל הכלה) אבוא מחר.

הכלה: באיזו שעה?

החתן: בחמש.

הכלה: אחכה לך.

החתן: כשאני נפרד ממך כאילו משהו נעקר ממני, כאילו מין פקעת נקשרת בגרוני.

הכלה: כשאהיה אשתך, שוב לא תרגיש בזאת.

החתן: גם אני חושב כך.

האם: נלך. השמש לא תחכה לנו. (אל האב) הכל מוסכם?

האב: מוסכם.

האם: (אל המשרתת) היי שלום, אשה.

המשרתת: לכו לשלום. (האם נושקת לכלה, והם פורשים בשקט)

האם: (אצל הפתח) שלום בתי. (הכלה משיבה בתנופת־יד)

האב: אלווה אתכם עד השער. (יוצאים)

המשרתת: אני נשרפת לראות את המתנות.

הכלה: (חמוצה) חדלי!

המשרתת: הראי לי אותן, פעוטה.

הכלה: אינני רוצה.

המשרתת: לפחות את הגרביים, אומרים שהם מעשה־תחרה. תני להציץ!

הכלה: לא ולא!

המשרתת: אל־אלוהים! כרצונך. אפשר לחשוב, שאין לך חשק להתחתן.

הכלה: (נושכת את ידה בכעס) אי!

המשרתת: ילדתי, בתי שלי, מה לך? צר לך, שימי הבתולים היפים הגיעו לקיצם? אל לך להרהר בדברים לא־נעימים! וכי יש סיבה לכך? שום סיבה. הבה נראה את המתנות.

(תופסת את התיבה)

הכלה: (אוחזת בחוזקה בפרקי־ידיה של המשרתת) הניחי!

המשרתת: אי! את מכאיבה לי.

הכלה: הניחי, אמרתי.

המשרתת: את חזקה כמו גבר.

הכלה: וכי לא עשיתי מלאכה של גברים מעודי? מי יתן והייתי גבר!

המשרתת: אל תדברי כך!

הכלה: שתקי, אמרתי. נשיח במשהו אחר. (האור על הבמה הולך ומתעמעם. פאוזה ארוכה)

המשרתת: שמעת אמש פרסות של סוס?

הכלה: מתי?

המשרתת: בשלוש.

הכלה: אולי איזה סוס, שנמלט מן העדר.

המשרתת: לא. פרש רכב עליו.

הכלה: מנין לך?

המשרתת: בעיני ראיתי. הוא עמד לפני חלונך. נדהמתי.

הכלה: אולי, היה זה חתני? לעיתים הוא בא בשעה כזאת.

המשרתת: לא.

הכלה: וכי היכרת אותו?

המשרתת: כן.

הכלה: מי היה?

המשרתת: לאונרדו.

הכלה: (בתוקף) שקר! שקר! לשם־מה צריך הוא לבוא הנה?

המשרתת: הוא בא.

הכלה: שתקי, לשון ארורה! (נשמע קול־שעטת סוס מתקרב.)

המשרתת: (מאצל החלון) הנה! הסתכלי בעד החלון. האם זה הוא?

הכלה: הוא.

מסך

מערכה שניה

תמונה ראשונה

(חצר־הכניסה בביתה של הכלה. בעומק הבימה דלת רחבה. לילה. הכלה יוצאת בתחתונית עטורת תחרים וסרטים רקומים, ובחזיה לבנה. זרועותיה חשופות. המשרתת אף היא לבושה כמוה.)

המשרתת: פה אסיים לך את התסרוקת.

הכלה: קשה להישאר בפנים, שם חם ומחניק.

המשרתת: במקומות הללו אין רוח קרירה אפילו בעלות השחר. (הכלה יושבת על שרפרף ומסתכלת בראי־יד קטן. המשרתת ממשיכה לסרוק את שער הכלה)

הכלה: אמי נולדה במקום, שהיו בו הרבה עצים. האדמות שם פוריות.

המשרתת: לכן היתה כה עליזה!

הכלה: ופה היא נבלה.

המשרתת: גורל.

הכלה: כולנו נובלות כאן. הקירות פולטים אש. אי, לא למשוך. לא בחוזקה!

המשרתת: הסלסול יעלה יפה, אם תלתל זה יפול על מצחך. (הכלה מציצה בראי) יפהפיה שלי! אח! (נותנת לה נשיקה חמה)

הכלה: (בכובד־ראש) המשיכי לסרק.

המשרתת: (אגב סריקה) את מאושרת! עוד מעט תחבקי גבר, תנשקי אותו ותרגישי בכובד גופו.

הכלה: שתקי.

המשרתת: והיפה מכל, כשאת מתעוררת וחשה אותו על־ידך, והוא מלטף את כתפיך ברוח־אפו כמו בנוצת־זמיר רכה.

הכלה: (בכעס) אולי, תשתקי?

המשרתת: אבל, פעוטה שלי! חתונה, מה היא? חתונה היא זה! רק זה. וכי הסוכריות הן חתונה? או זרי הפרחים הם חתונה? לא. חתונה היא מיטה נוצצת וגבר אחד ואשה אחת.

הכלה: על זאת – אין מדברים.

המשרתת: זה ענין אחר. ואף־על־פי־כן זה שמח מאד!

הכלה: או עצוב מאד.

המשרתת: את פרחוני התפוזים אשים מכאן עד כאן, כדי שיהיה הנזר בולט מעל התסרוקת.

(מנסה להתאים לה אחד מנצרי הנזר)

הכלה: (מביטה בראי) תני אותו לי! (נוטלת את הנזר, מביטה בו ושומטת ראשה בדכאון)

המשרתת: מה לך?

הכלה: הניחי לי!

המשרתת: שעה זו אינה יפה לעצבות. (בקול מעודד) תני לי את הנזר.

(הכלה משליכה את הנזר ארצה) ילדה! מה עונש מבקשת את מהשמיים, שזרקת את הנזר לרצפה? זקפי את הראש! אינך רוצה להתחתן? אמרי זאת! עדיין לא מאוחר להתחרט.

(היא קמה)

הכלה: עננים. רוח רעה בלב. על מי לא עבר כזאת?

המשרתת: את אוהבת את חתנך?

הכלה: אני אוהבת אותו.

המשרתת: כן, כן, אני בטוחה.

הכלה: אבל… זה צעד רציני מאד.

המשרתת: יש לעשות אותו.

הכלה: כבר התארסתי.

המשרתת: אשים לך את הנזר.

הכלה: (יושבת) מהרי! עוד מעט באים…

המשרתת: לדרך הם יצאו לפני שתי שעות, לפחות.

הכלה: מה המרחק מפה לכנסיה?

המשרתת: חמישה מילין לאורך הנחל, ופי שניים בדרך האחרת.

(הכלה קמה על רגליה. המשרתת מסתכלת בה בהתלהבות.)

המשרתת:

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

נַהֲרוֹת הָאָרֶץ,

שְׂאוּ לָהּ אֶת הַנֵּזֶר!

הכלה: (מחייכת) די!

המשרתת: (נושקת לה בחום ורוקדת סביב לה)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

עִם פִּרְחֵי הַיַּעַר

וְעַרְבוֹת־הַנַּחַל.

עוּרִי, עוּרִי,

בֵּין עָנָף וָגֶזַע

שֶׁל דַּפְנָה פּוֹרַחַת.

(דפיקות על בריחי הדלת)

הכלה: פתחי! ודאי הגיעו האורחים הראשונים. (הכלה יוצאת. המשרתת פותחת)

המשרתת: (מופתעת) אתה?

לאונרדו: אני. בוקר טוב.

המשרתת: הראשון!

לאונרדו: וכי אינני בין המוזמנים?

המשרתת: כן.

לאונרדו: לכן באתי.

המשרתת: ואשתך?

לאונרדו: אני רכבתי על סוס והיא הולכת ברגל. עוד מעט תגיע.

המשרתת: ולא פגשת איש?

לאונרדו: דהרתי ועברתי על־פניהם.

המשרתת: בדהירה כזאת אתה הורג את הבהמה.

לאונרדו: אם תמות, לא תחיה. (פאוזה)

המשרתת: שב, הכל עודם ישנים.

לאונרדו: והכלה?

המשרתת: מיד אלביש אותה.

לאונרדו: הכלה! ודאי היא מאושרת!

המשרתת: (מחליפה נושא) והילד?

לאונרדו: איזה?

המשרתת: בנך?

לאונרדו: (נזכר, כאילו מתוך חלום) אה!

המשרתת: היא מביאה אותו?

לאונרדו: לא. (פאוזה. קולות רחוקים של מזמרים)

הקולות:

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

לאונרדו:

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ!

המשרתת: האורחים. הם עודם רחוקים.

לאונרדו: (קם על רגליו) הכלה תהיה עטורה בנזר גדול, לא כן? לא היה צורך בנזר גדול כל־כך. קטן היה הולם אותה יותר. והחתן, ההביא כבר את פרחי התפוז, שעליה לקשט בהם את החזה?

(מופיעה הכלה. עודנה בתחתונית, נזר הפרחים לראשה)

הכלה: הוא הביא אותם.

המשרתת: (בחומרה) אל תצאי כך!

הכלה: וכי מה זה איכפת? (רצינית) למה שאלת אם הביא את הנזר? יש לך כוונה נסתרת?

לאונרדו: לא. מה כוונה נסתרת יכולה להיות לי? (מתקרב אליה) את מכירה אותי ויודעת, שאין לי. הגידי, מה היה ערכי בעיניך? השתדלי להיזכר! שני שוורים וביקתה עלובה, שהם כמעט ולא כלום. זהו שורש הרעה.

הכלה: לשם־מה באת?

לאונרדו: לראות את חתונתך.

הכלה: כשם שאני ראיתי את שלך!

לאונרדו: שאת רקמת אותה במו־ידיך. אותי אפשר לחסל, אך עלי אין יורקים. והכסף, הנוצץ כל־כך, יורק לעיתים.

הכלה: שקר!

לאונרדו: מוטב לי שאשתוק. חם־מזג אני, ולא הייתי רוצה שהגבעות מסביב ישמעו את קולי.

הכלה: וקולי היה מחריש את שלך!

המשרתת: שימו קץ לשיחה! היה מה שהיה, אסור לך לחטט! (מביטה בחרדה אל הדלתות)

הכלה: היא צודקת. לא הייתי צריכה לשוחח אתך. אבל דמי נתרתח, על שבאת לראות אותי, להסתכל בטקס בעין סקרנית, ולשאול על הנזר מתוך כוונות נסתרות. לך וחכה לאשתך בשער!

לאונרדו: וכי אסור לנו לגלגל שיחה?

המשרתת: (בריתחה) אסור! אסור לכם לגלגל שיחה!

לאונרדו: לאחר חתונתי הרהרתי יומם ולילה ושאלתי, במי יש לתלות את האשמה, וכל פעם שחזרתי והרהרתי היתה מופיעה אשמה חדשה ואוכלת את קודמתה. ואולם האשמה בעינה עומדת.

הכלה: המרבה לרכב על סוס יודע הרבה, ולא יתקשה לפתות נערה התקועה במדבר. אבל אני, יש לי גאווה. לכן אני מתחתנת. אסתגר עם בעלי ואוהב אותו יותר מכל דבר שבעולם.

לאונרדו: גאוותך לא תועיל לך! (מתקרב)

הכלה: אל תתקרב!

לאונרדו: לשתוק ולהישרף, הרי זה עונש אכזרי ביותר, שיכול אדם להביא על עצמו. וכי מה הועילה לי גאוותי? ומה הועיל לי, שלא ראיתי את פניך ועזבתיך להתהפך על משכבך לילה־לילה? לא כלום! זה רק הוסיף אש על אש! את סבורה, שהזמן מעלה מרפא לכל פצע, וכי הקירות מחפים על כל דבר, והרי זה לא נכון, לא נכון! כשהדברים חודרים למעמקים, אין מי שיעקרם עוד.

הכלה: (נרעדת) איני יכולה להקשיב לך. איני יכולה לשמוע את קולך. זה כאילו שתיתי קנקן של אניס ונרדמתי תחת שמיכה של שושנים. קולך מושך אותי. אני יודעת שהנני טובעת, ובכל זאת אני הולכת אחריו.

המשרתת: (אוחזת את לאונרדו בדש־מעילו) עליך להסתלק מיד!

לאונרדו: זו לי פעם אחרונה, שאני מדבר אליה. אין לך מפני־מה לחשוש.

הכלה: ואני יודעת, שדעתי נטרפת עלי, שחזי נרקב מכיסופים. והנה עומדת אני שליווה, מפני שאני שומעת אותו, מפני שאני רואה אותו מניע זרועותיו.

לאונרדו: לא אירגע לעולם, אם לא אגיד לך הכל. אני נשאתי אשה. וכעת הינשאי את…

המשרתת: (אל לאונרדו) והיא תינשא!

קולות: (הזמר נשמע מקרוב יותר)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

הכלה:

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי.

(נכנסת בריצה אל חדרה)

המשרתת:(האורחים באו. (אל לאונרדו) אל תקרב עוד אליה!

לאונרדו: אל דאגה! (יוצא בדלת משמאל)

(היום מתחיל להאיר)

נערה א':

(נכנסת ושרה)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

בִּמְחוֹלוֹת יָצָאנוּ,

זֵר בְּכָל מִרְפֶּסֶת

לָךְ, כַּלָּה, קָשַׁרְנוּ.

קולות:

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

המשרתת:

עוּרִי, עוּרִי

עִם פִּרְחֵי הַיַּעַר

אַהֲבָה פּוֹרַחַת.

עוּרִי, עוּרִי

בֵּין עָנָף וָגֶזַע

שֶׁל דַּפְנַת־הַנַּחַל!

נערה ב':

עוּרִי, עוּרִי!

שְׂעָרֵךְ בָּרוּחַ,

כֻּתָּנְתֵּךְ כַּשֶּׁלֶג,

נְעָלַיִךְ לַכָּה,

נְעָלַיִךְ כֶּסֶף,

וְיַסְמִין־נִיחוֹחַ

עַל מִצְחֵךְ פּוֹרֵחַ.

המשרתת:

אַי, רוֹעֶה בָּאָחוּ.

הַלְּבָנָה מוֹפַעַת!

נערה א':

אַי, בָּחוּר בֶּן־חַיִל,

זְרֹק אֶת הַסּוֹמְבְּרֵרוֹ

בֵּין עֲצֵי הַזַּיִת!

עלם א': (מחזיק הסומבררו מורם מעל לראש)

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי,

עֲדַת אוֹרְחִים רוֹקֶדֶת

קְרֵבָה אֶל כְּלוּלוֹתַיִךְ.

הַמַּגָּשִׁים גְּדוּשִׁים הֵם

מַעֲדַנִּים וְדָלִיּוֹת.

קולות:

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

נערה ב':

הַכַּלָּה – נֵזֶר לָבָן עוֹנֶדֶת.

הֶחָתָן – בְּסֶרֶט־זָהָב קוֹשְׁרֵהוּ.

המשרתת:

רֵיחַ יַסְמִין וָטַל

שְׁנַת הַכַּלָּה גָּזַל.

נערה ג':

בְּגַן־הַתַּפּוּזִים

בְּחִיר־לִבָּהּ חִכָּה לָהּ.

מַפָּה צְחוֹרָה וָכַף

בְּחִיר־לִבָּהּ נָתַן לָהּ.

(נכנסים שלושה אורחים)

עלם א':

יוֹנָתִי, הָקִיצִי!

בְּפַעֲמוֹן הַצֵּל

הַשַּׁחַר מְצַלְצֵל!

אורח:

לְבָנָה הִיא כַּלָּתֵנוּ.

הַיּוֹם עוֹד נַעֲרָה הִיא,

מָחָר עֲקֶרֶת־בַּיִת.

נערה א': (נכנסת)

בּוֹאִי נָא, שְׁחַרְחֹרֶת,

גּוֹרֶרֶת שֹׁבֶל־מֶשִׁי.

אורח:

בּוֹאִי נָא, שְׁחַרְחֹרֶת,

כִּי צִנַּת הַבֹּקֶר

אַדֶּרֶת־טַל פּוֹרֶשֶׂת.

עלם א': (נכנס)

עֲקֶרֶת־בַּיִת, עוּרִי,

כִּי אֲוִיר הַבֹּקֶר

גֶּשֶׁם צַח מוֹרִיד לָךְ

שֶׁל פִּרְחֵי תַפּוּחַ.

המשרתת:

עֵץ רִמּוֹן אֶרְקֹם לָהּ,

וּסְרָטִים אֶשְׁזֹר לָהּ.

עַל־גַּבֵּי כָּל סֶרֶט

אַהֲבָה אֶכְתֹּב לָהּ,

אַהֲבָה וָאֹשֶׁר.

קולות:

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

עלם א':

בְּבֹקֶר כְּלוּלוֹתַיִךְ…

נערה ג':

הֶחָתָן

דּוֹמֶה לְפֶרַח־זָהָב.

בְּלֶכְתּוֹ

הַפְּרָחִים נִרְכָּנִים לְרַגְלָיו.

המשרתת:

יַלְדָּתִי, בַּת־מַזָּל אַתְּ!

עלם ב':

עוּרִי, כַּלָּה, עוּרִי!

המשרתת:

יַלְדָּתִי, יַלְדַּת־חֶמֶד!

נערה א':

מֵחַלּוֹנוֹת הַבַּיִת

חֲתֻנָּתֵךָ קוֹרֵאת לָךְ.

נערה ב':

בּוֹאִי, הַכַּלָּה!

נערה א':

בּוֹאִי, בּוֹאִי, בּוֹאִי!

המשרתת:

פַּעֲמוֹנִים יָרִיעוּ

אֶל הַכַּלָּה שֶׁלָּנוּ!

אורח:

בְּבֹקֶר כְּלוּלוֹתֶיהָ

מַה יָפְתָה כַּלָּתֵנוּ!

לְגֶבֶר יוֹרֵד־יָם רְאוּיָה הִיא,

הוֹ פֶּרַח־הָרִים צַח כַּשֶּׁלֶג!

האב: (עם היכנסו)

וּפֶרַח־הָרִים צַח כַּשֶּׁלֶג

יִקַּח הֶחָתָן מִיָּדֵנוּ.

עִם צֶמֶד שְׁוָרִים הוּא הִגִּיעַ

הָאוֹצָר אֶל בֵּיתוֹ לְהַסִּיעַ.

עלם א':

צְאִי כְּהֶרֶף־עַיִן

הַרְאִי־נָא אֶת פָּנַיִךְ!

המשרתת:

כְּשׁוֹר הִיא מִתְרוֹמֶמֶת

הַחֲתֻנָּה שֶׁלָּנוּ!

(מופיעה הכלה לבושה בשמלה שחורה סגנון 1900. מותניה מוגבהים. לשמלה שובל ארוך, מרופד בגיזה קפלולית ותחרים נוקשים. על תסרוקתה העשויה גלים־גלים נזר פרחי תפוזים.)

(קול נגינת גיטרות. הנערות מנשקות את הכלה)

נערה ג': מה בושם נתת לשערך?

הכלה: (צוחקת) שום בושם.

נערה ב': (מתבוננת בשמלתה) בד כזה לא ראיתי מימי.

עלם א': החתן!

החתן: סלוד!

נערה א': (תוקעת לו פרח מאחורי האוזן)

הֶחָתָן –

דּוֹמֶה לְפֶרַח־זָהָב.

נערה ב':

מִין רוּחַ־שַׁלְוָה

מֵעֵינָיו זוֹרֶמֶת.

(החתן ניגש אל הכלה)

הכלה: למה נעלת נעליים אלה?

החתן: הן עליזות יותר מהשחורות.

(אשתו של לאונרדו נכנסת ונושקת לכלה)

אשת לאונרדו: סלוד! (כל הנשים משיחות בהתרגשות)

לאונרדו: (נכנס כמי שיוצא ידי־חובתו)

בְּבֹקֶר כְּלוּלוֹתַיִךְ

הֵבֵאנוּ לָךְ נֵזֶר.

אשת לאונרדו:

לְמַעַן יַעֲלֹז הָאָחוּ

בְּשֶׁטֶף תַּלְתַּלַּיִךְ.

האם: (אל האב) גם אלה באו?

האב: קרובי־משפחה הם. ביום כזה נאה לסלוח.

האם: אני מתאפקת, אך אינני סולחת.

החתן: עונג הוא לראותך בנזר.

הכלה: נלך מיד לכנסיה!

החתן: וכי את ממהרת?

הכלה: כן. משתוקקת אני להיות אשתך, להישאר רק אתך ולשמוע רק את קולך.

החתן: הוא הדבר, שגם אני רוצה!

הכלה: ולראות רק את עיניך. ושתחבקני בחוזקה כל־כך, שלא אוכל להינתק ממך, גם לוא קראה לי אמי המתה מן הקבר.

החתן: כוח בזרועותי. אחבקך ארבעים שנים רצופות.

הכלה: (נוטלת את זרועו בזרועה. בנעימה דרמתית) תמיד!

האב: נלך מיד. נרכב על הסוסים, נעלה על הכרכרות! כבר זרחה השמש!

האם: יש לנהוג בזהירות! שלא יקרה אסון, חלילה. (נפתחת הדלת הגדולה שבקיר האחורי. מתחילים לצאת בזה אחר זה)

המשרתת:

בְּצֵאתֵךְ מִסַּף הַבַּיִת,

כַּלָּה יְפַת־עֵינַיִם,

זִכְרִי, כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם.

נערה א':

זַכַּת־גוּף וְכֻתֹּנֶת

בְּצֵאתְךְ מֵהַבַּיִת

אֶל חֻפַּת־כְּלוּלוֹתַיִךְ.

נערה ב':

אַתְּ יוֹצֵאת מִסַּף הַבַּיִת

וְלַכְּנֵסִיָּה פָּנַיִךְ!

המשרתת:

עַל־פְּנֵי הַחוֹל, הָרוּחַ

לָךְ פְּרָחִים זוֹרַעַת.

נערה ג':

אַי, נַעֲרָה צְחַרְחֹרֶת.

המשרתת:

סִרְטֵי הַמַּנְטִילְיָה

הֵן כְּרוּחַ קוֹדֶרֶת.

(יוצאים. נשמעים קולות של גיטרות, קסטנטות וטנבורים.)

(על הבימה לאונרדו ואשתו)

אשת לאונרדו: נלך.

לאונרדו: לאן?

אשת לאונרדו: לכנסיה. אך לא תרכב על סוסך. תבוא אתי.

לאונרדו: בעגלה?

אשת לאונרדו: וכי יש משהו אחר?

לאונרדו: אין אני גבר, הנוסע בעגלה.

אשת לאונרדו: ואין אני אשה, ההולכת לחתונה בלי בעלה. די, שבעתי!

לאונרדו: גם אני.

אשת לאונרדו: למה תביט בי ככה? מכל עין שלך מזדקר קוץ.

לאונרדו: נלך!

אשת לאונרדו: אינני יודעת מה מתרחש. אבל אני מוסיפה לחשוב, אף כי אינני רוצה לחשוב. דבר אחד ברור לי: אני מסולקת. אך יש לי בן, ואני מצפה לשני. ככה זה. כך היה גם גורלה של אמי. מפה לא אזוז.

קולות:

בְּצֵאתֵךְ מִסַּף הַבַּיִת

כַּלָּה יְפַת־עֵינַיִם,

זִכְרִי כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת,

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם!

אשת לאונרדו: (בוכיה)

זִכְרִי כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם.

כך יצאתי גם אני מביתי. כאילו כל הכפר צהל בלבבי.

לאונרדו: (קם) נלך.

אשת לאונרדו: אבל אתי!

לאונרדו: כן. (פאוזה) שאי רגליים!

(יוצאים)

קולות:

בְּצֵאתֵךְ מִסַּף הַבַּיִת

כַּלָּה יְפַת־עֵינַיִם,

זִכְרִי, כִּי אַתְּ דּוֹרֶכֶת

כְּמוֹ כּוֹכַב־שָׁמַיִם.

מסך

תמונה שניה

(לפני פתח המערה בה מתגוררת הכלה. הגונים לבנים־אפורים וכחולים־קרים. צמחי קקטוס גדולים, כהים וכסופים. פנורמה של רמה כעין הדבש. כל דבר נראה נוקשה כמו נוף בקרמיקה עממית.)

המשרתת: (עורכת כוסות ומגשים על השולחן)

סוֹבֵב לוֹ,

הַגַּלְגַּל סוֹבֵב לוֹ

וְשׁוֹטְפִים הַמַּיִם.

סוּרוּ עַנְפֵי יַעַר,

לַחֲתֻנָה פַּנּוּ דֶּרֶךְ!

הַלְּבָנָה הֵגִיחָה,

הִיא עַל מִרְפֶּסֶת־שֶׁלֶג

עוֹנֶדֶת עֲדָיֶיהָ.

(בקול רם)

פִּרְשׂוּ מַפּוֹת!

(בפתוס)

חָתָן וְכַלָּה יַחַד

נָתְנוּ קוֹלָם בְּזֶמֶר

לֵיל־כְּלוּלוֹת הִגִּיעַ.

כּוֹכְבֵי כְּפוֹר הִבְהִיקוּ

וּשְׁקֵדִים מָרִים לְטַעַם

מָלְאו עָסִיס שֶׁל דְּבַשׁ.

(בקול רם)

הָבִיאוּ אֶת הַיַּיִן!

(בנעימה פיוטית)

יְפֵהפִיָּה שֶׁלָּנוּ,

יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ,

רְאִי, זוֹרְמִים הַמַּיִם!

קָרוֹב לֵיל־כְּלוּלוֹתַיִךְ,

אִסְפִי, אִסְפִי אֶת שִׂמְלוֹתַיִךְ,

תַּחַת כַּנְפֵי חָתָן עִמְדִי לָךְ

וְאַל תֵּצְאִי עוֹד מֵהַבַּיִת.

כִּי חֲתָנֵךְ יִדְמֶה לְנֶשֶׁר,

כְּלֶהָבָה פָּרוּשׂ חָזֵהוּ,

וְהַשָּׂדֶה צוֹפֶה לְרַחַשׁ,

לְרַחַשׁ דָּם קוֹלֵחַ.

סוֹבֵב לוֹ,

הַגַּלְגַּל סוֹבֵב לוֹ

וְשׁוֹטְפִים הַמַּיִם.

יְהִי הָאוֹר נוֹצֵץ בַּמַּיִם,

קָרוֹב לֵיל־כְּלוּלוֹתַיִךְ!

(נכנסים אבי הכלה ואם החתן)

האם: סוף־סוף!

האב: האם אנחנו הראשונים?

המשרתת: לא. לפני שעה קלה באו לאונרדו ואשתו. התרוצצו כמו שני שדים. האשה, כמעט פרחה נפשה מפחד. בלעו את הדרך, כאילו דהרו על סוסים.

האב: בחור זה רודף צרות. אין בו דם טוב.

האם: וכי איזה דם יהיה לו? ככל בני־משפחתו. דם זה הוא ירש מאבי־זקנו, אשר התחיל ברצח, ודם זה זורם אצל כל צאצאיו, כולם נועצי־סכינים וחייכנים צבועים.

האב: שכחי זאת!

המשרתת: כיצד היא יכולה לשכוח זאת?

האם: אני, כל־כולי כאב. במצחם אני רואה את היד, שהרגה את שהיה שלי. מה אתה מביט בי? וכי נראית אני כמטורפת? מטורפת על שלא צעקתי מכל עומק־החזה. בחזי עומדת צעקה, המבקשת להימלט, ואני אוחזת בה ומחביאה אותה תחת סודרי. עכשיו נוטלים ממני את המתים שלי, ושוב עלי לבלום את פי, כי באות הבריות וחורצות לשון עלי. (פושטת סודרה)

האב: יום זה אינו יפה לזכרונות כאלה.

האם: כשהשיחה מתגלגלת כך, מוכרחה אני לדבר, והיום יותר מתמיד. מהיום הזה נשארת אני בבית לבדי.

האב: בתקוה, שמישהו יצטרף ויהיה לחברה לך.

האם: זהו חלומי שלי: נכדים. (יושבים)

האב: אני מאחל להם נכדים הרבה. האדמה הזאת צריכה ידיים, שאינן דורשות שכר. יש להילחם בעשבים השוטים, בקוצים ובסלעים, שהשד יודע מאין הם פושטים. ועל הידיים להיות ידי האדונים, שכוח בהן לרדות ולשלוט ולהנביט את הזרע, שיתן פרי. להרבה בנים אנו צריכים!

האם: ובנות אחדות! הגברים ישאם הרוח. הם חייבים לשאת נשק. הבנות יושבות בבית.

האב: (בעליצות) אני מאמין שיהיו. בנים גם בנות.

האם: בני, כוח במותניו ויידע לחבק. מזרע משובח הוא. אביו יכול היה להוליד לי הרבה ילדים.

האב: הייתי רוצה, שכל זה יתרחש בן־לילה. שניים או שלושה בחורים, ומיד.

האם: אלא שלא כך הדבר. זה אורך זמן רב. לכן, כה עצוב הוא מראה הדם של גבר, כשהוא ניגר על הארץ. זהו מעיין הנובע רק־רגע, בעוד שלנו הוא עלה הרבה שנות־חיים. כשרצתי לראות את בני, הוא שכב באמצע הרחוב. הרטבתי את ידי בדמו וליקקתי אותן בלשוני. זה היה דמי שלי. זאת לא תבין לעולם. בכלי־קודש של גביש ואבנים־יקרות הייתי שומרת את האדמה הרוויה בו.

האב: עכשיו עליך לקוות. בתי רחבת־מותניים היא, ובנך גבר חזק.

האם: אכן, אני מקווה. (קמים)

האב: (אל המשרתת) הכיני את הקערות עם החיטה המתוקה.

המשרתת: הן כבר מוכנות.

אשת לאונרדו: (נכנסת) אני מאחלת אושר להם!

האם: תודה.

לאונרדו: תהיה חגיגה?

האב: חגיגה קצרה. האורחים לא יוכלו להשתהות פה זמן רב.

המשרתת: כבר באים!

(נכנסים קבוצות־קבוצות של אורחים במצב־רוח מרומם.)

(החתן והכלה שלובי־זרוע. לאונרדו יוצא)

החתן: אורחים מרובים כל־כך לא נראו בשום חתונה.

הכלה: (בהבעת־פנים קודרת) בשום חתונה.

האב: חתונה מפוארת.

האם: משפחות שלמות.

החתן: אנשים שאינם יוצאים מפתח־הבית – גם הם באו.

האם: אביך זרע, ואתה קוצר.

החתן: באו בני־דודים, שלא ראיתים מימי.

האם: כולם מיושבי־החוף.

החתן: (שמח) הם נבהלו מפני הסוסים. (משיחים ביניהם)

האם: (אל הכלה) במה את מהרהרת?

הכלה: בשום דבר.

האם: ברכות הקידושים נכבדות הן. (נשמע קול גיטרות)

הכלה: כמו עופרת.

האם: (בהטעמה) אך לא צריכות להכביד. עליך להיות קלה כיונה.

הכלה: תישארי ללון?

האם: לא. הבית שלי שומם.

הכלה: מוטב לוא יכולת להישאר.

האב: (אל האם) הסתכלי בריקודים שלהם. כך רוקדים ביישובי החוף.

(נכנס לאונרדו ומתיישב. אחריו נכנסת אשתו. היא נראית קשוחת־פנים)

האם: אלה הם בני־הדודים של בעלי. בשעת ריקוד – הם חזקים כאבנים.

האב: נעים להתבונן בהם. הבית שלי, איך נשתנה פתאום! (יוצא)

החתן: (אל הכלה) הנזר מצא חן בעיניך?

הכלה: (מסתכלת בעיניו) כן.

החתן: כולו מעשה־דונג. עומד לאורך־ימים. הייתי שמח, לוא כל שמלתך היתה עדויה בפרחים כאלה.

הכלה: אין צורך בכך. (לאונרדו יוצא מימין)

נערה א': ניגש לסלק לה את הסיכות.

הכלה: (אל החתן) מיד אשוב.

אשת לאונרדו: אני מקווה, שתהיה מאושר עם בת־דודתי!

החתן: אין בלבי כל ספק.

אשת לאונרדו: תחיו ביחד. לא תצאו מפה. תקימו לכם בית. מי יתן והתגוררתי גם אני במקום מרוחק!

החתן: למה אינם קונים לכם אדמות? אדמה הררית נקנית בזול, והילדים גדלים פה ביתר קלות.

אשת לאונרדו: אין לנו כסף. ובדוחק, שאנו חיים…

החתן: בעלך הוא פועל טוב.

אשת לאונרדו: כן, אך אינו מסוגל לעמוד על מקום אחד, קופץ מדבר לדבר, אין לו מנוח.

המשרתת: למה אינך טועמת משהו? אארוז לך כמה עוגות־יין בשביל אמך. היא אוכלת אותן בתיאבון.

החתן: תני לה מנה גדולה.

אשת לאונרדו: לא, לא. אחדות יספיקו.

החתן: יום־חתונה הוא יום־חתונה!

אשת לאונרדו: (אל המשרתת) היכן לאונרדו?

המשרתת: לא ראיתי אותו.

החתן: הוא ודאי עם האורחים.

אשת לאונרדו: אלך לראות. (יוצאת)

המשרתת: (מסתכלת ברוקדים) רוקדים להפליא!

החתן: ואת אינך רוקדת?

המשרתת: איש אינו מזמין אותי.

(בירכתי הבימה עוברות שתי נערות. לאורך כל התמונה הזאת מתרוצצות דמויות בעומק הבימה)

החתן: (שמח) אין להם שכל! הלא זקנות טריות כמוך מיטיבות לרקוד מן הצעירות.

המשרתת: מה לך, בחור? רוצה למרוח אותי במחמאות? איזו משפחה נפלאה אתם! גברים שבגברים. הייתי ילדה קטנה, כשראיתי את חתונתו של סבא שלך. איזו הדרת־קומה! יכולת לחשוב שלא גבר מתחתן, כי אם הר.

החתן: ואני, אינני גבה־קומה כמוהו.

המשרתת: אך אותו הברק גם בעיניך. והיכן הכלה?

החתן: הלכה להסיר את הנזר.

המשרתת: הא, שמע! בשביל אמצע הלילה – הרי ספק אם תירדמו – הכינותי נתח בשר־חזיר ושתי כוסות גדולות של יין עתיק. באיצטבה התחתונה של המזוה, למקרה שתצטרכו.

החתן: (מחייך) אין אני אוכל באמצע הלילה.

המשרתת: (ערמומית) אתה אולי לא, אבל הכלה. (יוצאת)

עלם א': (נכנס) שתה אתנו כוסית!

החתן: אני מחכה לכלה.

עלם ב': שלך תהיה כשיאיר השחר!

עלם א': אז היא יפה ביותר!

עלם ב': ניגש לרגע.

החתן: ניגש.

(יוצאים. נשמע קול רעש. נכנסת הכלה. שתי נערות באות בריצה לקדם את פניה)

נערה א': למי נתת את הסיכה הראשונה, לי או לה?

הכלה: אינני זוכרת.

נערה א': את נתת לי אותה, כאן.

נערה ב': ולי לפני המזבח.

הכלה: (בחרדה ומתוך מאבק פנימי) אינני יודעת כלל.

נערה א': הייתי רוצה שאת…

הכלה: (מפסיקה אותה) באמת שלא איכפת לי! יש לי דאגות אחרות.

נערה ב': סליחה. (לאונרדו חוצה את ירכתי הבימה)

הכלה: (רואה את לאונרדו) אלה רגעים של התרגשות.

נערה א': אין אנו מבינות בזאת ולא כלום!

הכלה: תבינו כשתגיע שעתכן. זהו צעד מאד קשה.

נערה א': האם נפגעת?

הכלה: לא. בעצם, עלי לבקש סליחה.

נערה ב': על־מה? הלא שתי הסיכות גם יחד הן סגולה למצוא חתן, האין זאת?

הכלה: שתיהן, כמובן.

נערה א': אולי אחת מאתנו תקדים להתחתן?

הכלה: כל־כך משתוקקות?

נערה ב': (נכלמת) כן.

הכלה: למה?

נערה א': ובכן… (מחבקת את הנערה ב'. שתיהן יוצאות בריצה. נכנס החתן, ולאט־לאט ניגש ומחבק את גב הכלה.)

הכלה: (נפחדת) הנח!

החתן: נבהלת?

הכלה: הו! זה אתה?

החתן: ומי אחר? (פאוזה) או אביך או אני.

הכלה: אמת!

החתן: אביך היה מחבק אותך ביתר רכות.

הכלה: (קודרת) כמובן!

החתן: מפני שהוא זקן. (מחבק אותה בחוזקה ובאורח מסורבל במקצת)

הכלה: (ביובש) הנח לי.

החתן: למה? (מרפה ממנה)

הכלה: מכיוון ש… האנשים. יכולים לראות אותנו. (בעומק הבימה, נכנסת המשרתת. אינה שמה לב לכלה ולחתן)

החתן: ומה בכך? אנו כבר מקודשים.

הכלה: נכון. אבל עכשיו הנח לי… אחר־כך.

החתן: מה לך? אַת נבוכה!

הכלה: לא. לא כלום. אל תלך! (נכנסת אשת לאונרדו)

אשת לאונרדו: לא הייתי רוצה להפריע, אבל…

החתן: דברי.

אשת לאונרדו: בעלי לא היה כאן?

החתן: לא.

אשת לאונרדו: לא יכולתי למצוא אותו בשום מקום, והסוס איננו באורווה.

החתן: (בלצון) ודאי חטף לו דהירה קלה.

(אשת לאונרדו יוצאת מודאגת. נכנסת המשרתת)

המשרתת: קיבלתם כל־כך הרבה ברכות, ואתם לא מרוצים?

החתן: אני כבר מתגעגע לסוף. כלתי מעט עייפה.

המשרתת: מה לך, ילדתי?

הכלה: כאילו טופחים לי ברקותי.

המשרתת: כלה בת הרים כאלה חייבת להיות חזקה. (לחתן) רק אתה תוכל לרפא אותה, כיוון שהיא שלך. (יוצאת בצעדים מהירים)

החתן: (מחבק אותה) נלך לרקוד קצת. (נושק לה)

הכלה: (בעצב) לא. הייתי רוצה לשכב רגע.

החתן: אצטרף אליך.

הכלה: בשום פנים! הלא כל האורחים עדיין פה. מה יגידו? תן לי לנשום בשקט.

החתן: כרצונך. אבל בלילה אל תהיי כזאת.

הכלה: (בפתח) עד הלילה בוודאי ייטב לי.

החתן: אני מקווה מאד. (נכנסת האם)

האם: בני.

החתן: איפה היית?

האם: שם, בתוך המערבולת. אתה מאושר?

החתן: כן.

האם: והיכן אשתך?

החתן: הלכה לנוח מעט. לא טוב היום הזה לכלות!

האם: לא טוב? הטוב מכל הימים! בשבילי הוא היה כמו ירושה.

(נכנסת המשרתת וניגשת אל חדרה של הכלה) כמו חריש באדמה, כמו נטיעת עצים חדשים.

החתן: את כבר חוזרת?

האם: כן. עלי להיות בביתי.

החתן: לבדך.

האם: לא לבדי. ראשי מלא דברים ואנשים ומלחמות.

החתן: אבל מלחמות, שאינן עוד מלחמות. (נכנסת המשרתת במהירות ונעלמת בירכתי הבימה)

האם: כל עוד חיים – לוחמים.

החתן: אשמע בקולך תמיד.

האם: אל אשתך השתדל להיות עדין. אך אם תראה שנוהגת היא בטירוף או בעקשנות, לטף אותה, אך לטיפה זו צריכה לגרום לה קצת כאב… תן לה חיבוק חזק או נשיכה קלה, ואחר־כך נשיקה רכה. היא לא תיפגע, ועם זאת תרגיש כי אתה הוא הגבר, האדון והנותן פקודות. זאת למדתי מאביך, אך כיוון שאין לך אב, עלי ללמד אותך להיות תקיף.

החתן: תמיד אעשה מה שתצווי עלי.

האב: (נכנס) איפה בתי?

החתן: בפנים. (האב ניגש לראות)

נערה א': (נכנסת) עכשיו תורם של החתן והכלה! עלינו לרקוד במעגל.

עלם א': (אל החתן) עליך להנהיג את הרוקדים.

האב: (נכנס) היא איננה שם!

החתן: איננה?

האב: בוודאי עלתה לגזוזטרה.

החתן: אלך לראות. (יוצא. קולות של המולת חוגגים וגיטרות.)

נערה א': כבר התחילו! (יוצאת)

החתן: (חוזר) היא לא שם.

האם: (באי־שקט) לא?

האב: והיכן היא יכולה להיות?

המשרתת: (נכנסת) הילדה שלנו – אייהי?

האם: (רצינית) אין אנו יודעים זאת. (החתן יוצא. נכנסים שלושה אורחים)

האב: (בהתרגשות) כלום איננה בין הרוקדים?

המשרתת: לא. בין הרוקדים איננה.

האב: (בחרדה) שם המון אנשים, חפשי!

המשרתת: חיפשתי.

האב: (בכעס) ובכן, אייהי?

החתן: (נכנס) כלום. בשום מקום!

האם: (אל האב) מה זה? היכן בתך? (נכנסת אשת לאונרדו)

אשת לאונרדו: הם ברחו! ברחו! היא ולאונרדו על הסוס. דהרו מחובקים ונעלמו כמראה־תעתועים!

האב: לא ייתכן! בתי שלי, לא!

האם: בתך שלך, כן! פרי בטן ארורה. והוא, גם הוא. אבל היא היא כבר אשתו של בני!

החתן: (נכנס) נרדוף אחריהם! למי סוס?

האם: למי סוס? מיד! למי סוס? אתן בעדו כל מה שיש לי, את עיני, את לשוני…

קול: יש פה סוס!

האם: (אל הבן) לך! רדוף אחריהם! (יוצא החתן ועימו שני צעירים) לא. אל תלך! הללו הורגים חד וחלק… בכל זאת, רוץ! אני אחריך!

האב: בתי, לא ייתכן. היא, אולי, הפילה עצמה אל תוך הבאר.

האם: אל המים מפילות עצמן רק נשים צנועות וטהורות. זאת, לא! אבל זאת, – היא כבר אשתו של בני.

שני מחנות. פה יש כבר שני מחנות (נכנסים כולם) בני משפחתי ובני־משפחתך. צאו מכאן! שאו רגליים מהר! נלך לעזור לבני שלי.

(האנשים מתפלגים לשתי קבוצות)

כי יש לו קרובים: בני־דודים, שבאו מן הים, וכל אלה שבאו מפנים הארץ. החוצה! בכל הדרכים! שוב הגיעה שעת־הדמים. שני מחנות. אתה עם שלך, ואני עם שלי. נרדוף אחריהם! אחריהם!

מסך

מערכה שלישית

תמונה ראשונה

(יער. לילה. סדני־עץ גדולים, לחים. אפלולית. נשמעת נגינת שני כינורות. נכנסים שלושה חוטבי־עצים)

חוטב־עצים א': האם מצאו אותם?

חוטב־עצים ב': לא. אבל מוסיפים לחפשם בכל מקום.

חוטב־עצים ג': עוד ימצאו אותם.

חוטב־עצים ב': ששש!…

חוטב־עצים ג': מה?

חוטב־עצים ב': נדמה, כאילו באים בכל הדרכים בבת אחת.

חוטב־עצים א': כשתאיר הלבנה, יראו אותם.

חוטב־עצים ב': מוטב לוא הניחו אותם לנפשם.

חוטב־עצים א': העולם גדול. יש בו מקום לכל.

חוטב־עצים ג': בכל זאת יהרגו אותם.

חוטב־עצים ב': יש ללכת אחרי יצר הלב. עשו בחוכמה שנמלטו.

חוטב־עצים א': הם רימו זה את זה, אבל הדם, הוא שגבַר.

חוטב־עצים ג': הדם!

חוטב־עצים א': דרך הדם, בה יש ללכת.

חוטב־עצים ב': אבל הדם ניגר, והאדמה בולעת אותו.

חוטב־עצים א': וכי מה? טוב מת בלא דם, מאשר חי שדמו רקוב.

חוטב־עצים ג': הס!

חוטב־עצים א': שמעת משהו?

חוטב־עצים ג': אני שומע את הצרצרים, את הצפרדעים, את צעדי הבולשים בלילה.

חוטב־עצים א': אך את הסוס – אין שומעים.

חוטב־עצים ג': לא.

חוטב־עצים א': עכשיו הוא ודאי מתעלס איתה.

חוטב־עצים ב': גופה היה שלו וגופו – שלה.

חוטב־עצים ג': מחפשים אותם. הם יהרגום.

חוטב־עצים א': ובינתיים התמזג הדם בדם והם נותרו כשני כדים ריקים, כשני נחלים שוממים.

חוטב־עצים ב': השמיים מכוסים עננים. והלבנה, אולי, לא תאיר הלילה.

חוטב־עצים ג': החתן ימצאם, בין שתאיר ובין שלא תאיר הלבנה. ראיתיו בצאתו רכוב על סוס. כמו כוכב זועף. פניו – אפר. גורל הגזע שלו חתום בהם.

חוטב־עצים א': גזע המתים שלו, המוטלים באמצע הרחוב.

חוטב־עצים ב': בדיוק כך!

חוטב־עצים ג': וכי יצליחו לפרוץ את המעגל סביב?

חוטב־עצים ב': בקושי. סכינים אורבים בקוטר של עשרה מילין.

חוטב־עצים ג': הוא רוכב על סוס טוב.

חוטב־עצים ב': אך על הסוס רכובה גם אשה.

חוטב־עצים א': הגענו.

חוטב־עצים ב': עץ בעל ארבעים ענף. עוד מעט והוא כרות.

חוטב־עצים ג': הלבנה מבצבצת. עלינו למהר.

(משמאל בוקע אור)

חוטב־עצים א':

אַי, לְבָנָה זוֹרַחַת!

לְבָנָה, שֶׁעָלִים רְחָבִים לָהּ.

חוטב־עצים ב':

בְּפִרְחֵי יַסְמִין אֶת הַדָּם כַּסִּי נָא!

חוטב־עצים א':

אַי, לְבָנָה בּוֹדֶדֶת!

לְבָנָה יְרֻקַּת־טְרָפִים!

חוטב־עצים ב':

עַל פְּנֵי הַכַּלָּה – כֶּסֶף

חוטב־עצים ג':

אַי, לְבָנָה מִרְשַׁעַת!

הַשְׁאִירִי צֵל־עָנָף לָאַהֲבָה!

חוטב־עצים א':

אַי, לְבָנָה נוּגָה

הַשְׁאִירִי צֵל־עָנָף לָאַהֲבָה!

(יוצאים. משמאל, מצד האור, מופיעה הלבנה. הלבנה היא חוטב עצים צעיר, שפרצופו לבן. הבימה לובשת ברק כחול)

הלבנה:

אֲנִי בַּרְבּוּר עָגֹל בַּנַחַל,

אֲנִי עֵינֵי הַקַּתֶּדְרָלָה,

אֲנִי שַׁחְרִית בְּדוּיָה בַּיַּעַר, –

אֲנִי הַלְּבָנָה!

לְהִמָּלֵט הֵם לֹא יַצְלִיחוּ!

מִי מִתְחַבֵּא שָׁם? מִי גוֹנֵחַ

בֵּינוֹת שִׂיחֵי־הַבָּר בָּעֵמֶק?

הַלְּבָנָה סַכִּין הִשְׁלִיכָה

וְהוּא נִנְעַץ בִּשְׁחוֹר הַלַּיְלָה,

סַכִּין זֶה, מַאֲרַב־עוֹפֶרֶת,

אֶל יִסּוּרֵי־הַדָּם נִכְסָף הוּא.

מִיָּד לְהִכָּנֵס הַרְשׁוּנִי!

קְפוּאָה מִקֹּר אֲנִי יוֹרֶדֶת

עַל חַלּוֹנוֹת קִירוֹת וּבְדֹלַח.

גַּגּוֹת וּלְבָבוֹת פִּתְחוּ לִי

לְמַעַן אֶתְחַמֵּם! אַי, קַר לִי!

אֶפְרִי, מַתֶּכֶת מְנַמְנֶמֶת,

שׁוֹחֵר כַּרְבֹּלֶת־אֵשׁ לוֹהֶבֶת

בְּחוּצוֹת־עִיר וְהָרֵי־סֶלַע.

אֲבָל הַשֶּׁלֶג יִשָּׂאֵנִי

עַל גַּב־יָשְׁפֶּה שֶׁלּוֹ רוֹכֶבֶת

וּמֵי־אֲגַם, שֶׁיְּצִיפוּנִי,

מַיִם קָשִׁים וְצוֹנְנִים הֵם.

אַךְ לְחָיַי יִהְיוּ הַלַּיְלָה

פּוֹרְחִים בְּדָם אָדֹם כַּוֶּרֶד

וְדָם יֻתַּז עַל קְנֵי־הַגֹּמֶא

הַמִּתְרַפְּקִים שָׁם לְרַגְלֶיהָ

הָרְחָבוֹת אֲשֶׁר לָרוּחַ.

הוֹ, אַל יִהְיֶה לֹא צֵל, לֹא סֵתֶר

לְבַל יוּכְלוּ לִמְצֹא מִפְלָט שָׁם.

תְּנוּ חֵיק־אֱנוֹשׁ לִי, אֶתְחַמֵּם בּוֹ!

תְּנוּ לֵב, לֵב חַם וְיִשְׁתַּפֵּךְ לוֹ

עַל הַר חָזִי בְּשֶׁצֶף־קֶצֶף!

הַנִּיחוּ לִי לְהִכָּנֵס! הַנִּיחוּ!

אל הענפים

צְלָלִים אֵינֶנִּי מְבַקֶּשֶׁת.

קַרְנַי אֶל כָּל מִסְתּוֹר תַּחְדֹּרְנָה

וּבֵין עֵצִים עֲמוּמֵי־גֶזַע

יָרִיעַ קוֹל שֶׁל אוֹר וָנֹגַהּ

וּלְחָיַי יִהְיוּ הַלַּיְלָה

פּוֹרְחִים בְּדָם מָתוֹק שֶׁל פֶּרַח

וְדָם יֻתַּז עַל קְנֵי־הַגֹּמֶא,

הַמִּתְרַפְּקִים שָׁם לְרַגְלֶיהָ

הָרְחָבוֹת אֲשֶׁר לָרוּחַ.

מִי מִתְחַבֵּא שָׁם? הֵי, הַחוּצָה!

לֹא! מִיָּדַי לֹא יִמָּלְטוּ עוֹד!

הַסּוּס, קַדַּחַת־אֵשׁ אַצִּית בּוֹ

וְהוּא יַזְהִיר כְּיַהֲלֹם!

(הלבנה נעלמת בין גזעי העצים והבימה חוזרת לאורה העמום)

(נכנסת זקנה עטופה בד דקיק, ירוק־כהה. היא מהלכת יחפה. בעד קפלי הבד מבצבץ קמעה פרצוף פניה.)

הקבצנית:

הַלְּבָנָה מִתְרַחֶקֶת וְהֵם קְרֵבִים הֵנָּה.

אֵין הֶמְשֵׁךְ לְדַרְכָּם. קוֹל רִשְׁרוּשׁ

הַגְּזָעִים וְאִוְשַׁת הַנַּחַל יַחֲרִישׁוּ

אֶת מְעוּף הַצְּעָקוֹת הַקָּרוּעַ.

הַדְּבָרִים יִתְרַחֲשׁוּ פֹּה. מִיָּד! עָיַפְתִּי.

נִפְתָּחִים אֲרוֹנוֹת. בַּחֲדַר־הַשֵּׁנָה,

פְּרוּשִׂים עַל הָרִצְפָּה סְדִינֵי־לֹבֶן,

הַצּוֹפִים אֶל גּוּפוֹת כְּבֵדִים, פְּצוּעֵי־צַוָּאר.

אַל תָּקִיצִי, צִפּוֹר, מִשְּׁנָתֵךְ!

הָרוּחַ, אִסְפִי אַנְחוֹתֵיהֶם בִּכְנַף־שִׂמְלָתֵךְ

וְעוּפִי עִמָּהֵם מֵעַל צַמְּרוֹת־הַיַּעַר

אוֹ קִבְרִים בְּחֵיק הַטִּיט הַתָּחוּחַ!

הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה הַזֹּאת!

(בקוצר־רוח)

הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה הַזֹּאת!

(מופיעה הלבנה. שוב מבהיק אור כחול.)

הלבנה:

הֵם קְרֵבִים.

אֵלֶּה דֶרֶךְ הַבִּקְעָה, וְאֵלֶּה דֶרֶךְ הַנַּחַל.

אֵלֵךְ לְהָאִיר אֶת גּוּשֵׁי־הַסֶּלַע. מַה לָּךְ?

הקבצנית:

לֹא כְלוּם.

הלבנה:

חַדָּה כְּחֶרֶב־פִּיפִיּוֹת נוֹשְׁבָה הָרוּחַ.

הקבצנית:

הָאֲפֻדָּה הָאִירִי, פִּתְחִי אֶת כִּפְתּוֹרֶיהָ

וְהַסַּכִּין תִּמְצָא לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ.

הלבנה:

עִם זֹאת, אַל יִזְדָּרֵז לָבוֹא הַמָּוֶת.

רוֹצָה אֲנִי לִשְׁמֹעַ אֵיךְ הַדָּם קוֹלֵחַ

בְּצִפְצוּף עָדִין בֵּין אֶצְבְּעוֹת־יָדַי.

בִּקְעוֹת הָאֵפֶר מֵעָלַי נֵעוֹרוּ

וְכָל עַצְמָן עֶרְגָּה לַזֶּרֶם הָרוֹתֵת.

הקבצנית:

לֹא נִתֵּן, כִּי יֶחֱצוּ אֶת הַנַּחַל. שֶׁקֶט!

הלבנה:

הִנֵּה בָּאִים מִשָּׁם!

(היא נעלמת. הבימה מחשיכה)

הקבצנית:

מַהֵר! וְאוֹר הַרְבֵּה! הַאִם שָׁמַעַתְּ?

הֵם לֹא יוּכְלוּ לְהִתְחַמֵּק!

(נכנסים החתן ועלם א'. הקבצנית יושבת מתכרבלת בסודרה)

החתן: מפה!

עלם א': לא תמצאם!

החתן: (תקיף) אמצא אותם לבטח!

עלם א': דומני, שהלכו בשביל אחר.

החתן: לא. זה עתה שמעתי שעטת־סוס.

עלם א': אולי, היה זה סוס אחר.

החתן: (בנעימה דרמתית) שמע! בעולם כולו רק סוס אחד: הסוס הזה! בנת? אם תלך אחרי, לך אך אל תפתח את פיך!

עלם א': לא נתכוונתי, אלא…

החתן: שתוק! אני בטוח, שאמצאם פה. רואה אתה את זרועי? אין זו זרועי שלי, כי אם זרועו של אחי, ושל אבי, וזרועם של כל בני־משפחתי, השוכנים עפר. יש בה כוח לעקור עץ מן השורש, אם תרצה בכך. נמהר. שיני הקרובים שלי נושכות בבשרי, ונשימתי נעצרת.

הקבצנית: (בתלונה) אי!

עלם א': האם שמעת?

החתן: לך בדרך זו וסוב בחזרה.

עלם א': זה ממש מצוד.

החתן: מצוד. מצוד מאין כמוהו.

(העלם יוצא. החתן פונה במהירות שמאלה ונתקל בקבצנית, היא המוות.)

הקבצנית: אי!

החתן: מה לך?

הקבצנית: קר לי.

החתן: לאן פניך?

הקבצנית: (בקול תלונה) לשם… למרחקים…

החתן: מאין באת?

הקבצנית: משם… ממרחקים…

החתן: שמא ראית גבר ואשה דוהרים על סוס?

הקבצנית: (מתעוררת) רגע… (מסתכלת בו) בחור יפה. (קמה) אך אילו נרדמת, היית יפה לאין־ערוך.

החתן: עני לי! האם ראית אותם?

הקבצנית: רגע… איזה כתפיים רחבות! וכי לא מוטב, שתשכב עליהן, במקום שתלך על כפות רגליך, שהן כל־כך קטנות?

החתן: (מנער אותה) שאלתי אם ראית אותם! האם עברו מפה?

הקבצנית: (נמרצת) לא עברו. הם יורדים עכשיו מן הגבעה. וכי אינך שומע אותם?

החתן: לא.

הקבצנית: האם אינך מכיר את הדרך?

החתן: מכיר או לא, עלי ללכת!

הקבצנית: אלווה אותך. אני מכירה את הסביבה.

החתן: (בקוצר־רוח) ובכן, נלך! לאן?

הקבצנית: (בנעימה דרמתית) לשם!

(יוצאים במהירות. שני כינורות, המסמלים את רחשי היער, נשמעים מרחוק. חוטבי־העצים חוזרים, גרזיניהם על כתפם. עוברים לאיטם בין גזעי העצים)

חוטב־עצים א':

הִנֵּה עוֹלֶה הַמָּוֶת!

גְּדוֹל־טְרָפִים הַמָּוֶת!

חוטב־עצים ב':

אֶת מַעְיַן הַדָּם, אֱטֹם נָא!

חוטב־עצים א':

מָה עֲרִירִי הַמָּוֶת!

אַי, מָוֶת שֶׁל עֲלֵי־שַׁלֶּכֶת!

חוטב־עצים ג':

עַל חֲתֻנָּהּ זוֹ אַל תַּנִּיחַ

זֵרֵי־פְּרָחִים, הַמָּוֶת!

חוטב־עצים ב':

אַי, מֶה עָצוּב, הַמָּוֶת!

שְׁמֹר לְאַהֲבָה עָנָף יָרֹק!

חוטב־עצים א':

אַי, מָה רָשָׁע הַמָּוֶת!

שְׁמֹר עָנָף יָרֹק לְאַהֲבָה!

(יוצאים ומשוחחים ביניהם. מופיעים לאונרדו והכלה)

לאונרדו:

שִׁתְקִי!

הכלה:

מִכָּאן אֵלֵךְ לִי לְבַדִּי בַּדֶּרֶךְ.

לֵךְ! הֵן בִּקַּשְׁתִּי כִּי תָשׁוּב!

לאונרדו:

שִׁתְקִי, אָמַרְתִּי!

הכלה:

בְּשִׁנֶּיךָ,

בְּאֶגְרוֹפֶיךָ, בְּכָל אֲשֶׁר תּוּכַל,

מִצַּוָארִי הַצַּח סַלֵּק נָא

כַּבְלֵי־מַתֶּכֶת אֵלֶּה. תְּנֵנִי

וּבְפִנָּתִי שֶׁלִּי אֵשֵׁב לִי,

שָׁם בְּבֵיתִי – עָפָר וָאֶבֶן.

אִם לֹא תִרְצֶה לִרְמֹס אוֹתִי

כִּרְמֹס נָחָשׁ זָעִיר בָּרֶגֶל

תֵּן בְּיָדַי, יְדֵי כַּלָּה,

קְנֵה־הָרוֹבֶה שֶׁבְּיָדֶיךָ.

אֲבוֹי, נַפְשִׁי! מִין אֵשׁ זָרָה

עוֹלָה בְּקָדְקֳדִי, צוֹרֶבֶת!

אַי, רְסִיסֵי זְכוּכִית דַּקִּים

פּוֹצְעִים אֶת לְשׁוֹנִי!

לאונרדו:

עָשִׂינוּ אֶת הַצַּעַד. הֲסִי!

קְרוֹבִים הֵם הָרוֹדְפִים אַחֲרֵינוּ.

אֵין דֶּרֶךְ. אֶקָּחֵךְ אִתִּי.

הכלה:

אַךְ לֹא תִקַּח, כִּי אִם בְּכֹחַ!

לאונרדו:

בְּכֹחַ? מִי הִקְדִּים לָרֶדֶת

בְּמַדְרְגוֹת הַבַּיִת?

הכלה:

אָנֹכִי.

לאונרדו:

מִי חָבַשׁ סוּסִי? מִי רֶסֶן

חָדָשׁ קָשַׁר לוֹ?

הכלה:

אָנֹכִי.

לאונרדו:

שֶׁל מִי הַיָּד, אֲשֶׁר רָכְסָה לִי

הַדָּרְבָנוֹת?

הכלה:

שֶׁלִּי.

יָדַי שֶׁלִּי, שֶׁהֵן יָדֶיךָ.

יָדַי שֶׁלִּי, שֶׁבִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ,

בִּקְּשׁוּ לַחְתֹּךְ עַנְפֵי וְרִידֶיךָ

הַכְּחַלְחַלִּים וּלְהַשְׁתִּיק

אֶת מִלְמוּלָם. אֲנִי אוֹהֶבֶת!

אוֹתְךָ, אוֹתְךָ אוֹהֶבֶת! לֵךְ!

וְלוּ לְהָרְגְךָ יָכֹלְתִּי,

הָיִיתִי אֶת גּוּפְךָ עוֹטֶפֶת

בְּתַכְרִיכֵי סִגָּלִיּוֹת.

אֲבוֹי, נַפְשִׁי! מִין אֵשׁ זָרָה

עוֹלָה בְּקָדְקֳדִי, צוֹרֶבֶת!

לאונרדו:

אַי, רְסִיסֵי זְכוּכִית דַּקִּים

פּוֹצְעִים אֶת לְשׁוֹנִי!

בִּקְּשָׁה נַפְשִׁי נַפְשֵׁךְ לִשְׁכֹּחַ –

וּבֵין בֵּיתִי לְבֵין בֵּיתֵךְ

חוֹמָה שֶׁל אֶבֶן הֲקִימוֹתִי.

זוֹ הָאֱמֶת. אֵינֵךְ זוֹכֶרֶת?

כְּשֶׁרְאִיתִיךְ מִמֶּרְחַקִּים

חוֹל בְּעֵינַי שֶׁלִּי זָרִיתִי.

וּכְשֶׁרָכַבְתִּי עַל סוּסִי,

אֶל סַף בֵּיתֵךְ הָיָה דוֹהֵר הוּא.

סִכּוֹת חֲתֻנָּתֵךְ, סִכּוֹת הַכֶּסֶף

הִשְׁחִירוּ אֶת דָּמִי כְּפִיחַ

וְסִיּוּטֵי־חֲלוֹם הִצְמִיחוּ

עִשְׂבֵי־פִּגּוּל וָרַעַל בִּבְשָׂרִי.

לֹא אַשְׁמָתִי, לֹא אַשְׁמָתִי הִיא,

זוֹ אַשְׁמָתָהּ שֶׁל אֲדָמָה זוֹ

אַשְׁמַת הָרֵיחַ הָעוֹלֶה בָּךְ,

מִתּוֹךְ חָזֵךְ וְצַמּוֹתַיִךְ.

הכלה:

אַי, מַעֲשֵׂה־טֵרוּף! לֹא סְעֻדָּה

וְלֹא מִטָּה אִתְּךָ בִּקַּשְׁתִּי,

אַךְ אֵין שָׁעָה בַּיּוֹם, אֵין רֶגַע

שֶׁלֹּא אֶרְצֶה לִרְאוֹת פָּנֶיךָ.

אַתָּה מוֹשֵׁךְ, אֲנִי אַחֲרֶיךָ,

אַתָּה אוֹמֵר לִי: שׁוּבִי, שׁוּבִי,

וְאָנֹכִי נִשֵּׂאת בָּרוּחַ

כְּמוֹ עָלֶה בְּעִקְּבוֹתֶיךָ.

הֵן גֶּבֶר־חַיִל שָׁם עָזַבְתִּי

וְכָל בְּנֵי־מִשְׁפַּחְתּוֹ עִמּוֹ הֵם,

בְּעוֹד הַחֲתֻנָּה גוֹעֶשֶׁת,

בְּעוֹד מִצְחִי עָדוּי בְּנֶזֶר.

עַכְשָׁו תִּשָּׂא אַתָּה בָּעֹנֶשׁ,

שֶׁמִּפָּנָיו אֲנִי פּוֹחֶדֶת.

הוֹ, הַנִּיחֵנִי! בְּרַח אַתָּה!

אֵין אִישׁ פֹּה, שֶׁיָּגֵן עָלֶיךָ.

לאונרדו:

הִנֵּה, כְּבָר צִפֳּרֵי־הַבֹּקֶר

הוֹמוֹת וּמִתְלַבְּטוֹת בַּיַּעַר.

הִנֵּה, הַלַּיְלָה כְּבָר גּוֹוֵעַ

שָׂרוּעַ עַל זִיזֵי הַסֶּלַע.

בּוֹאִי עִמִּי, אֶל פִּנַּת־סֵתֶר,

שָׁם אֹהֲבֵךְ מֵאוֹר עַד חֹשֶׁךְ

כִּי לֹא אִכְפַּת לִי מַה יַּגִּידוּ.

וּמָה הָאֶרֶס שֶׁיַּתִּיזוּ.

(מחבק אותה בחוזקה)

הכלה:

אֲנִי אֶשְׁכַּב לִי לְרַגְלֶיךָ

אֶשְׁמֹר עַל סוֹד חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

וְעֵירֻמָּה אַבִּיט לָאָחוּ.

בנעימה דרמתית

כְּאִלּוּ הָיִיתִי כַּלְבָּה

וּבֶאֱמֶת כָּזֹאת אֲנִי!

הִנֵּה, בְּהַבִּיטִי אֵלֶיךָ,

בְּיָפְיְךָ אֲנִי בּוֹעֶרֶת.

לאונרדו:

הָאֵשׁ אוֹכֶלֶת אֶת הָאֵשׁ.

וְלֶהָבָה קְטַנָּה שׂוֹרֶפֶת

שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים צְמוּדוֹת בְּיַחַד.

נֵלֵךְ!

(מושך אותה אחריו)

הכלה:

לְאָן אַתָּה מוֹשְׁכֵנִי?

לאונרדו:

הֵיכָן שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָגֶשֶׁת

גְּבָרִים אֲשֶׁר סוֹגְרִים עָלֵינוּ.

שָׁם לֹא אָסִיר מִמֵּךְ עֵינַיִם.

הכלה: (בנעימה סרקסטית)

מִיָּרִיד אֶל יָרִיד הוֹלִיכֵנִי,

לִבְנוֹת־כָּבוֹד אֶהְיֶה לְלַעַג,

יָבוֹאוּ הַבְּרִיּוֹת, יִרְאוּ

סְדִינֵי כְּלוּלוֹת שֶׁלִּי בָּרוּחַ,

מִתְנַפְנְפִים כְּמוֹ דְגָלִים.

לאונרדו:

עוֹזְבֵךְ הָיִיתִי גַם אֲנִי,

אִלּוּ חָשַׁבְתִּי כְּבַר־דַּעַת,

אֲבָל אֲנִי נִמְשָׁךְ אַחֲרַיִךְ

וְאַתְּ – אַחֲרַי. נַסִּי נָא צַעַד!

הַלְּבָנָה רִתְּקָה בְּמַסְמְרִים

מָתְנַי שֶׁלִּי אֶל גִּזְרָתֵךְ שֶׁלָּךְ.

(כל התמונה הזאת מתנהלת באוירה סוערת רווּית חושנות)

הכלה:

שָׁמַעְתָּ?

לאונרדו:

קוֹל־צְעָדִים

הכלה:

בְּרַח!

דִּין־צֶדֶק הוּא, אִם פֹּה אָמוּת

כְּשֶׁרַגְלַי טוֹבְלוֹת בַּמַּיִם,

כְּשֶׁרֹאשִׁי עֲטוּר־קוֹצִים.

עֲלֵי הַיַּעַר יְבַכּוּנִי,

מֻפְקֶרֶת וּבְתוּלָה גַם יַחַד.

לאונרדו:

שִׁתְקִי! הֵם כְּבָר בָּאִים!

הכלה:

לֵךְ, לֵךְ!

לאונרדו:

אַל תְּדַבְּרִי, פֶּן יִשְׁמְעוּנוּ!

לְכִי קָדִימָה אַתְּ! לְכִי!

(הכלה מהססת)

הכלה:

לֹא! רַק שְׁנֵינוּ יַחַד!

לאונרדו: מחבק אותה

כִּרְצוֹנֵךְ!

בְּאִם יַפְרִידוּ הֵם בֵּינֵינוּ

סִימָן שֶׁמֵּת אֲנִי.

הכלה:

וְאָנֹכִי מֵתָה.

(יוצאים מחובקים.)

(מגיחה הלבנה לאיטה. הבימה מוצפת אור כחול עז. נשמע קול שני הכינורות. לפתע נשמעות שתי צעקות מסמרות־שיער, ממושכות. קול הנגינה נדם. עם הצעקה השניה באה הקבצנית וניצבת כשגבה אל הצופים. פורשת את סודרה ונשארת באמצעית הבימה כדמות עוף עצום־כנפיים. גם הלבנה נשארת ללא ניע. המסך יורד בדממה.)

תמונה אחרונה

(חדר לבן עם קימורים וקירות עבים. משמאל ומימין מדרגות לבנות. בירכתי הבימה קימור גדול לבן, וכן צבעו של הקיר. הרצפה אף היא לבנה ומבהיקה. חדר פשוט זה משרה מעין אוירה מונומנטאלית של כנסיה. אין פה כל גוון אפור או צל, ואף לא שום דבר העשוי ליצור פרספקטיבה. שתי נערות לבושות שמלות כחולות־כהות כורכות פקעת של חוטים אדומים)

נערה א':

פְּקַעַת־צֶמֶר, פְּקַעַת־צֶמֶר,

מַה תִּרְצִי לַעֲשׂוֹת?

נערה ב':

יַסְמִין לְשִׂמְלָה,

גְּבִישִׁים שֶׁל נְיָר.

לְהִוָּלֵד בְּאַרְבַּע

וּבְעֶשֶׂר לָמוּת.

לִהְיוֹת חוּט שֶׁל צֶמֶר,

שַׁרְשֶׁרֶת לְרַגְלֵיִךְ

וְקֶשֶׁר הַהוֹדֵק

נֵזֶר־הַרְדוּפִים מַר.

הילדה: (שרה) האם היית בחתונה?

נערה א':

לא.

הילדה:

גַּם אֲנִי לֹא הָיִיתִי.

מַה קָּרָה שָׁם

בֵּין דָּלִיּוֹת הַגֶּפֶן?

מַה קָּרָה שָׁם

בֵּין עַנְפֵי הַזַּיִת?

מַה קָּרָה שָׁם

שֶׁאִישׁ לֹא חָזַר עוֹד?

הַאִם הָיִית בַּחֲתֻנָּה?

נערה ב':

אָמַרְנוּ כְּבָר, שֶׁלֹּא.

הילדה: (שמה פניה לדלת)

גַּם אֲנִי לֹא!

נערה ב':

פְּקַעַת־צֶמֶר, פְּקַעַת־צֶמֶר,

מַה זֶּמֶר תְּזַמֵּרִי?

נערה א':

עַל פְּצָעִים שֶׁל דּוֹנַג,

עַל מֵי־הֲדַס וָצַעַר.

לִהְיוֹת עֵר בַּלַּיְלָה

וְלָנוּם בַּבֹּקֶר.

הילדה: (מאצל הדלת)

נִתְקַל לוֹ חוּט הַצֶּמֶר

בְּאַבְנֵי הַסֶּלַע,

אַךְ הָרֵי־הַתְּכֵלֶת

לַעֲבֹר יִתְּנוּ לוֹ.

הוּא יָרוּץ, יָרוּץ לוֹ

וּלְבַסּוֹף יַגִּיעַ

סַכִּין לְהַנִּיחַ

וְלָקַחַת לֶחֶם.

נערה ב': (יוצאת)

פְּקַעַת־צֶמֶר, פְּקַעַת־צֶמֶר,

מַה תִּרְצִי לוֹמַר?

נערה א':

הָאָהוּב שׁוֹתֵק לוֹ,

הֶחָתָן אָדֹם הוּא.

רָאִיתִי אֶת הַשְּׁנַיִם

שְׁכוּבִים עַל חוֹף דּוֹמֵם.

הילדה: (מופיעה בפתח. עומדת ומתבוננת בפקעת הצמר)

רָץ, רָץ לוֹ חוּט־הַצֶּמֶר

וּלְכָאן הִגִּיעַ.

מְכֻסִּים בְּרֶפֶשׁ

הֵם קְרֵבִים אֵלֵינוּ

הַגּוּפוֹת שְׂרוּעִים הֵם

עַל סְדִינֵי־שֶׁנְהָב!

(יוצאת. נכנסת אשת־לאונרדו עם החותנת. הן שקועות ביגון)

החותנת: (בתוקף)

לֹא יָדוּעַ לָנוּ.

נערה א':

הַאִם בָּאִים כְּבָר?

החותנת: (בפנים חמוצות)

אֵין אָנוּ יוֹדְעוֹת.

נערה ב': על החתונה, מה תספרי?

נערה א':

סַפְּרִי!

החותנת: (יבשה)

אֵין מָה.

אשת לאונרדו:

הָיִיתִי רוֹצָה לָשׁוּב.

וְלָדַעַת הַכֹּל.

החותנת: (נמרצת)

אַתְּ לְכִי לְבֵיתֵךְ.

אַמִּיצָה וְגַלְמוּדָה בְּבֵיתֵךְ.

לְהַזְקִין וְלִבְכּוֹת בּוֹ.

וְהַדֶּלֶת – עַל בְּרִיחַ.

לָנֶצַח. לֹא מֵת, לֹא חַי.

חַלּוֹנוֹתֵינוּ מוּגָפִים.

יָבוֹאוּ גְשָׁמִים

וְלֵילוֹת יָבוֹאוּ

עַל עֲשָׂבִים מָרִים כְּלַעַן.

אשת לאונרדו:

אַךְ מַה יָּכוֹל הָיָה לִקְרוֹת?

החותנת:

אֵין זֶה חָשׁוּב מָה.

שִׂימִי צָעִיף עַל פָּנַיִךְ.

בָּנַיִךְ הֵם תָּמִיד בָּנַיִךְ.

עַל מִטָּתוֹ, לִמְרַאֲשׁוֹתָיו,

הַנִּיחִי צְלָב שֶׁל אֵפֶר.

יוצאות

הקבצנית: (בפתח)

יְלָדוֹת, הָבוּ לִי פַּת־לֶחֶם!

הילדה:

לְכִי לָךְ!

(הנערות מצטופפות)

הקבצנית:

מַדּוּעַ?

הילדה:

מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ גּוֹנַחַת. הִסְתַּלְּקִי!

נערה א':

יַלְדָּה!

הקבצנית:

יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ אֶת שְׁתֵּי עֵינַיִךְ.

עָנָן שֶׁל צִפּוֹרִים הוֹלֵךְ אַחֲרַי.

הַאִם תִּרְצִי אַחַת?

נערה א':

רוֹצָה אֲנִי לָלֶכֶת!

נערה ב': לקבצנית

אַל תָּשִׂימִי לֵב אֵלֶיהָ!

נערה א':

הַאִם בָּאת לְאֹרֶךְ הַנַּחַל?

הקבצנית:

לֹא. בָּאתִי מִשָּׁם.

נערה א': בהיסוס

הֲמֻתָּר לִי לִשְׁאֹל?

קבצנית:

רָאִיתִי אוֹתָם. מִיָּד יָבוֹאוּ הֵנָּה.

שְׁנֵי פְּלָגִים דְּמוּמִים בֵּינוֹת גּוּשֵׁי הָאֶבֶן.

שְׁנֵי גְבָרִים תַּחַת פַּרְסוֹת הַסּוּסִים.

מֵתִים בְּתוֹךְ יָפְיוֹ שֶׁל לַיְלָה.

(בהנאה)

מֵתִים, אָכֵן, מֵתִים!

נערה א':

שִׁתְקִי, זְקֵנָה, שִׁתְקִי!

הקבצנית:

עֵינֵיהֶם – פְּרָחִים מְעוּכִים,

שִׁנֵּיהֶם – מְלֹא חֹפֶן שֶׁלֶג קָפוּא.

הַשְּׁנַיִם נָפְלוּ וְהַכַּלָּה חוֹזֶרֶת.

נִטְפֵי דָם עַל שִׂמְלָתָהּ וְתַלְתַּלֶּיהָ.

וַעֲטוּפִים בְּמִטְפָּחוֹת בָּאִים הֵם

עַל גַּב שְׁנֵי בַּחוּרִים רַחֲבֵי־כְּתֵפַיִם.

כָּךְ זֶה הָיָה. וְזֶה הָיָה בְּצֶדֶק.

חוֹל מְלֻכְלָךְ עַל פֶּרַח־זָהָב זָרוּעַ.

יוצאת. הנערות מרכינות ראשיהן ובצאתן בהליכה ריתמית החוצה אומרות

נערה א':

חוֹל מְלֻכְלָךְ.

נערה ב':

עַל פֶּרַח־זָהָב זָרוּעַ.

הילדה:

עַל פֶּרַח־זָהָב מוּבָאִים

הַחֲתָנִים מִן הַנַּחַל.

שְׁחַרְחַר הָאֶחָד

שְׁחַרְחַר הַשֵּׁנִי.

צֵל־זָמִיר מְעוֹפֵף

מְעוֹפֵף וּמִתְיַפֵּחַ

עַל פֶּרַח־הַזָּהָב.

(יוצאת. הבימה ריקה. כעבור רגע קל מופיעה האם ועימה שכנה. השכנה בוכה.)

האם: שתקי!

השכנה: אינני יכולה.

האם: שתקי, אמרתי. (אצל הדלת) אין פה איש? (מניחה כפות־ידיה על מצחה.) בני היה צריך לענות. אבל בני הוא כבר צרור של פרחים כמושים. בני הוא כבר קול אפל מעבר להרים.

(בכעס לשכנה) חדלי לילל! איני רוצה קינות בבית הזה. דמעות שלכם דמעות־עיניים הן, רק דמעות־עיניים. ושלי יבואו כשאהיה לבדי, מכפות־הרגליים יבואו, מן השורשים שלי, חמות יותר מדם.

השכנה: בואי אל ביתי. אל תישארי לבדך.

האם: פה. פה רוצה אני להישאר. בשקט. כבר מתו כולם. ובחצות־הלילה אישן, ולא יפחידו אותי לא רובה ולא סכין. אימהות אחרות תהיינה מציצות בעד החלון, הגשם יצליף על פניהן, ועיניהן תרות אחר פרצופי הבנים השבים הביתה. אני לא. חלומי יהיה ליונת־שנהב קרה המביאה קאמליות של כפור לבית־הקברות. הו, לא. לא בית־קברות, לא בית־קברות. ערש־עפר. ערש, המגן עליהם ומנענע אותם בשמיים. (נכנסת אשה בשחורים, עושה דרכה ימינה וכורעת על ברכיה.) (אל השכנה) סלקי כפות־ידיך מעל פניך. ימים קשים צופים אלינו, איני רוצה לראות איש. העפר ואני. הדמעות ואני. וארבעה קירות אלה. אי! אי! (יושבת יגיעת כוח)

השכנה: חוסי על עצמך.

האם: (דוחקת את שערה אל מאחוריה) עלי להיות שליווה. (יושבת) יבואו השכנות ואיני רוצה שיראוני כל־כך מסכנה. כל־כך מסכנה! אשה שאין לה אפילו בן אחד, שתוכל לקרב אותו אל שפתיה.

(מופיעה הכלה. אין נזר פרחי־התפוז עליה. היא לובשת שחורים)

השכנה: (בהשגיחה בה, בכעס) לאן?

הכלה: לכאן.

האם: (אל השכנה) מי זה?

השכנה: לא הכרת אותה?

האם: לכן שאלתי מי זה. שאם אכיר אותה אנעץ את שיני בצווארה. נחש! (ניגשת אל הכלה בסבר פנים זועפות. מתאפקת.) (אל השכנה) את רואה אותה? היא פה, היא בוכה ואני עומדת בשקט ואינני מנקרת את עיניה. אינני מבינה את עצמי. וכי לא אהבתי את בני? והכבוד שלו? היכן הכבוד שלו?

(מכה את הכלה. זו נופלת ארצה)

השכנה: למען שמיים! )מנסה להפריד ביניהן)

הכלה: (אל השכנה) הניחי לה! באתי על־מנת שתהרוג אותי! שיביאו אותי אליהם. (אל האם) אבל לא בידיים! בקלשון של ברזל, בחרמש, ובכוח עד שיתנפצו בעצמותי. אל תפריעי לה! אני רוצה, שתדע, שאני טהורה, שאני, אולי, משוגעת, אבל אם יקברו אותי, ארד לקברי מבלי ששום גבר הציץ בלבנת חזי.

האם: שתקי, שתקי! מה זה מענייני?

הכלה: מפני שברחתי עם האחר! אכן, ברחתי! (בצער) היית בורחת גם את. הייתי אשה שרופה, כל כולי פצעים וכוויות־אש, ובנך היה בשבילי מעט מים זכים, שמהם קיוויתי לילדים, לחלקת־שדה, לבריאות. ואילו האחר היה נהר אפל, מלא ענפים, המקרב אלי את רשרוש־אגמוניו ושירו העצור בין שיניו. ואני הלכתי עם בנך, שהיה כמו פלג קריר, בעוד שהאחר היה משלח אלי אלפי ציפורים, שחסמו לי את הדרך והטילו כפור על פצעי, פצעי אשה כמושה ועלובה, פצעי נערה שהלהבה ליטפה אותה. ואני לא רציתי בזאת – הקשיבי היטב – לא רציתי – הקשיבי היטב! – לא רציתי. בנך היה מנת־גורלי, ואני לא בגדתי בו, אבל זרועו של האחר טלטלה אותי כנחשול של ים, כמכת־ראש של פרד, והיה מוסיף לטלטל אותי תמיד, תמיד, תמיד, אפילו הייתי אשה זקנה וכל בניו של בנך היו אוחזים בצמות ראשי!

(נכנסת שכנה)

האם: היא לא אשמה. גם לא אני! (בנעימה סרקאסטית) ובכן, מי אשמה?! אחת חלושה, מעודנת, טרופת־שינה, הזורקת נזר־פרחי־כלולות, כדי לחפש לה קטע של מיטה מחוממת בגופה של אשה אחרת!

הכלה: שתקי, שתקי! קחי לך נקם! אני פה! ראי מה רך הוא צווארי. את יכולה לקטוף אותו ביתר קלות מאשר דליה אחת מגינתך. אבל – לא כזאת! אני טהורה, טהורה כתינוקת שזה עתה נולדה. ויש בי די כוח להוכיח לך זאת. הסיקי את התנור. שתינו נָשִׁית ידיים באש, את למען בנך, אני למען גופי. את תסלקי את ידך ראשונה. (נכנסת עוד שכנה)

האם: מה איכפת לי הטוהר שלך? מה איכפת לי המוות שלך? מה איכפת הכל? ברוכים יהיו הדגנים, שמתחתם שוכבים הבנים שלי. ברוכים הגשמים הרוחצים את פני המתים. ברוך האלוהים, המשכיב אותנו זה ליד זה, כדי שננוח.

(נכנסת עוד שכנה)

הכלה: הרשי לי לבכות יחד אתך.

האם: בכי. אבל, שם, אצל הדלת.

(נכנסת הילדה. הכלה נשארת ליד הדלת. האם – בטבורה של הבימה)

אשת לאונרדו: (נכנסת וסרה אל שמאל הבימה)

הוּא הָיָה פָּרָשׁ יְפֵה־תֹאַר,

וְכָעֵת – עֲרֵמָה שֶׁל שֶׁלֶג.

בֵין הָרִים וִירִידִים דָּהַר

בֵין זְרוֹעוֹת שֶׁל נָשִׁים דָּהַר

וְעַתָּה רַק עֹבֶשׁ הַלַּיְלָה

עוֹטֵר אֶת מִצְחוֹ הַגָּבוֹהַּ.

האם:

חַמָּנִית לְאִמְּךָ הָיִיתָ,

רְאִי לָאֲדָמָה הָיִיתָ.

עַל חָזְךָ הַיָּפֶה יַנִּיחוּ

צְלָב שֶׁל הַרְדּוּף מָרִיר.

בְּסָדִין שֶׁל מֶשִׁי זוֹרֵחַ

אֶת גּוּפְךָ הַצָּעִיר יַעֲטֹפוּ.

בֵּין יָדֶיךָ, הַנָּחוֹת בְּשֶׁקֶט,

קִינָתָם יִרְקְמוּ הַמַּיִם.

אשת לאונרדו:

אִי! אַרְבָּעָה בַּחוּרִים הִגִּיעוּ

עֲגוּמִים וְלֵאֵי־כְּתֵפַיִם!

הכלה:

אַי! אַרְבָּעָה בַּחוּרֵי־חֶמֶד

נוֹשְׂאִים אֶת הַמָּוֶת בָּרוּחַ!

האם:

שְׁכֵנוֹת!

הילדה: (מאצל הדלת)

כְּבָר מְבִיאִים אוֹתָם.

האם:

תָּמִיד אוֹתוֹ הַדָּבָר.

הַצְּלָב, תָּמִיד, הַצְּלָב.

(מגישים לה צלב)

הנשים:

מַסְמְרִים

מְתוּקִים,

צְלָב מָתוֹק

וְשֵׁם הַגּוֹאֵל

הַמָּתוֹק.

הכלה:

יוֹשִׁיעַ הַצְּלָב

לַמֵּתִים וְלַחַיִּים!

האם:

שְׁכֵנוֹת שֶׁלִּי,

בְּסַכִּין קְטַנָּה,

כָּל־כָּךְ קְטַנָּה

בְּיוֹם מְיֻעָד,

בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלשׁ

גֶּבֶר אוֹהֵב הָרַג

גֶּבֶר אוֹהֵב.

בְּסַכִּין קְטַנָּה,

כָּל־כָּךְ קְטַנָּה

שֶׁכַּף־הַיָּד בְּקֹשִׁי תֹאחֲזֶנָּה

אֲבָל קָרָה כָּרוּחַ הִיא חוֹדֶרֶת

עַד לְעִמְקֵי בְּשָׂרֵנוּ הַמֻּפְתָּע

וּסְמוּיָה מֵעַיִן הִיא נִצֶּבֶת

הֵיכָן שֶׁנְּבוֹכָה רוֹטֶטֶת

קְרִיאָתֵנוּ אֲפֵלַת־הַשֹּׁרֶשׁ.

הכלה:

זוֹהִי סַכִּין קְטַנָּה

כָּל־כָּךְ קְטַנָּה

שֶׁכַּף־הַיָּד בְּקֹשִׁי תֹאחֲזֶנָּה

דָּג בְּלֹא קַשְׂקַשִּׂים,

דָּג בְּלֹא נַחַל,

לְמַעַן כִּי בְּיוֹם מְיֻעָד

בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלשׁ

בְּעֶזְרַת סַכִּין זוֹ

יִקְפְּאוּ שְׁנֵי גְבָרִים

וְשִׂפְתֵיהֶם צְהֻבּוֹת כַּדּוֹנַג.

האם:

וְכַף־הַיָּד בְּקֹשִׁי תֹאחֲזֶנָּה

אֲבָל קָרָה כָּרוּחַ הִיא חוֹדֶרֶת

עַד לְעִמְקֵי בְּשָׂרֵנוּ הַמֻּפְתָּע

וּסְמוּיָה מֵעַיִן הִיא נִצֶּבֶת

הֵיכָן שֶׁנְּבוֹכָה רוֹטֶטֶת

קְרִיאָתֵנוּ אֲפֵלַת־הַשֹּׁרֶשׁ.

(השכנות כורעות על ברכיים ובוכות)

מסך

אִם אָמוּת,

אַל תִּסְגְּרוּ אֶת הַמִּרְפֶּסֶת!

תַּפּוּזִים אוֹכֵל הַנַּעַר.

(זֹאת רוֹאֶה אֲנִי מִן הַמִּרְפֶּסֶת.)

הַקּוֹצֵר קוֹצֵר אֶת שָׂדֵהוּ.

(זֹאת קוֹלֵט אֲנִי מִן הַמִּרְפֶּסֶת.)

אִם אָמוּת,

אַל תִּסְגְּרוּ אֶת הַמִּרְפֶּסֶת!

אוּלַי, עַל שֶׁנִּכְשַׁלְתָּ בְּהַנְדָּסָה

הַצָּעִיר אֶת נַפְשׁוֹ הָיָה שׁוֹכֵחַ.

הָיָה־זֶה בְּעֶשֶׂר בַּבֹּקֶר.

לִבּוֹ הִתְמַלֵּא חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ

בְּלוֹאֵי־פְּרָחִים וְשִׁבְרֵי־כְּנָפָיִם.

שָׂם לֵב, שֶׁבְּפִיו לֹא נוֹתְרָה עוֹד

כִּי אִם מִלָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת.

הוּא חָלַץ כְּפָפוֹת וּמִיָּדָיו

אֵפֶר עָדִין נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ.

מִגְדָּל נִשְׁקַף בְּעַד הַמִּרְפֶּסֶת

וְחָשׁ, כִּי הוּא עַצְמוֹ מִגְדָּל, מִרְפֶּסֶת.

רָאָה, בְּלֹא סָפֵק, אֵיךְ מִתְבּוֹנֵן בּוֹ

הָאוֹרְלוֹגִין, אֲשֶׁר עָמַד מִלֶּכֶת.

רָאָה אֶת צִלּוֹ פָּרוּשׂ וְרָגוּעַ

עַל פְּנֵי לֹבֶן סַפַּת הַמֶּשִׁי.

וְהַצָּעִיר זָקַף קוֹמָה מְהֻנְדֶּסֶת

וּבְגַּרְזֶן אֶת הָרְאִי הִבְקִיעַ.

וּכְשֶׁנִּפְּצוֹ, קִלּוּחַ צֵל אַדִּיר

חֲדַר־הַבַּלָּהוֹת שֶׁלּוֹ הִטְבִּיעַ.

בַּבֹּקֶר הַיָּרֹק

לֵב לִהְיוֹת חָשַׁקְתִּי.

לֵב.

וּבָעֶרֶב הַבָּשֵׁל,

זָמִיר לִהְיוֹת חָשַׁקְתִּי.

זָמִיר.

נַפְשִׁי,

עִטְפִי צִבְעֵי הַתַּפּוּחַ,

נַפְשִׁי,

עִטְפִי צִבְעֵי אַהֲבָה!

בַּבֹּקֶר הָעַלִּיז

אֲנִי לִהְיוֹת אֲנִי חָשַׁקְתִּי.

לֵב.

בָּעֶרֶב הָאָפֵל

קוֹלִי שֶׁלִּי לִהְיוֹת חָשַׁקְתִּי.

זָמִיר.

נַפְשִׁי,

עִטְפִי צִבְעֵי הַתַּפּוּחַ.

נַפְשִׁי,

עִטְפִי צִבְעֵי אַהֲבָה!

מִפִּי בִּקַּשְׁתְּ לָדַעַת פַּעַם

מַה סּוֹד הָאָבִיב וּמַה טָּעַם.

אֶת זֶה הַסּוֹד אֲנִי שׁוֹמֵר לְעֵרֶךְ

כְּמוֹ אַשּׁוּחַ זֶה עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ.

הָעֵץ הַזֶּה, שֶׁאֶצְבָּעוֹת לוֹ אֶלֶף,

אֶלֶף דְּרָכִים יוֹרֶה מֵאֵם־הַדֶּרֶךְ.

וְלֹא אַגִּיד לָךְ, לָמָּה כֹּה בְּנַחַת,

שׁוֹטְפִים בַּאֲפִיקָם מֵימֵי הַנָּחַל.

אֲבָל קוֹלִי יִקְפָּא בִּדְמִי־עַרְבַּיִם,

עֵת אֲלִיטוֹ בְּאֵפֶר־שְׁמֵי־עֵינָיִךְ.

סֹבִּי, שְׁחַרְחֹרֶת, סֹבִּי וְרִקְדִי נָא,

אַךְ גַּם עַל קְטֹן פְּרָחַי אַל תִּדְרְכִי נָא!

וְסֹבִּי עוֹד וָעוֹד עַד הִסְתַּחְרֵר,

כִּי זֶה מִשְׂחַק הַדְּלִי וְהַבְּאֵר!

סוֹד הָאָבִיב!? גַּם לוּא חָפַצְתִּי זֹאת,

אֵין בְּכֹחִי גַלּוֹת לָךְ זֶה הַסּוֹד.

נַרְקִיס.

הַנִּיחוֹחַ שֶׁלְּךָ.

וַאֲפִיק הַנָּהָר.

עַל שְׂפָתְּךָ לַעֲמֹד חָפַצְתִּי.

פֶּרַח־דּוֹדִים.

נַרְקִיס.

בְּלֹבֶן עֵינֶיךָ

רָצִים גַּלִּים

וְדָגִים מְנֻמְנָמִים.

וּבְעֵינַי שֶׁלִּי מִתְיַפְּנִים

פַּרְפָּרִים

וְצִפֳּרִים.

אַתָּה בֶּן הַזְּקוּנִים, אֲנִי הַבְּכוֹר.

פֶּרַח־דּוֹדִים.

נַרְקִיס.

וְהַצְּפַרְדְּעִים, עַרְמוּמִיּוֹת שֶׁכָּאֵלֶה!

מָנוֹחַ לֹא יִתְּנוּ הֵן לָרְאִי,

בּוֹ אוֹהֲבִים לְהִסְתַּכֵּל

שִׁגְעוֹנְךָ וְשִׁגְעוֹנִי.

נַרְקִיס.

פֶּצַע בַּלֵּב.

פֶּצַע בְּלֶב־לִבִּי.

מִיַּרְכְּתֵי הַחֶדֶר

קוֹלָהּ שֶׁל מַזְרֵקָה שָׁמָעְתִּי.

אֶצְבָּעָהּ שֶׁל גֶּפֶן

וְקֶרֶן־אוֹר שֶׁל שֶׁמֶשׁ

מַרְאוֹת מָקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ

לְבָבִי שׁוֹכֵן לוֹ.

בַּאֲוִירוֹ שֶׁל אוֹגוּסְט

חוֹלְפִים הָעֲנָנִים.

אֲנִי חוֹלֵם,

שֶׁאֵין אֲנִי חוֹלֵם

בְּתוֹךְ הַמַּזְרֵקָה.

יָרֹק חֵיק הָרָקִיעַ.

כּוֹכָב יָרֹק בּוֹ זוֹרֵחַ.

מַה יַּעֲשֶׂה, אֲהוּבָתִי, לְמַעַן –

לְמַעַן לֹא יֹאבָד!?

הַמִּגְדָּלִים נָמוֹגוּ

בְּעַרְפֶל הַחֹרֶף.

אֵיכָה יַבִּיטוּ בָּנוּ?

אֶשְׁנַבֵּיהֶם עָצְמוּ עֵינָיִם!

בְּחֵיק רָקִיעַ יָרֹק

מֵאָה כּוֹכָבִים יְרֻקִּים.

הֵם לֹא יִרְאוּ מֵאָה מִגְדָּלִים,

הַמַּלְבִּינִים בַּשֶּׁלֶג.

וְצַעֲרִי זֶה הָאָפֹר,

אֵיכָה אַצִּית חַיִּים בּוֹ?

אָקוּם וַאֲיַפֵּהוּ

בְּחִיּוּכִים שֶׁל אֹדֶם.

חוֹטֵב הָעֵצִים,

כְּרֹת אֶת צִלִּי, כָּרְתֵהוּ!

רַחֵם עָלַי לְבַל אֶרְאֶה עוֹד

גִּזְעִי חָשׂוּף וְאֵין פֵּרוֹת בּוֹ!

מַדּוּעַ בֵּין מַרְאוֹת נוֹלַדְתִּי?

יוֹמִי סוֹבֵב, דְּמוּתִי נִכְפֶּלֶת.

לֵילִי אֶת צוּרָתִי טוֹבֵעַ

עַל כָּל כּוֹכָב מִכּוֹכָבִים.

לוּא בְּלִי רְאוֹת עַצְמִי חָיִיתִי!

וְלוּא בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי

אֵיךְ נְמָלִים הָיוּ עָלִים לִי

וְדַרְדָּרִים – צִפֳּרֵי־זֶמֶר!

חוֹטֵב הָעֵצִים,

כְּרֹת אֶת צִלִּי, כָּרְתֵהוּ!

רַחֵם עָלַי לְבַל אֶרְאֶה עוֹד

גִּזְעִי חָשׂוּף וְאֵין פֵּרוֹת בּוֹ!

אִישׁ לֹא הֵבִין לְטַעַם הַבֹּשֶׂם

אֲשֶׁר לְמַגְנוֹלִית־בִּטְנֵךְ הַקּוֹדֶרֶת.

אִישׁ לֹא יָדַע, כִּי הָיִית מְיַסֶּרֶת

צִפֹּרֶת־אֲהָבִים בֵּין שִׁנָּיִךְ.

אֶלֶף סוּסֵי פָּרַס קְטַנִּים נִמְנְמוּ

בְּכִכַּר מִצְחֵךְ שְׁטוּף־אוֹר הַיָּרֵחַ

בְּעוֹד אֲנִי לַיְלָה־לַּיְלָה חִבַּקְתִּי

לִבְנַת־גֵּוֵךְ – אוֹיֶבֶת הַשֶּׁלֶג.

בֵּין הַיַּסְמִין וְהַגֶּבֶס הָיוּ עֵינַיִךְ

כְּנֵזֶר חִוֵּר עֲדוּי־זֶרַע.

אוֹתִיּוֹת־שֶׁנְהָב בְּחֵיקִי בִּקַּשְׁתִּי

כְּדֵי לִכְתֹּב לָךְ שַׁי, הָאוֹמֵר: לָנֶצַח.

לָנֶצַח, לָנֶצַח: גַּן־עִנּוּיִים לִי

גּוּפֵךְ הַחוֹלֵף וְנִמְלָט לָנֶצַח.

דַּם־וְרִידַיִךְ עַל שְׂפָתַי, – וּשְׂפָתַיִךְ

בְּלִי אוֹר לְהָאִיר לִי בַּמָּוֶת.

הַלַּיְלָה לֹא יָבוֹא

כְּדֵי שֶׁאַתְּ לֹא תָבוֹאִי

וַאֲנִי לֹא אוּכַל לָלֶכֶת.

אֲבָל אֲנִי אֵלֵךְ,

אֲפִלּוּ שֶׁמֶשׁ־עַקְרַבִּים תֹּאכַל אֶת רַקָּתִי.

אֲבָל אַתְּ תָּבוֹאִי

בְּלָשׁוֹן חֲרוּכָה מִגֶּשֶׁם הַמֶּלַח.

הַיּוֹם לֹא יָבוֹא

כְּדֵי שֶׁאַתְּ לֹא תָבוֹאִי

וַאֲנִי לֹא אוּכַל לָלֶכֶת.

אֲבָל אֲנִי אֵלֵךְ

וְשׁוֹשַׁנְתִּי הַנְּשׁוּכָה לַקַּרְפָּדוֹת אֶתֵּן.

אֲבָל אַתְּ תָּבוֹאִי

דֶּרֶךְ בִּיבֵי הַחֲשֵׁכָה הָעֲכוּרִים.

לֹא הַיּוֹם יִרְצֶה לָבוֹא וְלֹא הַלַּיְלָה

לְמַעַן אָמוּת בִּשְׁבִילֵךְ

לְמַעַן תָּמוּתִי בִּשְׁבִילִי.

עֶרֶב־עֶרֶב בִּגְרַנָּדָה,

עֶרֶב־עֶרֶב מֵת שָׁם יֶלֶד.

עֶרֶב־עֶרֶב מִתְיַשֵּׁב הַנַּחַל

וְעִם רֵעָיו הוּא מְשׂוֹחֵחַ.

שׁוֹכְנֵי־עָפָר כַּנְפֵי אֵזוֹב לָהֶם.

רוּחַ־עֲרָפֶל וְרוּחַ־צַפְרִיר הֵם צֶמֶד־

פַּסְיוֹנִים פּוֹרְחִים עַל מִגְדָּלִים,

וְאוֹר הַיּוֹם הוּא נַעַר פָּצוּעַ.

גַּם רָסִיס שֶׁל סְנוּנִית לֹא נוֹתְרָה בַּשָּׁמַיִם

כַּאֲשֶׁר פְּגַשְׁתִּיךָ בִּמְעָרוֹת־הַיַּיִן.

גַּם פֵּרוּר שֶׁל עָנָן לֹא נוֹתַר עַל הָאָרֶץ

כַּאֲשֶׁר טָבַעְתָּ בִּמְצוּלַת הַנָּחַל.

עַל הֶהָרִים יָרַד עֲנָק שֶׁל מַיִם

וְנַרְקִיסִים וּכְלָבִים אֶת הַגַּיְא הֵצִיפוּ.

גּוּפְךָ, בְּצִלּוֹ הַסְּגֹל שֶׁל יָדִי, שָׁכַב לוֹ

מֵת עַל הַחוֹף. הוּא הָיָה מַלְאָךְ שֶׁל קֶרַח.

יֵשׁ מִין שֹׁרֶשׁ מַר מִלַּעַן

וְעוֹלָם בֶּן אֶלֶף מַדְרֵגוֹת.

גַּם הַקְּטַנָּה מִכָּל הַיָּדַיִם

לֹא תִפְרֹץ אֶת שַׁעַר הַמָּיִם.

לְאָן פָּנֶיךָ? אָנָה? אָנָה?

יֵשׁ רָקִיעַ, שֶׁאֶלֶף אֶשְׁנַבִּים לוֹ –

• קְרָב שֶׁל דְּבוֹרִים כְּחַלְחַלּוֹת –

וְיֵשׁ מִין שֹׁרֶשׁ מַר מִלָּעַן.

מַר מִלָּעַן.

בְּעַד כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם

אֶת נִבְכֵי הַפָּנִים הוּא פּוֹצֵעַ.

וּפוֹצֵעַ גִּזְעוֹ הַיָּרֹק שֶׁל הַלַּיְלָה,

שֶׁנִּכְרַת זֶה עַתָּה בַּיָּעַר.

הַאָהֲבָה! רְאִי, אוֹיְבִי הוּא,

שֶׁנּוֹגֵס שָׁרְשֵׁךְ הַמַּר מִלָּעַן!

תְּנוּמַת הַתַּפּוּחִים לָנוּם חָפַצְתִּי,

מֵהֲמֻלַּת בָּתֵּי־קְבָרוֹת לִבְרֹחַ.

תְּנוּ לִי לָנוּם תְּנוּמַת הַיֶּלֶד,

שֶׁאֶת לִבּוֹ בִּקֵּשׁ לִדְקֹר בְּיָם פָּתוּחַ.

חִדְּלוּ מִלְּשַׁנֵּן לִי, כִּי מֵתִים דָּמָם

לֹא יִשָּׁפֵךְ לַתֹּהוּ!

כִּי פֶּה אֲשֶׁר נִרְקַב, יִדְרֹשׁ עוֹד מַיִם.

אַל תְּסַפְּרוּ לִי מָה עִנּוּיִים גּוֹרֵם הָעֵשֶׂב,

מַה דְּבַר־הַלְּבָנָה, שֶׂפֶּה כְּשֶׁל נָחָשׁ לָהּ,

וְשֶׁטּוֹרַחַת הִיא עַד דִּמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר.

שָׁעָה קַלָּה לָנוּם חָפַצְתִּי,

שָׁעָה קַלָּה, רַק רֶגַע, רַק שְׁנוֹת אֶלֶף,

אֲבָל דְּעוּ כֻּלְּכֶם, שֶׁאָנֹכִי לֹא מַתִּי,

שֶׁדִּיר־זָהָב עַל שִׂפְתוֹתַי נָטוּעַ,

שֶׁהִנְנִי קְטֹן יְדִידֵי הָרוּחַ,

וְצֵל־עָצוּם אֲנִי, שֶׁדִּמְעָתִי פּוֹרֶשֶׂת.

מִפְּנֵי הַצֵּל הַזֶּה

כַּסֵנִי בְּצָעִיף לְאוֹר הַשַּׁחַר,

פֶּן מְלֹא־חָפְנַיִם נְמָלִים יִזְרֶה בִּי.

הֶשְׁרֵה הֵיטֵב אֶת נְעָלַי בַּמַּיִם

שֶׁעֹקֶץ עַקְרַבּוֹ יַחְלִיק וְלֹא יִפְגַּע בִּי.

כִּי תְנוּמַת הַתַּפּוּחִים לָנוּם חָפַצְתִּי,

וָאֶלְמַד אֲנָחָה שֶׁמֵעָפָר תְּטַהֲרֵנִי.

כִּי לִחְיוֹת עִם הַיֶּלֶד הָאָפֵל חָפַצְתִּי,

שֶׁאֶת לִבּוֹ בִּקֵּשׁ לִדְקֹר בְּיָם פָּתוּחַ.

בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב

אַרְבָּעָה אַבִּירִים.

אַי, אַי, אַי, אַי.

בְּמוֹרַד הָרְחוֹב

שְׁלֹשָׁה אַבִּירִים.

אַי, אַי, אַי.

חוֹגְרִים חֲגוֹרָתָם

שְׁנַיִם אַבִּירִים.

אַי, אַי.

הִנֵּה, פָּנוּ לָהֶם

הָאַבִּיר וְהָרוּחַ!

אַי.

בֵּין שִׂיחֵי הַהֲדַס

אֵין אִישׁ מְטַיֵּל.

אֵצֶל שַׁעַר אֶלְוִירָה

עַד עָבְרֵךְ בּוֹ אֲחַכֶּה־לָּךְ

וְאֶדַּע מַה שֵׁם קוֹרְאִים לָךְ

וְאֶבְכֶּה־לִּי חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ.

אֵיזֶה־סַּהַר שֶׁל עוֹפֶרֶת

מִלֶּחְיֵךְ גָּנַב הַסֹּמֶק?

זֶרַע אֵשׁ לַהֲבוֹתַיִךְ

מִי אוֹסֵף עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג?

מַה סִּכָּה גוּצָה שֶׁל קַקְטוּס

בְּדֹלַח זַךְ שֶׁלָּךְ רוֹצֵחַ?

אֵצֶל שַׁעַר אֶלְוִירָה

עַד עָבְרֵךְ בּוֹ אֲחַכֶּה־לָּךְ

וְאֶגְמַע אֶת שְׁתֵּי עֵינַיִךְ

וְאֶבְכֶּה־לִּי חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ.

וּבַשּׁוּק קוֹלֵךְ כְּרַעַם,

עֹנֶשׁ הוּא לִי מִשָּׁמַיִם.

אֵי צִפֹּרֶן מְשֻׁגַּעַת

עַל גַּלֵּי חִטָּה מֻשְׁלֶכֶת!

עִם פְּגִישָה אֲנִי רָחוֹק לָךְ,

עִם פְּרִידָה אֲנִי קָרוֹב לָךְ!

אֵצֶל שַׁעַר אֶלְוִירָה,

עַד עָבְרֵךְ בּוֹ אֲחַכֶּה־לָּךְ

וְאָחוּשׁ בְּחֹם מָתְנַיִךְ

וְאֶבְכֶּה־לִּי חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ.

סָגַרְתִּי לִי אֶת הַמִּרְפֶּסֶת,

לְבַל אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַבֶּכִי.

אֲבָל בְּעַד כָּתְלֵי הַבַּיִת

דָּבָר לֹא יִשָּׁמַע זוּלַת הַבֶּכִי.

רַק מַלְאָכִים מְתֵי מִסְפָּר פּוֹצְחִים בְּזֶמֶר.

וְרַק כְּלָבִים מְתֵי מִסְפָּר נוֹבְחִים הַלַּיְלָה.

בְּכַף יָדִי – כִּנּוֹרוֹת אֶלֶף.

אֲבָל הַבְּכִי כֶּלֶב אַדִּיר הוּא,

הַבְּכִי מַלְאָךְ אַדִּיר הוּא,

הַבְּכִי כִּנּוֹר אַדִּיר הוּא

וְהַדְּמָעוֹת חוֹסְמוֹת אֶת פִּי הָרוּחַ:

דָּבָר לֹא יִשָּׁמַע זוּלַת הַבֶּכִי.

אַל תִּתְּנוּ לִי דָבָר, יָד אַחַת רַק תִּתְּנוּ לִי,

אִם אֶפְשָׁר, זוֹ הַיָּד פְּצוּעָה תִנָּתֵן לִי.

אַל תִּתְּנוּ לִי דָבָר, יָד אַחַת רַק תִּתְּנוּ לִי,

וַאֲפִלּוּ תָנוּס שֵׁנָה מֵעֵינַי אֶלֶף לָיְלָה.

הִיא תִהְיֶה־לִּי חֲבַצֶּלֶת שֶׁל סִיד חִוֶּרֶת,

הִיא תִהְיֶה־לִּי יוֹנָה אֶל לִבִּי עוֹגֶנֶת,

הִיא תִהְיֶה־לִּי מִשְׁמֶרֶת, שֶׁתִּמְנַע מִן הַסַּהַר

לְהוֹפִיעַ לְפָנַי בְּלֵיל הַמָּוֶת.

אַל תִּתְּנוּ לִי דָבָר, זוֹ הַיָּד רַק תִּתְּנוּ לִי.

מִדֵּי יוֹם תִּמְשְׁחֵנִי בְּשֶׁמֶן

וּבִסְדִינֵי גְסִיסָה שֶׁלִּי תְכַסֵּנִי.

אַל תִּתְּנוּ לִי דָבָר, זוֹ הַיָּד רַק תִּתְּנוּ לִי,

לְמַעַן אֶתְמֹךְ בַּכָּנָף שֶׁיּוֹשִׁיט לִי הַמָּוֶת.

כָּל הַשְּׁאָר חוֹלֵף וְאֵינֶנּוּ.

סֹמֶק שֶׁאֵין לוֹ עוֹד שֵׁם, כּוֹכָב מֵאִיר לָנֶצַח.

כָּל הַשְּׁאָר הוּא דְבַר־מָה אַחֵר: רוּחַ־עַצֶּבֶת

וְסִיעוֹת־סִיעוֹת שֶׁל עָלִים הַנָּסִים בְּיָחַד.

עַלְמַת־זָהָב זוֹהֶבֶת

רָחֲצָה בַּמַּיִם,

הַמַּיִם הִזְהִיבוּ.

עַנְפֵי עַרְבַת הַנַּחַל

בְּצֵל עָב עֲטָפוּהָ

וְהַזָּמִיר זִמֵּר לוֹ

עַל עַלְמָה צְחַרְחֹרֶת.

בָּהִיר יָרַד הַלַּיְלָה,

עוֹטֶה צָעִיף שֶׁל כֶּסֶף,

יָרַד עִם הַר קֶרַח

וְרוּחַ אֲפַרְפֶּרֶת.

הָעַלְמָה טְלוּלָה הִיא

וּלְבָנָה בַּמַּיִם.

הַמַּיִם הֶם שַׁלְהֶבֶת.

בְּלִי כֶּתֶם בָּא הַשַּׁחַר,

שֶׁפַּרְצוּפֵי־פָּרוֹת לוֹ,

וְתַּכְרִיכִים נוּקְשִׁים לוֹ

וַעֲטֶרֶת קֶרַח.

הָעַלְמָה דוֹמַעַת

בְּלֶהָבוֹת רָחֲצָה־לָּהּ.

הַזָּמִיר גּוֹנֵחַ

רוֹעֵד וּשְׂרוּף־כְּנָפָיִם.

עַלְמַת זָהָב זוֹהֶבֶת

כְּבַת־עוֹרֵב צְחַרְחֹרֶת,

בִּזְהָבִים טוֹבֶלֶת.

הַשּׁוֹשַׁנָּה

לֹא בִּקְּשָׁה אֶת הַשַּׁחַר.

כִּמְעַט בַּת אַלְמָוֶת

עַל הֶעָנָף שֶׁלָּהּ

הִיא בִּקְּשָׁה מַשֶּׁהוּ

שׁוֹנֶה מִשּׁוֹשַׁנָּה.

הַשּׁוֹשַׁנָּה

לֹא חָכְמָה בִּקְּשָׁה

וְלֹא צֵל.

גְּבוּל בֵּין בָּשָׂר וַחֲלוֹם,

הִיא בִּקְּשָׁה מַשֶּׁהוּ

שׁוֹנֶה מִשּׁוֹשַׁנָּה.

הַשּׁוֹשַׁנָּה

לֹא בִּקְּשָׁה שׁוֹשַׁנָּה.

תּלוּיָה לְלֹא נִיעַ

בִּשְׁמֵי הָרָקִיעַ

הִיא בִּקְּשָׁה מַשֶּׁהוּ

שׁוֹנֶה מִשּׁוֹשַׁנָּה.

עַל עַנְפֵי־דַפְנָה פּוֹרַחַת

זוּג יוֹנִים כֵּהוֹת רָאִיתִי.

הָאַחַת הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ,

הַשְּׁנִיָּה הָיְתָה הַסַּהַר.

"הוֹ, שְׁכֵנוֹת טוֹבוֹת, שָׁאַלְתִּי,

אֵי קִבְרִי? קִבְרִי אַיֵּהוּ?"

“בִּזְנָבִי”, אָמְרָה הַשֶּׁמֶשׁ,

“בִּגְרוֹנִי”, אָמַר הַסָּהַר.

וַאֲנִי, כְּשֶׁהָלַכְתִּי

בֶּעָפָר עֲדֵי מָתְנַיִם,

צֶמֶד נְשָׁרִים שֶׁל שֶׁלֶג

וְעַלְמָה עֲרֻמָּה רָאִיתִי.

הָאֶחָד הָיָה מִשְׁנֵהוּ

הָעַלְמָה – לֹא אַף אַחַת.

"נְשָׁרִים טוֹבִים, שָׁאַלְתִּי,

אֵי קִבְרִי? קִבְרִי אַיֵּהוּ?"

“בִּזְנָבִי”, אָמְרָה הַשֶּׁמֶשׁ,

“בִּגְרוֹנִי”, אָמַר הַסַּהַר.

עַל עַנְפֵי־דַפְנָה פּוֹרַחַת

זוּג יוֹנִים עֲרֻמּוֹת רָאִיתִי.

הָאַחַת הָיְתָה הָאַחֶרֶת,

וּשְׁתֵּיהֶן – לֹא אַף אַחַת.

רְאוּ מַה הִלְבִּין זֶה הָעֶלֶם!

גּוּפוֹ כַּאֲחוּז צְמַרְמֹרֶת!

לֹא! זוֹ הַלְּבָנָה הָרוֹקֶדֶת

בְּכִכַּר הַמָּוֶת.

רְאוּ, זֶה גוּפוֹ שֶׁקָּפָא כְּמוֹ קֶרַח!

הוּא הִשְׁחִיר מִצֵּל וּזְאֵב בַּלָּיְלָה.

לֹא! זוֹ הַלְּבָנָה הָרוֹקֶדֶת

בְּכִכַּר הַמָּוֶת.

אֶת סְיָח הָאֶבֶן מִי פּוֹצֵעַ

בְּשַׁעַר הַחֲלוֹם, מַמָּשׁ בַּשַּׁעַר?

זוֹ הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה

שֶׁבְּכִכַּר הַמָּוֶת.

מִי מַבִּיט בְּעַד הַצֹּהַר

וְעֵינָיו מְלֵאוֹת עֲרָפֶל?

זוֹ הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה

שֶׁבְּכִכַּר הַמָּוֶת.

לָמוּת עַל מִשְׁכָּבִי הַנַּח לִי,

ועַל פִּרְחֵי־זָהָב אֶחְלֹם לִי.

לֹא! זוֹ הַלְּבָנָה רוֹקֶדֶת

בְּכִכַּר הַמָּוֶת.

אֲבוֹי, בִּתִּי! הִנֵּה צָלְפָה עָלַי הָרוּחַ

וְכָל כֻּלִּי הִלְבָּנְתִּי.

לֹא הָרוּחַ, אִמִּי, זֶה עֶצֶב הַלְּבָנָה

בְּכִכַּר הַמָּוֶת.

מִי כְּמוֹ פַּר עֲנָק גּוֹנֵחַ?

כְּמוֹ פַּר עָצוּב בַּלָּיְלָה?

זוֹ הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה

בְּכִכַּר הַמָּוֶת.

אָכֵן זוֹ הַלְּבָנָה! הַלְּבָנָה

הַמֻּכְתֶּרֶת פִּרְחֵי רֹתֶם.

הִיא רוֹקֶדֶת, רוֹקֶדֶת, רוֹקֶדֶת

בְּכִכַּר הַמָּוֶת!

(מתוך שירים נוסח גַלִיסִיָה)

א

הַמַּיִם

מְתוֹפְפִים

עַל תֹּף שֶׁל כֶּסֶף.

עֲצֵי הַיַּעַר

טוֹוִים אֶת הָרוּחַ

וְהַוְּרָדִים נוֹתְנִים בּוֹ

צִבְעֵי נִיחוֹחַ.

עַכָּבִישׁ

עֲצוּם־מִדּוֹת

הוֹפֵךְ אֶת הַיָּרֵחַ

לְכוֹכָב.

ב

מִי קָטַע גִּבְעוֹלוֹ

שֶׁל הַסַּהַר?

(הוּא הוֹתִיר לָנוּ

רַק שָׁרָשִׁים שֶׁל מָיִם.)

בְּקַלּוּת כָּזֹאת יָכֹלְנוּ

לִקְטֹף אֶת פְּרָחֶיהָ

שֶׁל שִׁטַּת הַנֶּצַח!

ג

מַרִיָּה דֶּל רֶפּוֹסוֹ,

שׁוּב אֲנִי פּוֹגֵשׁ בָּךְ

לְיַד בְּאֵר צוֹנֶנֶת

בְּפַרְדֵּס הַלִּימוֹנִים.

תְּחִי הַשּׁוֹשַׁנָּה

בַּעֲרוּגַת הַשּׁוֹשַׁנִּים!

מַרִיָּה דֶּל רֵפּוֹסוֹ,

שׁוּב אֲנִי פּוֹגֵשׁ בָּךְ,

שְׂעָרוֹת לָךְ עֲרָפֶל

וְעֵינֵי יַהֲלוֹמִים.

תְּחִי הַשּׁוֹשַׁנָּה

בַּעֲרוּגַת הַשּׁוֹשַׁנִּים!

מַרִיָּה דֶּל רֵפּוֹסוֹ,

שׁוּב אֲנִי פּוֹגֵשׁ בָּךְ.

הֲלֹא אֶצְלֵךְ שָׁכַחְתִּי

כְּפָפָה שֶׁל אוֹר יָרֵחַ,

אַיֵּהִי, בַּת עֵינִי?

תְּחִי הַשּׁוֹשַׁנָּה

בַּעֲרוּגַת הַשּׁוֹשַׁנִּים!

ד

פַּרְדֵּס לִימוֹנִים.

אַתָּה לִי רֶגַע

שֶׁל חֲלוֹם, אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.

פַּרְדֵּס לִימוֹנִים

קֵן

צְהֹב־שָׁדָיִם.

פַּרְדֵּס לִימוֹנִים.

מִשָּׁדֶיךָ יוֹנֶקֶת

רוּחַ הַיָּם.

פַּרְדֵּס לִימוֹנִים.

אַתָּה פַּרְדֵּס תַּפּוּזִים מִתְעַלֵּף,

פַּרְדֵּס תַּפּוּזִים עַל עֶרֶשׂ־דְּוַי,

פַּרְדֵּס תַּפּוּזִים, שֶׁהַדָּם אָזַל בּוֹ.

פַּרְדֵּס לִימוֹנִים.

אַהֲבָתִי רָאִיתָ

כְּרוּתָה לַמָּוֶת

בִּתְנוּפַת־גַּרְזֶן בּוֹדֶדֶת.

פַּרְדֵּס לִימוֹנִים.

אַהֲבָתִי – יֶלֶד,

בְּלִי מַקֵּל וּבְלִי וֶרֶד.

פַּרְדֵּס לִימוֹנִים.

יַעֲלוֹת־כּוֹכָבִים –

אֵין חָתָן לָהֶן.

כֹּה חֲמוּדוֹת לָעַיִן

וְאַף עַל פִּי כֵן,

אָיִן!

הֵן מְצַפּוֹת לְאָהוּב,

שֶׁיּוֹלִיכֵן לְוֵנֶצְיָה –

מַשְׂאַת־נַפְשָׁן.

יוֹצְאוֹת הֵן לַיְלָה־לַּיְלָה

וְעוֹמְדוֹת לִפְנֵי רֶשֶׁת

חַלּוֹנוֹת הָרָקִיעַ –

הוֹ רָקִיעַ בֶּן אֶלֶף קוֹמוֹת!

וּמְשַׁגְּרוֹת רְמִיזוֹת אַהֲבָה

אֶל אוֹקְיָנוֹס הַחֹשֶׁךְ,

הַמַּקִּיפָן מִכָּל עֵבֶר.

יַעֲלוֹת־כּוֹכָבִים, חַכּוּ נָא!

תָּבוֹא עָלַי שְׁעַת הַמָּוֶת

וְאָז אֶחְטֹף אֶתְכֶן

בָּזוֹ אַחַר זוֹ

עַל סוּסָתִי, סוּסָה שֶׁל עֲרָפֶל!

א

אֲדֻמָּה נָשְׁבָה הָרוּחַ

עַל גִּבְעָה דוֹלֶקֶת.

בְּבוֹאָהּ אֶל הַנַּחַל

הָיְתָה הִיא יְרַקְרֶקֶת.

הִיא תִלְבַּשׁ סְגֹל, עוֹד רֶגַע,

וְצָהֹב…

וּמֵעַל הַשָּׂדֶה הַזָּרוּעַ

קֶשֶׁת בֶּעָנָן תִּהְיֶה

הָרוּחַ.

ב

מִשְׁתַּתֶּקֶת הָרוּחַ.

לְמַעְלָה: הַשֶּׁמֶשׁ.

לְמַטָּה: עַלְוַת צַפְצָפוֹת

יְרֻקַּת־צְמַרְמֹרֶת.

וְלִבִּי צְמַרְמָר.

מִשְׁתַּתֶּקֶת הָרוּחַ

בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב.

אַף לֹא צִפּוֹר אַחַת בַּצַּמֶּרֶת.

ג

רוּחַ הָעֶרֶב

מְסֻלְסֶלֶת

כְּתַלְתַּלִּים

שֶׁל נַעֲרָה.

כִּתְלַמְלַמִּים

עַל לוּחַ־עֵץ עַתִּיק־יָמִים.

רוּחַ הָעֶרֶב

מְפַכָּה כַּמַּיִם,

נִגֶּרֶת כַּבֹּשֶׂם

לָבָן

בַּעֲרוּצֵי הַבֶּקַע

וּמִתְעַלֶּפֶת

בְּהִתָּקְלָהּ בַּחֲזֵה־הַסֶּלַע

שֶׁל הָר.

מִקַּדִּיס עַד גִּבְּרַלְטַר

מַה נָּאוָה הַדֶּרֶךְ!

צַעֲדִי הַיָּם יוֹדֵעַ,

בְּאֶנְקָתִי יַכִּירֶנּוּ.

אַי עַלְמָה, עַלְמָתִי,

מִי יִמְנֶה סְפִינוֹת מַלָּגָה!

מִקַּדִּיס עַד סֵבִילְיָה

מַה לִּימוֹנִים בַּדֶּרֶךְ!

הַפַּרְדֵּס אוֹתִי יוֹדֵע,

בְּאֶנְקָתִי יַכִּירֵנִי.

אַי עַלְמָה, עַלְמָתִי,

מִי יִמְנֶה סְפִינוֹת מַלָּגָה!

מִסֵּבִילְיָה עַד קַרְמוֹנָה

לֹא סַכִּין תִּמְצָא, לֹא חֶרֶב.

רַק אֶחָד חוֹתֵךְ – הַסַּהַר,

וּפְצוּעָה חוֹלְפָה הָרוּחַ.

אַי עֶלֶם, עֶלֶם יָקָר לִי,

סוּסִי שֶׁלִּי – גַּלִּים גְּנָבוּהוּ!

שָׁם, בֵּינוֹת מִכְרוֹת הַמֶּלַח,

חֶמְדָּתִי, אוֹתָךְ שָׁכַחְתִּי.

הַמְבַקֵּשׁ לוֹ לֵב, יָבוֹא נָא:

לִבִּי תְּמוֹרַת שִׁכְחָה אֶתֶן לוֹ.

אַי, עֶלֶם, עֶלֶם יָקָר לִי,

סוּסִי שֶׁלִּי – גַּלִּים גְּנָבוּהוּ!

קַדִּיס, עַד מָקוֹם זֶה אַל תַּגִּיעִי,

כִּי הַיָּם יָצִיף אֶת מִגְדָּלַיִךְ!

סֵבִילְיָה, קוּמִי עַל רַגְלַיִךְ,

כִּי הַנָּהָר יִגְרֹף אוֹתָךְ בַּזֶרֶם!

אַַי עַלְמָתִי!

אַי עֶלֶם יָקָר!

מַה נָּאוָה הַדֶּרֶךְ!

מִי יִמְנֶה סְפִינוֹת סֵבִילְיָה!

וּבָרָצִיף – מַה צּוֹנְנָה הָרוּחַ!

אִם תִּשְׁמְעִי

הַרְדּוּף הַמְמָרֵר בִּבְכִי,

מַה תַּעֲשִׂי, אַהֲבָתִי?

– אֶבְכֶּה גַם אָנֹכִי.

וְלוּ רָאִית כֵּיצַד הָאוֹר

קוֹרֵא לָךְ טֶרֶם נֶעְלָם,

מַה תַּעֲשִׂי אַהֲבָתִי?

– אֶזְכֹּרָה אֶת הַיָּם.

וְלוּ אָמַרְתִּי לָךְ

כִּי אֲהַבְתִּיךְ מְאֹד,

מַה תַּעֲשִׂי, אַהֲבָתִי?

– אֶתְקַע נָא לִי פִּגְיוֹן!

אָנוּ כְּבָר רוֹאִים אוֹתָךְ רוֹדֶמֶת.

סִירָה־לָּךְ שֶׁל עֵץ

עַל חוֹף הַנָּחַל.

נְסִיכָה לְבָנָה לֹא תִהְיִי עוֹד.

נַמְנְמִי בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה!

גְּוִיָּתֵךְ – אֲדָמָה וָשֶׁלֶג.

נַמְנְמִי עִם שַׁחַר.

נַמְנְמִי לָךְ!

אַתְּ כְּבָר מַפְלִיגָה רוֹדֶמֶת.

סִירָתֵךְ – עֲרָפֶל וַחֲלוֹם,

עַל חוֹף הַנָּחַל!

כָּל שִׁיר

הוּא דִמְמַת

אַהֲבָה.

כָּל כּוֹכָב

הוּא דִמְמַת

הַזְּמַן.

פְּקַעַת אַחַת

שֶׁל זְמָן.

וְכָל אֲנָחָה

הִיא דִמְמַת

הַצְּעָקָה.

עַל פִּסְגַּת הַתֵּל, לְמַעְלָה,

עֵץ קָטֹן יָרֹק נָטוּעַ.

    רוֹעֶה, לְאָן?

    רוֹעֶה, מֵאַיִן?

רְדוּמִים כַּרְמֵי הַזַּיִת,

הַגּוֹלְשִים אֶל חֹם הָעֵמֶק.

    רוֹעֶה, לְאָן?

    רוֹעֶה, מֵאַיִן?

לֹא כְּבָשִׂים לְךָ, לֹא כֶּלֶב,

לֹא מַטֶּה, לֹא יַעֲלַת־חֵן.

    רוֹעֶה, לְאָן?

צֵל־זָהָב אַתָּה, הָעֶלֶם,

גָּז בֵּין שִׁבֳּלֵי־הַקַּיִץ.

    רוֹעֶה, מֵאַיִן?

אַדְמַת הַקַּיִץ

הִצְהִיבָה.

    (שְׂפַת נַחַל אֵיתָן,

    אֵי רוֹעִי הַקָּטָן?)

לֹא יָרֵחַ הֵגִיחַ,

לֹא כּוֹכָב בָּרָקִיעַ.

    (שְׂפַת נַחַל אֵיתָן,

    אֵי רוֹעִי הַקָּטָן?)

בּוֹצֶרֶת שְׁחַרְחֹרֶת –

דִּמְעוֹת הַגֶּפֶן קוֹטֶפֶת.

    (שְׂפַת נַחַל אֵיתָן

    אֵי רוֹעִי הַקָּטָן?)

    צֶמֶד שְׁוָרִים אֲדֻמֵּי פַּרְוָה

    בָּעֲרָבָה הַזְּהֻבָּה.

הַשְּׁוָרִים נָעִים בְּקֶצֶב –

עַתִּיקֵי־פַּעֲמוֹנִים,

וּבְעֵינֵי צִפּוֹר יַבִּיטוּ.

לְבֹקֶר עַרְפִּלִּי נִבְרָאוּ,

עִם זֹאת, הֵם מֵיטִיבִים לִבְקֹעַ

תַּפּוּחַ־הַשָּׁרָב בַּקַּיִץ.

זְקֵנִים יָצְאוּ מֵרֶחֶם

וּבְלִי אָדוֹן לָהֶם

אֶת כַּנְפֵיהֶם זוֹכְרִים עוֹד,

שֶהִזְדַּקְּרוּ מִן הַכְּתֵפַיִם.

הַשְּׁוָרִים

נַפְשָׁם תָּמִיד נִכְסֶפֶת

אֶל שְׂדוֹתֶיהָ

שֶׁל רוּת מּוֹאֲבִיָּה, כְּדֵי לִמְצֹא שָׁם

מַעְבָּרָה שֶׁל נַחַל

מַעְבָּרָה נִצְחִית, –

שִׁכּוֹרִים מִכּוֹכָבִים

וּמַעֲלִים אֶת דִּמְעָתָם גֵּרָה.

    צֶמֶד שְׁוָרִים אֲדֻמֵּי־פַּרְוָה

    בָּעֲרָבָה הַזְּהֻבָּה.

     עַל פְּנֵי שָׁמַיִם

     שֶׁל סַבְיוֹנִים טִיָּלְתִּי.

הָעֶרֶב, אֲנִי מְדַמֶּה־לִּי

כִּי הָיִיתִי קָדוֹש.

בְּיָדַי שֶׁלִּי הִנִּיחוּ

אֶת מְלֹא הַיָּרֵחַ.

וַאֲנִי

אֶת מְאוֹר־הַלַּיְלָה

לִמְקוֹמוֹ הֶחֱזַרְתִּי

וֶאֱלֹהִים נָתַן לִי

הִלָּה וַחֲבַצֶּלֶת.

     עַל פְּנֵי שָׁמַיִם

     שֶׁל סַבְיוֹנִים טִיָּלְתִּי.

כָּעֵת אָשִׂימָה

פָּנַי אֶל הַבִּקְעָה, לְמַטָּה

וְשָׁם אַצִּיל בָּנוֹת תְּמִימוֹת

מִידֵי מְחַזְּרִים שְׁלוּחֵי רֶסֶן

וּמַטְבְּעוֹת זָהָב אֶתֵּן

לְכָל הַבַּחוּרִים.

     עַל פְּנֵי שָׁמַיִם

     שֶׁל סַבְיוֹנִים טִיָּלְתִּי.

בֵּין עַנְפֵי הַחֹרֶשׁ

אֲחוּזֵי־רֶטֶט

נַעֲרָה מְהַלֶּכֶת

וְהִיא הַחַיִּים.

    בֵּין עַנְפֵי־הַחֹרֶשׁ

     אֲחוּזֵי־רֶטֶט.

בִּרְאִי קָטֹן שֶׁלָּה

הִשְׁתַּקֵּף הַשַּׁחַר,

שֶׁהָיָה בָּבוּאָה

שֶל מִצְחָהּ הַצַּח.

     בֵּין עַנְפֵי־הַחֹרֶשׁ

     אֲחוּזֵי־רֶטֶט.

בְּדִמְדּוּמֵי הָעֶרֶב,

תּוֹעָה וְאוֹבֶדֶת

הָיְתָה שְׁבוּיַת הַזְּמַן

דּוֹמַעַת טְלָלִים.

     בֵּין עַנְפֵי־הַחֹרֶשׁ

     אֲחוּזֵי־רֶטֶט.

תּוֹרַת קֶשֶׁת בֶּעָנָן

נְעָרוֹת שֶׁבַע

נוֹתְנוֹת קוֹלָן בְּזֶמֶר.

(קֶשֶׁת מְתוּחָה עַל פְּנֵי רָקִיעַ,

זוֹ הַשְּׁקִיעָה עַל שִׁבְעַת גּוֹנֶיהָ.)

נֶפֶשׁ אַחַת, שִׁבְעָה קוֹלוֹת לָהּ,

נֶפֶשׁ נְעָרוֹת הַשֶּׁבַע.

(בְּלִבְנַת הָאֲוִיר שֶׁבַע

צִפֳּרִים אֲרֻכֵּי כְּנָפָיִם.)

נְעָרוֹת הַשֶּׁבַע

יִטְרְפֵן הַמָּוֶת.

(מַדּוּעַ לֹא הָיוּ הֵן תֵּשַׁע?

מַדּוּעַ לֹא – עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע?)

גְּוִיּוֹתֵיהֶן יִשָּׂא הַנַּחַל.

אִישׁ לֹא יִרְאֵן לָנֶצַח.

רָמָה חֹרְשַׁת הָאֹרֶן!

אַרְבַּע יוֹנִים פּוֹרְחוֹת בָּרוּחַ.

אַרְבַּע יוֹנִים

עָפוּ וְשָׁבוּ.

אַרְבָּעָה צְלָלִים

פְּצוּעִים הֵבִיאוּ.

בְּצֵל חֹרְשַׁת הָאֹרֶן!

אַרְבַּע יוֹנִים שׁוֹכְבוֹת לָאָרֶץ.

הָיוּ הֵם שְׁלֹשָה.

(בָּא הַיּוֹם עַל גַּרְזִנָּיו.)

הָיוּ הֵם שְׁנַיִם.

כְּנָפַיִם נִגְרָרוֹת שֶׁל כֶּסֶף.

הָיָה אֶחָד.

אַף לֹא אֶחָד.

(חֲשׂוּפִים נוֹתְרוּ הַמָּיִם.)

א

הַסֶּנְיוֹרִיטָה,

שֶׁמְּנִיפָה־לָּהּ,

הוֹלְכָה בַּגֶּשֶׁר

שֶׁל נַחַל־בְּדֹלַח.

הַקַּבַּלֵּרוֹס

עוֹטֵי אַדֶּרֶת

צוֹפִים אֶל גֶּשֶׁר

אֵין מַעֲקֶה־לּוֹ.

הַסֶּנְיוֹרִיטָה,

שֶׁמְּנִיפָה־לָהּ

וְסִרְטֵי מֶשִׁי,

רוֹצָה בְּבָעַל.

הַקַּבַּלֵּרוֹס

כְּבָר נְשׂוּיִים הֵם

לִכְחֻלּוֹת־עַיִן

דּוֹבְרוֹת שְׂפַת לֹבֶן.

הַצְּרָצַר שָׁר לוֹ.

פָּנָיו מַעֲרַבָּה.

(הַסֶּנְיוֹרִיטָה

נָעָה בַּדֶּשֶׁא.)

הַצְּרָצַר שָׁר לוֹ

בְּצֵל הַפֶּרַח.

(הַקַּבַּלֵּרוֹס

פּוֹנִים צָפוֹנָה.)

ב

לַפַּרְדֵּס הַיָּרֹק

אוֹר הַבֹּקֶר פָּלַשׁ.

דְּבוֹרִיּוֹת זְהֻבּוֹת

מְחַפְּשׂוֹת דְּבָשׁ.

אֵיפֹה, אֵיפֹה

מִסְתַּתֵּר לוֹ הַדְּבָשׁ?

בִּתְכֵלֶת הַפֶּרַח,

אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה,

בַּדְּגָנִית, בָּרַקֶּפֶת,

וּבַדַּנְדַּנָּה.

יָשַׁב הַצְּרָצַר

עַל כִּסֵּא הַקֵּיסָר.

יָשְׁבָה הַצִּרְצָרִית

עַל כִּסֵּא הַקֵּיסָרִית.

בַּפַּרְדֵּס הַיָּרֹק

הָאוֹר עַל הַפְּרָחִים

מָתוֹק.

ג

קוֹנְכִיָּה נָתְנוּ דוֹרוֹן לִי.

מִקִּרְבָּה עָלָה שִׁיר־זֶמֶר,

הוּא מְצַלְצֵל גַּם עַל מַפַּת־הָאָרֶץ.

לִבִּי מוּצָף

מֵי־יָם רַבִּים

עִם דְּגִיגִים

שֶׁל צֵל וָכֶסֶף.

קוֹנְכִיָּה נָתְנוּ דוֹרוֹן לִי.

ד

הַלֶּטֶא מְמָרֵר בְּבֶכִי,

הַלֶּטֶא וְהַלְּטָאָה.

וְסִנָּרִים צְחוֹרִים כַּשֶּׁלֶג

לַלֶּטֶא וְלַלְּטָאָה.

הִנֵּה אָבְדָה לָהֶם טַבַּעַת,

וְהִיא טַבַּעַת קִדּוּשִׁין.

אֲבוֹי טַבַּעַת שֶׁל עוֹפֶרֶת,

אֲבוֹי טַבַּעַת אֲפֹרָה!

רֵיק מֵאָדָם הוּא הָרָקִיעַ,

רַק צִפֳּרִים בְּכִפָּתוֹ!

קַבַּרְנִיט עָגֹל הַשֶּׁמֶשׁ,

מָתְנִיַּת קְטִיפָה לָבַשׁ לוֹ.

אֲבוֹי, הַבִּיטוּ מַה הִזְקִינוּ!

הַלֶּטֶא וְהַלְּטָאָה!

אַי, אַי בּוֹכִים, אֵיכָה בּוֹכִים!

אֵיכָה בּוֹכִים וּמִתְיַפְּחִים!

ה

אִמָּא.

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁל כֶּסֶף.

בְּנִי,

תַּחְטֹף לְךָ צִנָּה!

אִמָּא,

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שֶׁל מָיִם.

בְּנִי,

תַּחְטֹף לְךָ צִנָּה!

אִמָּא,

רִקְמִי אוֹתִי בַּכַּר שֶׁלָּךְ.

כֵּן, בְּנִי!

מִיָד!

בִּשְׁחוֹר הַיָּרֵחַ

שֶׁל שׁוֹדְדֵי הַדֶּרֶךְ

שָׁרִים דָּרְְבְנוֹתֶיךָ.

סוּסִי שְׁחוֹר־הַמֵּצַח,

אֶת פָּרָשְׁךָ הַמֵּת, אָנָה תִשָּׂאֵהוּ?

נוֹקְשִׁים דָּרְבְנוֹתֶיךָ,

הוֹ, שׁוֹדֵד בְּלִי דֶרֶךְ,

שֶׁמּוֹשְׁכוֹתָיו אָבָדוּ!

סוּסִי קַר־הַמֵּצַח,

מַה בֹּשֶׂם לוֹ, לְפֶרַח הַסַּכִּין!

בִּשְׁחוֹר הַיָּרֵחַ

צַלְעֵךְ, סְיֶרָה מוֹרֶנָה,

דָּם רַעֲנָן שׁוֹתֶתֶת.

סוּסִי שְׁחוֹר־הַמֵּצַח,

אֶת פָּרָשְׁךָ הַמֵּת, אָנָה תִשָּׂאֵהוּ?

עוֹד מְדַרְבֵּן הַלַּיְלָה

בִּשְׁחוֹר הַחֲלָצַיִם

וְכוֹכָבִים נוֹעֵץ בּוֹ.

סוּסִי קַר־הַמֵּצַח,

מַה בֹּשֶׂם לוֹ, לְפֶרַח הַסַּכִּין!

בִּשְׁחוֹר הַיָּרֵחַ

צְעָקָה! וּתְּרוּעָה שֶׁל קֶרֶן

מֵאֵצֶל הַמְּדוּרָה בַּיָּעַר.

סוּסִי שְׁחוֹר־הַמֵּצַח,

אֶת פָּרָשְׁךָ הַמֵּת, אָנָה תִּשָּׂאֵהוּ?

בַּיָּם הָיִיתִי

תַּפּוּזִים שָׁם לֹא מָצָאתִי.

הָיִיתִי בְּסֵבִילְיָה

אַהֲבָה שָׁם לֹא מָצָאתִי.

אוֹר־שָׁרָב מְלַהֵט, שְׁחַרְחֹרֶת.

שִׁמְשִׁיָּתֵךְ תְּנִי לִי!

צֵל יָרֹק יַעֲטֹף אֶת פָּנַי –

כַּעֲסִיס הַלִּימוֹן וְהַלִּימָה.

וּמִלִּים שֶׁלָּךְ – דָּגִים זְעִירִים –

יְרַצְּדוּ לָהֶם עַל סְבִיבֵנוּ.

בַּיָּם תַּפּוּזִים לֹא מָצָאתִי.

אֲבוֹי, לִבִּי שֶׁלִּי,

וּבְסֵבִילְיָה אַהֲבָה לֹא מָצָאתִי!

פֶּטֶל־בָּר אֲפֹר־הַגֶּזַע,

תֵּן גַּרְגִּירִים מַתָּנָה־לִּי!

– דָּם וְקוֹצִים. אָנָּא קְרַב!

אִם תֹּאהֲבֵנִי – אֹהַב.

פְּרִי שֶׁלְּךָ – צֵל וְעִנְבָּר,

תֵּן עַל לְשׁוֹנִי, פֶּטֶל־בָּר!

– חִבּוּק אָרֹךְ לִי, בּוֹא אֵלַי!

אֲחַבֶּקְךָ בְּאַפְלוּלִית קוֹצַי.

פֶּטֶל־בָּר, אָנָה תֵלֵךְ לְבַדְּךָ?

– לִמְצֹא לִי אַהֲבָה, שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ.

עַלְמַת לִבִּי לַיָּם הוֹלֶכֶת

לִמְנוֹת גַּלִּים וְקוֹנְכִיּוֹת.

אֲבָל לְפֶתַע הִיא פּוֹגֶשֶׁת

אֶת הַנָּהָר – נְהַר סֵבִילְיָה.

בֵין הַרְדּוּפִים וּמְצִילּוֹת

חָמֵשׁ סְפִינוֹת נָעוֹת בְּנַחַת,

מְשׁוֹטֵיהֶן בַּמַּיִם,

מִפְרְשֵׂיהֶן בָּרוּחַ.

כְּמוֹ רָתוּם מִגְדַּל סֵבִילְיָה.

וּמִי שָׁם הַצוֹפֶה מִלְמַעְלָּה?

כְּבָר חֲמִשָּׁה קוֹלוֹת הֵשִׁיבוּ

עֲגַלְגַלִּים כְּחֻלְיוֹת־כֶּסֶף.

רָקִיעַ אֲצִילִי רוֹכֵב לוֹ

עַל הַנָּהָר מֵחוֹף עַד חוֹף.

וּבָאֲוִיר הַצַּח כַּוֶרֶד

טַבָּעוֹת חָמֵשׁ יָנוּעוּ.

קוֹרְדוֹבָה.

מָה רְחוֹקָה וּמַה בּוֹדֶדֶת!

שְׁחוֹרָה סוּסָתִי, גָּדוֹל הַיָּרֵחַ.

זֵיתִים בְּאַמְתַּחְתִּי צֵידָה־לִּי.

אַף כִּי אֵדַע כָּל שְׁבִיל בַּדֶּרֶךְ,

לְקוֹרְדוֹבָה עַד נֶצַח לֹא אַגִּיעַ.

אֵלֵךְ בַּגַּיְא, אֵלֵךְ בָּרוּחַ.

שְׁחוֹרָה סוּסָתִי, אָדֹם הַיָּרֵחַ.

אֶל תּוֹךְ עֵינַי צוֹפֶה הַמָּוֶת

מִמִּגְדָּלֶיהָ שֶׁל קוֹרְדוֹבָה.

אֲבוֹי, מָה אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ!

אֲבוֹי, סוּסָה שֶׁלִּי נוֹעֶזֶת!

אֲבוֹי, הַמָּוֶת יַשִּׂיגֵנִי

בְּטֶרֶם קוֹרְדוֹבָה אַגִּיעַ!

קוֹרְדוֹבָה.

מָה רְחוֹקָה וּמַה בּוֹדֶדֶת!

אֲבוֹי, אֵיזוֹ עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

לֶאֱהֹב כְּשֵׁם שֶׁאֹהֲבֵךְ אֲנִי!

בְּשֶׁל אַהֲבָתִי אוֹתָךְ

גַּם הָאֲוִיר כּוֹאֵב לִי,

גַּם לְבָבִי כּוֹאֵב לִי,

וַאֲפִלּוּ כּוֹאֵב לִי הַסּוֹמְבְּרֵרוֹ.

מִי יִרְצֶה לִקְנוֹת מִמֶּנִּי

חֲגוֹרָה זוֹ, חֲגוֹרָה שֶׁל מֶשִׁי,

וְעֶצֶב שֶׁל פִּשְׁתָּן לָבָן זֶה,

כְּדֵי שֶׁמִּטְפָּחוֹת יִגְזֹר לוֹ?

אֲבוֹי, אֵיזוֹ עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

לֶאֱהֹב כְּשֵׁם שֶׁאֹהֲבֵךְ אֲנִי!

לֹא רָצִיתִי,

לֹא רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דָּבָר.

אֲבָל בְּעֵינַיִךְ רָאִיתִי

שְׁנֵי עֵצִים קְטַנְטַנִּים,

שֶׁדַּעְתָּם נִטְרֶפֶת,

מֵרוּחַ,

מֵאֹשֶׁר,

מִפָּז.

שְׁנֵי עֵצִים קְטַנְטַנִּים שֶׁל פָּז

מְפַזְזִים בָּרוּחַ.

לֹא רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דָּבָר.

     אִילָן אִילָנִי,

     יָבֵשׁ וּמְלַבְלֵב.

הָעַלְמָה יְפַת־הָעַיִן

גַּרְגִּירֵי זֵיתִים לוֹקֶטֶת.

מִמִּגְדָּל יָרַד הָרוּחַ,

רוּחַ וְאַבִּיר גַּם יַחַד,

וזְרוֹעוֹ חִבְּקָה מָתְנֶיהָ.

פָּרָשִׁים אַרְבָּעָה עָבָרוּ

עַל סוּסוֹת אַנְדַּלּוּסִיָּה,

לְבוּשֵׁי יָרֹק וּתְכֵלֶת,

עֲטוּפֵי כַּנְפֵי אַדֶּרֶת.

“עַלְמָתִי, נֵלֵךְ נָא קוֹרְדוֹבָה.”

הָעַלְמָה כְּלֹא שׁוֹמָעַת.

שָׁם עָבְרוּ שְׁלֹשָה טוֹרֵרוֹס,

בַּחוּרֵי דַקֵּי־מָתְנַיִם,

לְבוּשֵׁי צָהֹב וָכֶתֶם,

חֲגוּרִים בְּחַרְבוֹת־כֶּסֶף.

“עַלְמָתִי, נֵלֵךְ סֵבִילְיָה.”

הָעַלְמָה כְּלֹא שׁוֹמָעַת.

עֶרֶב בָּא, לִילָךְ וָאֹדֶם,

וְאוּרִים תּוֹעִים בַּדֶּרֶךְ.

עֶלֶם אַלְמוֹנִי הוֹפִיעַ,

שׁוֹשַׁנִּים וַהֲדַסִּים לוֹ.

“עַלְמָתִי, נֵלֵךְ גְּרַנָּדָה.”

הָעַלְמָה כְּלֹא שׁוֹמָעַת.

הָעַלְמָה יְפַת־הָעַיִן

מוֹסִיפָה לִלְקֹט זֵיתִים לָהּ

וַאֲפֹר־זְרוֹעוֹת, הָרוּחַ,

מְחַבֵּק עוֹד אֶת מָתְנֶיהָ.

     אִילָן אִילָנִי,

     יָבֵשׁ וּמְלַבְלֵב.

עֵת כִּי עוֹלֶה הַסַּהַר,

פַּעֲמוֹנִים יִדֹּמּוּ

ומִשְׁעוֹלִים יוֹפִיעוּ

שֶׁרֶגֶל לֹא תִּדְרֹךְ בָּם.

עֵת כִּי עוֹלֶה הַסַּהַר,

אֶל יָם תִּצְלֹל הָאָרֶץ,

לְאִי יִדְמֶה לִבֵּנוּ

בְּמֶרְחַבְיָה אֵין סוֹף לָהּ.

וְתַחַת מְלֹא הַסַּהַר

אִישׁ לֹא יֹאכַל תַּפּוּחַ.

עִם זֹאת יִטְעַם לָבֶטַח

רַק פְּרִי יָרֹק שֶׁל קֶרַח.

עֵת כִּי עוֹלֶה הַסַּהַר

מֵאָה פָּנִים שָׁווֹת לוֹ,

וְכָל מַטְבֵּעַ־כֶּסֶף

בָּאַרְנָקִים גּוֹנֵחַ.

אַרְבָּעָה יְרָחִים לַלַּיְלָה,

וְעֵץ בּוֹדֵד לַלַּיְלָה.

לָעֵץ רַק צֵל בּוֹדֵד לוֹ,

וְרַק צִפּוֹר בּוֹדֶדֶת.

בְּתוֹךְ בְּשָׂרִי בִּקַּשְׁתִּי

עִקְּבוֹת נְשִׁיקוֹתַיִךְ.

הַמַּעְיָן יִשַּׁק לָרוּחַ

אַךְ פִּיהוּ לֹא יִגַּע בּוֹ.

הַ“לָּאו”, אֲשֶׁר נָתַתְּ לִי,

עַל כַּף יָדִי נוֹשְׂאֵנִי

כְּמוֹ לִימוֹן שֶׁל דּוֹנַג –

כִּמְעַט לָבָן כַּשֶּׁלֶג.

אַרְבָּעָה יְרָחִים לַלַּיְלָה

וְעֵץ בּוֹדֵד לַלַּיְלָה.

בִּקְצֵה חֻדָּה שֶׁל מַחַט

אַהֲבָתִי סוֹבֶבֶת!

לְלוֹפֶה דֶה וֶגָה

לְאָרְכּוֹ שֶׁל חוֹף הַנַּחַל

בַּטְּלָלִים טוֹבֵל הַלַּיְלָה.

בֵּין שָׁדֶיהָ שֶׁל לוֹלִיטָה

מֵחֶמְדָּהּ פְּרָחִים יָמוּתוּ.

                מֵחֶמְדָּהּ פְּרָחִים יָמוּתוּ.

וְעֵירֹם יָשִׁיר הַלַּיְלָה

עַל גִּשְׁרֵי אָבִיב יָשִׁיר לוֹ.

אֶת גּוּפָהּ תִּרְחַץ לוֹלִיטָה

בְּשֶׁמֶן נֵרְדִּיּוֹן וָמֶלַח.

                מֵחֶמְדָּהּ פְּרָחִים יָמוּתוּ.

לַיְלָה אֲנִיסוֹן וָכֶסֶף.

עַל גַּגּוֹת דּוֹמֵם הַסַּהַר.

כֶּסֶף שֶׁל מַרְאוֹת וָמַיִם.

אֲנִיסוֹן, צְחוֹר־יְרֵכָיִךְ.

                מֵחֶמְדָּהּ פְּרָחִים יָמוּתוּ.

אֶת קוֹלוֹ מְחַפֵּשׂ הַנַּעַר.

(מֶלֶךְ־צִרְצָרִים, מַחֲזִיק בּוֹ)

בְּנֵטֶף זָעִיר שֶׁל מַיִם

אֶת קוֹלוֹ חִפֵּשׂ הַנָּעַר.

לֹא לְשֵׁם דִּבּוּר דָרוּשׁ לִי.

אַתְקִין לִי מִמֶּנוּ טַבַּעַת.

שְׁתִיקָתִי הִיא תִשָּׂא כְּמוֹ אֶבֶן

עַל זֶרֶת הַיָּד הַקְּטַנְטֹנֵֶת.

בְּנֵטֶף זָעִיר שֶׁל מַיִם

אֶת קוֹלוֹ חִפֵּשׂ הַנָּעַר.

(הַקּוֹל־הָאַסִּיר אֵי־שָׁמָּה,

מְעִיל שֶׁל צְרָצַר לָבַשׁ לוֹ.)

מאת פדריקו גרסיה לורקה

סִיעָה שֶׁל צִרְצָרִים הוֹמָה בַּדֶּשֶׁא.

— מַה תֹּאמַר, מַרְק אוֹרֶלְיוּס,

עַל חַכְמֵי־הַגַּיְא קְדוּמִים אֵלֶּה?

— הָגוּתְךָ מַה דַּלָּה הִיא!

מַעֲדַּנּוֹת שׁוֹטְפִים מֵימֵי הַנַּחַל.

— הוֹ סוֹקְרָטֶס, מָה רָאִיתָ

בַּמַּיִם הַהוֹלְכִים אֶל מַר הַמָּוֶת?

— אֱמוּנָתְךָ מָה עֲלוּבָה הִיא!

הַשּׁוֹשַׁנִּים מִתְפּוֹרְרוֹת בָּרֶפֶשׁ.

— יוֹחָנָן אֲהוּב אֱלֹהַּ,

בְּעַלְעֲלֵי הַחֶמֶד אֵלוּ, מָה רָאִיתָ?

— לְבָבְךָ מַה קָּטוֹן הוּא!

אֵשֶׁת הַסַנְדְלָר הַתִּמְהוֹנִית: מהתלה אכזרית, בשתי מערכות

הנפשות

הסנדלרית

הסנדלר

דוֹן קיכלי

איש האבנט

איש הסוֹמבּרֵרוֹ

הנער

אַלקַלדֶה (ראש מועצת הכפר)

הסופר

השכנה באדום

השכנה בסגול

השכנה בירוק

השכנה בשחור

השכנה בצהוב

צדקנית א'

צדקנית ב'

אשת השַמָש

שכנות, כמרים, המון

פרולוג

מסך אפור. מופיע הסופר ובצעדים זריזים ניגש לפני המסך. בידו גליון־נייר.

הסופר: קהל נכבד… (אתנחתא)

לא. לאו־דוקא קהל נכבד. נאמר פשוט: הקהל. אך אל לכם לפרש את דברי כאילו אמרתי, שאין הקהל נכבד בעיני הסופר. אדרבא. אלא שחוששני, כי מלה זו עשויה להביע מעין רטט של חרדה, מעין בקשה, שיהיו הצופים נוהגים כלפי משחקם של השחקנים ופרי מלאכתו של הסופר במידה של רוחב־לב וסלחנות. לא סבר־פנים ולא חסד תובע הסופר, כי אם שימת־לב, מכל שכן לאחר שהצליח לפלס לו דרך בסבך של ספקות עוקצניים והרהיב עוז לעלות לבמה. מפני אימה אוילית זו ומפני שתיאטרון דרכו ללבוש לעתים צורה של עסק־צובר־רווחים, אנוסה השירה לפרוש מן הבמה, כדי לחפש לה מקלט־מבטחים במחוז שאין שם הבריות נבהלים כשמציגים לפניהם עץ הנהפך לתמרת־עשן, או כשבעזרת ידים זריזות ומלת־קסמים מתרבים שלושה דגים אלפי מונים ומגיעים לשיעור, שיש בו כדי לכלכל עדה רבה של יצורים רעבים.

כאן בחר לו הסופר להעלות גיבור־עלילה בדמותה של אשת סנדלר קטנה ועליזת־קצב־חיים. על סביבנו נושם ומפרכס יציר־כפיו הפיוטי והוּא המשווה למחזהו טעם של משל, או אגדת־עם. ואל נא יתמה, איפוא, הקהל על רוחה הזעפני של הגיבורה ועל הליכותיה המשונות; הלא שרויה היא במאבק־תמיד הן כשהיא לוחמת במציאות האופפת אותה והן כשחלומותיה נהיים למציאות.

קולה של הסנדלרית מאחורי הקלעים:

“עלי להופיע!”

הסופר אל מאחורי המסך:

סבלנות! לא בשמלה ארוכת־שובל ועדוית־נוצות תעלי, כי אם בשמלה קרועה… את שומעת?

קולה של הסנדלרית:

“עלי להופיע!”

הסופר אל מאחורי המסך:

שקט! (המסך מתרומם. הבמה מוארת באור קלוש) הנה ממש כך, מדי יום, מפציע השחר בכל עיר ועיר, ובני־אדם ניתקים ממחצית עולמם, הוא עולם החלומות, ונטרדים אל השווקים ואל בית־מלאכתם ממש כמוך, סנדלרית תמהונית, הנחפזת אל ביתך, כלומר אל הבמה. (האור הולך ורב) אנו מתחילים. אַת נכנסת מצד הרחוב. (קולות־תגרה עולים מאחורי הקלעים) ערב טוב! (הסופר מסיר את הצילינדר שלו, מקרבוֹ בוקע אור ירוק. הוא מטהו אלכסונית כדי לחבשוֹ — וסילון של מים ניתך ממנו על הבמה. הוא זוקף עינים מפוּחדות בקהל־הצופים, מניע כתפיו באירוניה, נסוג כשפניו אל הקהל) אני מבקש את סליחתכם. (יוצא)

מערכה ראשונה

בית הסנדלר. דלפק ועליו כלי־עבודה. קירות לבנים להבהיק. דלת וחלון רב־מידות. מירכתי הבמה נשקף הרחוב על בתיו הלבנים, דלתותיו וחלונותיו הקטנים, אפורי התריסים. שער החצר, המוקפת חומה לבנה, מוליך הרחובה. חדר־המגורים דלתות לו מימין ומשמאל. הבמה שרויה בנוגה של שקיעה זהובה־תפוזה ומכל חפץ שעליה נאצלת מין רוח של אופטימיות ועליצות.

עם הרמת המסך באה הסנדלרית מהרחוב וניצבת בפתח זעופת־פנים. שמלתה מעשה־בד ירוק־עז. שערה שמוט לאחור ועטור שתי שושנים גדולות. ארשת־פנים כפרית לה ועם זאת שופעת חן ונועם נשי.

הסנדלרית:

נשכי לשונך! תרנגולת מפוטמת רכילות! אם אני עשיתי זאת?… כן, אני. מפני שהדבר מצא חן בעיני… לולא חמקת אל ביתך, הייתי מטלטלת אותך עד שתיפח רוחך. שפיפונית מפורכסה! אדרבא, תשמענה כל המקשיבות מאחורי התריסים. טוב בעל זקן מבעל פוזל כבעלך. ומעתה שום שיחות! לא אתך ולא עם שום אחת, שום אחת, שום אחת! (נכנסת וסוגרת את הדלת בשאון) מראש ידעתי, שעם פרצופות כאלה לא כדאי לגלגל שיחה… אלא שאני אשמה, אני, אני ורק אני… מוטב לי לשבת בבית עם… כמעט מתקשה להאמין… עם בעלי. אילו באו ואמרו לי, כי אני, זהובת־השיער ושחורת־העינים… ויש לדעת מה ערך למעלות אלו… אני, עם גיזרה שכזאת וצבע־פנים נחמד שכזה… אני, דוקא אני אתחתן עם גבר שכז… הלא הייתי תולשת את שערותי. (בוכה. דפיקה בדלת) מי שם? (אין מענה. דפיקה שניה בדלת בזעף) מי שם?

הנער:

(בקול נפחד) ידיד טוב.

הסנדלרית:

(פותחת. בראותה את הנער לבה מתרכך) אתה הוא?

הנער:

כן, סניוֹרה סנלרית. אַת בכית?

הסנדלרית:

לא. יתוש עקץ אותי, מאלה היתושים העושים זמ… זמ… זמ… הנה, בעין הזאת.

הנער:

רוֹצה, שאֶפח לך בעין?

הסנדלרית:

לא, נערי. כבר הוטב לי… (מלטפת אותו) ולשם מה באת?

הנער:

הבאתי לך נעלי לָכּה, שילמו בעדן חמישה דוּרוֹס. בעלך צריך לתקן אותן. אלה נעליה של אחותי הבכירה. זו, שפניה עדינות, שיש לה שתי חגורות וקושרת יום אחד זו ויום אחד זו.

הסנדלרית:

הנח אותן שם, הוא יתקן אותן.

הנער:

אמא אמרה, שעליו לשים לב, שלא להכות בפטיש מכות חזקות, כי הלכּה דקה־דקה ויכולה להתבקע.

הסנדלרית:

הגד לאמך, שבעלי יודע את מלאכתו. הלואי ידעה אמך לבשל צלי של קדירה עם עלי־דפנה ופלפלים כשם שבעלי יודע לתפור נעלים.

הנער:

(בקול בוכים) אַל תכעסי עלי. אני לא אשם. אני לומד יפה את שיעורי הדקדוק שלי כל יום.

הסנדלרית:

(בעדינות) נערי היקר! ילד מתוק שלי! איני כועסת עליך. (מנשקת לו) קח לך את הבובה הזאת. היא מוצאת חן בעיניך? ובכן, קח אותה.

הנער:

טוב. אני לוקח אותה. אני יודע שלך לא יהיו ילדים אף פעם.

הסנדלרית:

מי אמר לך זאת?

הנער:

אמא שלי אמרה אתמול: “לסנדלרית לא יהיו ילדים אף פעם”. אז אחיות שלי צחקו ואתן צחקה גם הדודה רפאלה.

הסנדלרית:

(בריתחה) ילדים? ואולי אלד לי ילדים יפים יותר משלהן, ופקחים יותר וביתר כבוד… ואשר לאמא שלך… עליך לדעת…

הנער:

קחי לך את הבוּבּה! אינני צריך לבוּבּה שלך.

הסנדלרית:

(בישוב־הדעת) לא, לא! שמוֹר אותה בשבילך, נערי… איני כועסת עליך. לגמרי לא.

(משמאל מופיע הסנדלר. לבוש בגדי־קטיפה עם כפתורי־כסף. מכנסיו קצרים. עניבתו אדומה. ניגש לדלפקו)

הסנדלרית:

(אל הנער) ועכשיו, לֵך לְךָ לשלום!

הנער:

(מבוהל) היו בריאים! להתראות! בשעה טובה! בּרכת האל עליכם!

(נמלט בריצה בחצותו את הרחוב)

הסנדלרית:

שלום, נערי! (אל הסנדלר) לוּ יצאה נשמתך קודם שיצאת לעולם, לא היו קופצים עלי כל הצרות והפגעים הללו. אי, כסף כסף! מי שברא אותך — תיבשנה ידיו ותמקנה עיניו!

הסנדלר:

(מאחורי דלפקו) אשה, מה אַת מדברת?

הסנדלרית:

מדברת מה שאני מדברת, אין זה מענינך.

הסנדלר:

שום דבר איננו מעניני, אני יודע, עלי להתאפק.

הסנדלרית:

גם אני מתאפקת… ואני רק בת שמונה־עשרה.

הסנדלר:

ואני… בן חמשים ושלוש. על־כן אני מחריש ומוותר לך. זאת אני זוכר היטב! על־כן אני טורח בשבילך… ועצת אלוהים תקום!

הסנדלרית:

(עד כה עמדה וגבה אל בעלה. עתה ניגשת אליו. בקול רך, נרגש) אל־נא, יקירי… אל תאמר זאת!

הסנדלר:

אח! אילו הייתי בן ארבעים, ואפילו בן ארבעים וחמש!… (הולם בפטיש על הנעל בחזקה)

הסנדלרית:

(בחמת זעם) כי אז הייתי שפחתך החרופה, לא כן? לא כדאי להיות אדם טוב… מה אני בעיניך? לא כלום?

הסנדלר:

אשה, מה אַת נרגזת?

הסנדלרית:

ושנותי הצעירות, ותואר־פני? אין הם יקרים מכל כסף שבעולם?

הסנדלר:

הנמיכי קולך! אזנים לשכנים.

הסנדלרית:

ארור היום וארורה השעה, כאשר שמעתי בקול סנדקי מנוּאל והסכמתי להתחתן!

הסנדלר:

רוצה אַת, אולי, משקה־לימונים קר?

הסנדלרית:

הוי, איזו טיפשה הייתי, איזו טיפשה! (טופחת בכף ידה על מצחה) ואילו בחורי־חמד חיזרו אחרי!

הסנדלר:

(מבקש להפיס דעתה) כן, כך אומרים הבריות.

הסנדלרית:

הבריות? כל איש בכפר ידע זאת. מיטב הבחורים השתגעו אחרי! אך הטוב בהם היה אָמיליאנוֹ זה, שהיה רוכב על סוסה שחורה עם ציצים וקשקשי־כסף… בידו תמיד שוֹכה של ערבה… והדרבנות — נחושת נוצצת… ואדרתו, שהיה לובש בימי החורף! והקיפולים באריג הכחול, ושיזוּרי־המשי!

הסנדלר:

גם לי היתה אדרת כזאת… היו אלה אדרות מפוארות.

הסנדלרית:

אתה?! לך היתה אדרת כזאת!? אתה שוגה בדמיונות! שום סנדלר בעולם עוד לא לבש אדרת כזאת!

הסנדלר:

מדוע אינך מבינה ש…

הסנדלרית:

(משסעת דבריו) ועוד בחור הלך לבו אחרי… (הסנדלר דופק ביתר עוז) הוא היה כמעט סניוֹריטוֹ… בן שמונה־עשרה. כל־כך פשוט לומר: בן שמונה־עשרה!

הסנדלר:

(רוחו מתקצרת עליו) גם אני הייתי בן שמונה.עשרה.

הסנדלרית:

אף פעם בימי חייך לא היית בן שמונה־עשרה… והוא היה גם היה! וידע לספר לי דברים נפלאים…. אתה מקשיב…

הסנדלר:

(דופק בזעם) ואולי, תשתקי? אם תרצי ואם לאו — אשתי אַת ואני בעלך! אספתי אותך, היית רעבה ללחם, בלי קורת־גג ובלי כותונת לבשרך. למה, איפוא, התחתנת עמי? יצור הפכפך! חולמת! חולמת בהקיץ!

הסנדלרית:

(מזדקפת) בלום פיך! עשה את מלאכתך ואל תוציאני מכלי! הנשמעה כזאת?! (שתי שכנות עטופות במאנטיליות עוברות בסמוך לחלון וצוחקות) מי העלה על דעתו, שכך תגמול לי, אתה, נתח של בשר חבוט ומצומק! אדרבא, הכּני! נפנף בפטישך עלי!

הסנדלר:

אַל תקימי רעש, אשה!… הנה, אנשים עוברים ושבים. אל אלוהים! (שתי השכנות חוזרות ועוברות מאחורי החלון)

הסנדלרית:

השפלתי את כבודי! טיפשה הייתי! טיפשה! טיפשה! ארור הסנדק מנוּאל! ארורים השכנים! טיפשה שכמותי, טיפשה! (טופחת על ראשה ויוצאת)

הסנדלר:

(מתבונן בראי ומונה את קמטיו) אחד… שנים… שלושה… אלף! (מוסיף להתבונן בראי) כן, סניוֹר. אני ראוי לכך. בשל מה שואל אני, בשל מה התחתנתי? הרביתי לקרוא מעשיות ויכולתי לדעת, שכל הנשים מוצאות חן בעיני הגברים, וכי לא כל הגברים מוצאים חן בעיני כל הנשים. וכמה טובים היו חיי קודם לכן?! אחותי… אחותי אשמה בכל. התעקשה: “ערירי תישאר לעת זקנה” ועוד כהנה וכהנה. קבוּר חיים. רעם יכּה את אחותי זכרונה לברכה! (נשמעים קולות מאחורי הקלעים) מה קרה?

השכנה באדום:

(מאצל החלון. הבעת פניה אומרת מלחמה. על־ידה עומדות שתי בנותיה, אף הן באדום) ערב טוב!

הסנדלר:

(מגרד בערפו) ערב טוב!

השכנה באדום:

אמוֹר לאשתך, שתבוא הנה. (לבנותיה) בנות, אולי תחדלנה לילל? (אל הסנדלר) אדרבא, תצא אשתך ותעז לחזור בפני על מה שהיא מפטפטת מאחורי גבי!

הסנדלר:

אח, שכנתי היקרה! אנא, למען השם, אל תקימי שערוריה! וכי מה יש בידי לעשות? הביני לרוּחי, שכנתי, עמדי את על מקומי! כל חיי היססתי ופקפקתי: לשאת אשה, או לא לשאת אשה, שאין לך בעולם ענין רציני כנשואין… והנה מה היה בסופי… עיניך הרואות.

השכנה באדום:

מיסכן, מה חבל עליך! מוטב לוּ לקחת לך אשה מבנות מעמדך. אחת הנערות הללו, רצוני לומר, מבנות הכפר שלנו.

הסנדלר:

וביתי שלי לא בית, כי אם בית־משוגעים!

השכנה באדום:

לבי נקרע לגזרים! והרי איש מכוּבד היית ואהוּב על הבריות כל הימים.

הסנדלר:

(מביט על סביבו בזהירות כחושש שמא תיכנס אשתו לפתע) שלשום… חתכה את נתח הבשר המעושן, שהכינותי לחגים. ישבנו ואכלנו אותו עד תומו. ואתמול לא טעמנו אלא מרק־ביצים עם פטרוסיליון. וכיון שקמתי ואמרתי מלה של תלונה, הכריחתני לשתות שלוש כוסות חלב בלתי־רתוח בזו אחר זו.

השכנה באדום:

מרשעת!

הסנדלר:

ודווקא משום כך, שכנתי מחמל־נפשי, אודה לך בכל לבי, אם תקומי ותלכי לך מכאן.

השכנה באדום:

אח! לוּ אחותך עוד בחיים! כן, היא היתה…

הסנדלר:

זהו… אגב, קחי את הנעלים שלך, הן כבר מתוקנות.

(בעד הדלת השמאלית מציצה הסנדלרית. היא ניצבת בסתר הוילון ונותנת עין במתרחש)

השכנה באדום:

(בצניעות מעוּשה) כמה תדרוש ממני?… אתה מבין, הזמנים קשים… כל יום גרוע מקודמו.

הסנדלר:

תני כרצונך… שלא יפגע בך ושלא יבולע לי…

השכנה באדום:

(דוחפת את בנותיה במרפקה) שתי פֵּסֵטוֹת מספיקות?

הסנדלר:

כרצונך!

השכנה באדום:

יפה! אתן לך פּסטה אחת…

הסנדלרית:

(נכנסת. בחימה שפוכה) חמסנית! (השכנה ובנותיה פולטות קריאת־בהלה) איך אַת מעיזה לגזול ככה? (לבעלה) ואתה גולם, איך אתה מרשה לה, שתשדוד אותך? תני את הנעלים! לא תשלמי עשר פּסטות, לא תקבלי נעלים.

השכנה באדום:

נחש! נחש!

הסנדלרית:

שמרי על לשון נקיה, אמרתי!

שתי הבנות:

אי! נברח, אמא! למען השם, נברח!

השכנה באדום:

אשה בחרת לך, בלי עין הרע! יבושׂם לך! (יוצאות חיש מהר)

הסנדלר:

(מגיף את הדלת ואת החלון) ועכשיו, הקשיבי־נא רגע…

הסנדלרית:

(נזכרת) נחש… נחש… מה, מה, מה… מה ביקשת לומר?

הסנדלר:

שמעי־נא, בתי. כל ימי שאפתי להימנע משערוריות (בדבּרו הוא בולע רוקו)

הסנדלרית:

מה? שערוריות? אתה מעז לומר, שאני רודפת שערוריות, כיון שקמתי להציל את כספך?

הסנדלר:

לא התכוונתי לומר אלא שאני פוחד מפני שערוריות כשם שבנות סלמנקה פוחדות מפני מים קרים.

הסנדלרית:

(בחתף) בנות סלמנקה! תועבה!

הסנדלר:

(באורך־רוח) לא אחת התגרו בי אנשים ואפילו העליבו אותי, ואף שלא מוג־לב אני מטבעי, בכל־זאת אימת יתוש קופצת עלי שמא יקרה ויקיפוני מיני אורחים־פורחים ובני־בליעל, או שמא יעלה שמי על לשונן של זקנות דברניות ויושבי קרנות. היורדת אַת לטעמם של דברי? דיברתי ברורות וזה סוף פסוק.

הסנדלרית:

הכל טוב ויפה, אך מה זה איכפת לי? התחתנתי אתך. מה רע לך? ביתך לא נקי ומצוחצח? האוכל לא טעים? הלבשת מעודך כותונת כזאת וצוארון כזה? וכי אינך מתהדר בשעונך עם שרשרת־הכסף ואבני־החן, שאני מכוננת בשבילך לילה־לילה? מה עוד חסר אתה? אני הכל מכל, — רק לא שפחה חרופה. ותמיד אנהג כעולה על רוחי.

הסנדלר:

מה אַת משננת לי?… זה שלושה חדשים עברו מאז הבאתי אותך תחת החופה… וכל הזמן אני אוהב אותך, ואַת כל הזמן יורדת לחיי. כלום אינך רואה, שאין לבי לצחוק ותעלולים?

הסנדלרית:

(בכובד־ראש. כמהרהרת) כל הזמן אוהב אותי, אוהב אותי… אבל (פורצת) מה טעם אוהב אותי? מה פירוש אוהב אותי?

הסנדלר:

אַת סבורה שאין לי עינים, אך אני רואה הכל. אני יודע מה שאַת עושה ומה שאינך עושה, והמים הגיעו עד הנה! (מַראֶה על צוָארו)

הסנדלרית:

(בזעף) אחת היא לי עד היכן הגיעו המים ואני יורקת עליך! הבינות? (בוכה)

הסנדלר:

כלום לא תוכלי להנמיך קצת את קולך?

הסנדלרית:

באזניו של חמור כמוך יש להרים את הקול כך, שכל הרחוב ישמע.

הסנדלר:

דומה עלי, לאָשרי, שאוכל לשים קץ לזאת בקרוב. אני רואה, שפקעה סבלנותי.

הסנדלרית:

היום אין ארוחת־צהרים!… לך בקש לך סעודה במקום אחר! (יוצאת כאחוזת טירוף)

הסנדלר:

(בחיוך) מחר תצטרכי, אולי, לבקש לך סעודה גם אַת (חוזר אל דלפקו)

(בעד הדלת האמצעית נכנס האלקלדה. לבוש חליפה כחולה. אדרת לו רחבת־מידות. בידו מטה עם גולת־כסף. דיבורו איטי, נעימת קולו ערמומית)

אלקלדה:

שקוּד על המלאכה?

הסנדלר:

על המלאכה, סניוֹר אלקלדה.

אלקלדה:

מרוויח יפה?

הסנדלר:

מרוויח כדי פרנסתי. (מוסיף לעבוד)

אלקלדה:

(מתבונן על סביבו בסקרנות) אין אתה בקו הבריאות.

אלקלדה:

(בלא הרמת ראש) לא, לא כלום.

אלקלדה:

אשתך?

הסנדלר:

(מניד בראשו לאות הסכמה) אשתי!

אלקלדה:

(יושב) זה סופו של איש המתחתן בגילך… בגילך חייב אדם להיות אלמן כבר… לקבור לפחות אשה אחת… אני קברתי ארבע: רוֹסה, מנוּאלה, ויסיטסיון ואנריקטה גוֹמס, היא האחרונה. כולן כאחת נשים יפות היו. אהבו מחולות ומים טהורים. כולן כאחת ידעו טעמו של מקל זה. בביתי שלי… בבית שלי היד תופרת והפה מזמר…

הסנדלר:

כן, תוכל לשער כיצד מתגלגלים חיי. אשתי… אין היא אוהבת אותי. ניצבת על־יד החלון ומדברת עם כל גבר, שמזדמן לה. אפילו עם דוֹן קיכלי… כן, עצמותי רותחות.

אלקלדה:

ומה הפלא? נערה עליזה ורכה בשנים.

הסנדלר:

הבלים! בטוחני שהיא עושה זאת רק כדי להציק לי. אני משוכנע שהיא… שהיא שונאת אותי. תחילה סבור הייתי כי אקנה את לבה בזכות אָפיי הרך והמתנות הקטנות, שאני מביא אליה. קניתי לה מחרוזת־אלמוגים, סרטי־משי, מסרקות־צדף… ואפילו ביריות לגרביה! והיא… היא תמיד היא!

אלקלדה:

ואתה? אתה תמיד אתה, לכל השדים! מביט ואיני מאמין למראה עיני: גבר, גבר של ממש, עשוי להכניע לא־רק־אחת אלא שבעים ושבע נקבות. אם אשתך מדברת בעד החלון עם כל עובר ושב, אם היא מזלזלת בך, הרי אין זאת אלא מפני שרצונך בכך, מפני שאין אתה אוחז בה ביד חזקה. נשים, — תן להן חיבוקי־ידים אמיצות, דריסת־רגל איתנה, דיבור־פה קולני, ואם אף־על־פי־כן תעזנה לקרוא כתרנגולים, אין לך תרופה בדוקה יותר ממקל־קסמים זה. רוֹסה. מַנוּאלה, ויסיטַסיון ואֶנריקֶטה גומס, אשתי האחרונה, יכלו לספר עד כך, אילו נפגשו בדרך מקרה שם, בעולם־האמת.

הסנדלר:

אתה מבין… יש בלבי משהו שהייתי מגלה לפניך, אך אני מהסס. (מביט אליו ביראה)

אלקלדה:

(בקול תקיף) דבּר!

הסנדלר:

ידעתי, זוהי נבלה מאין כמוה… אבל אין אני אוהב את אשתי.

אלקלדה:

לכל הרוחות!

הסנדלר:

כן, סניוֹר, לכל הרוחות!

אלקלדה:

אם כן, למה זה התחתנת, גולם־אין־שכל?

הסנדלר:

כאן קבוּר הכלב, סניוֹר. פרשה זו סתומה גם בשבילי. אחותי, כן. אחותי אשמה בנשואים אלה. “תישאר ערירי, אמרה, תישאר בודד, תישאר פה, תישאר שם…” קצת ממון היה בכיסי ועוד כוח במתני. אמרתי: טוב, מסכים! ועכשיו: איה היא אותה בדידות מתוקה, שהיתה לי פעם? יכה רעם את אחותי, — והיא נחה לה בגן־עדן!

אלקלדה:

אכן, נסתבכת כהוגן!

הסנדלר:

כן, סניוֹר, נסתבכתי… ואין בי עוד כוח לשאת ולסבול. מימַי לא ידעתי טיבה של אשה מהו. ואתה — ארבע נשים היו לך! מהומה כזאת אֵינה לא לפי כוחי ולא לפי גילי.

הסנדלרית:

(שרה מאחורי הקלעים)

הסנדלר:

אתה שומע?

אלקלדה:

ומה יש בדעתך לעשות?

הסנדלר:

הקוקיה פרחה ליער. (רומז כמי שנמלט)

אלקלדה:

יצאת מדעתך?

הסנדלר:

אומרים: הסנדלר הולך יחף, ואני הולך. כאן אין לי מנוחה. אוהב שלום אני מטבע ברייתי. לא הורגלתי לצעקות ולא הסכנתי להתגלגל על לשונם של הבריות.

אלקלדה:

אשר אמרת לעשות, שקוֹל במאזני השכל. חדל להיות שוטה ותוכיח שגבר אתה. מה חבל, שאין בך דם ומרץ כיאה לאיש אשר כמוך.

(משמאל נכנסת הסנדלרית. בידה פוּדריה ורודה. מתפדרת. מיטיבה גבותיה)

הסנדלרית:

ערב טוב.

אלקלדה:

ערב טוב ונעים. (לסנדלר) כמה יפה היא! יפהפיה!

הסנדלר:

באמת?

אלקלדה:

השושנים העוטרות את ראשה, מה נחמדות למראה ומה נעימות לריח!

הסנדלרית:

על הגזוזטרות שלך, סניור, שושנים כאלה בשפע.

אלקלדה:

אמת לאמיתה. אוהבת אַת פרחים.

הסנדלרית:

אני? אני מעריצה אותם. לוּ ניתן לי וקישטתי בעציצים את הבית כולו: על הגג, ולפני המפתן, ולאורך הקירות… אבל זה… זה האיש… אין הפרחים מוצאים חן בעיניו. ודאי! היכן היו עיניו כל חייו? בסוליות הנעלים! וכי מה אפשר לדרוש ממנו? (יושבת על אדן־החלון ומציצה בעדו) ערב טוב, סניוֹר. (רומזת למישהו בחוץ)

הסנדלר:

ובכן, רואה אתה?

אלקלדה:

קצת מחוספסת… אבל יפה, יפה מאד. גיזרה לה — תאוָה לעינים.

הסנדלר:

אין אתה מכיר אותה.

אלקלדה:

שששקט!… (שם פניו לדלת. בנעימה של רוממוּת) להתראות מחר! אף־על־פי־כן אני מקוה, כי דעתך תתקרר עליך. לכי לנוח, בתי! גיזרה יש לה, — בלי עין הרע. (יוצא בלי לגרוע עין ממנה) כן, חמודה להפליא! והשערות — גלים־גלים, הא, יש על מה להביט! (יוצא)

הסנדלרית: (שרה)

(נוטלת כסא ומניפה אותו סביב־סביב)

הסנדלר:

(נוטל כסא אחר ומניפוֹ בכיון ההפוך) יודעת אַת, שזה מעורר בי אמונות תפלות, שאני חש חודו של סכין בגרוני… למה, איפוא, אַת עושה זאת?

הסנדלרית:

(מניחה את הכסא) מה עשיתי? תמיד אני אומרת, שאין אתה נותן לי להרים אצבע קטנה.

הסנדלר:

קצתי מלהסביר לך… אני מאמץ את מוחי לשוא. (ניגש אל הדלת כאומר לצאת, אך הסנדלרית שבה לסובב את הכסא. הסנדלר רץ אל הכסא השני ומסובב אותו) למה אינך מניחה לי ללכת?

הסנדלרית:

רבונו של עולם! הלא זה רציתי: שתלך.

הסנדלר:

אם ככה, תני לי ללכת!

הסנדלרית:

(בזעם) טוב, הסתלק!

(מאחורי הקלעים באים צלילי־חליל וגיטרה. נשמעת פולקה עתיקה בת־קצב קומי. הסנדלרית מניעה בראשה לפי קצב המנגינה. הסנדלר נמלט בעד הדלת השמאלית)

הסנדלרית:

(מזמרת) לָרָן…. לָרָן… מכל כלי־הזמר החליל אהוב עלי ביותר… כל ימי חלמתי על חליל… עיני כמעט בוכות… צלילי־חמד!… לָרָן…לָרָן…הי, שמע… חפצתי שגם הוא יקשיב למנגינה.. (קמה, רוקדת עם חתן מדומה) אח, אֶמיליאנו! מה יפה חגורתך, אֶמיליאנו! לא, לא כאן… כאן אָמוּת מבושה… אל אלוהים, אינך רואה? מסתכלים בנו! קח את המטפחת, שים לב, שמלתי מתקמטת. כן, אותך אני אוהבת, רק אותך… הו, כן! מחר תבוא על סוסך הלבן, החביב עלי כל־כך. (צוחקת. המנגינה נפסקת) לכל השדים! רק טעמתי מן הדבש ו… מה זאת?

(דון קיכלי מופיע בחלון. הוא בפראק שחור ומכנסים קצרים. קולו רטיט. מניע בראשו כמאריונטה)

דוֹן קיכלי:

ששששש!

הסנדלרית:

(גבה אל החלון. מתעלמת ממנו): פּין, פּין! פּיוֹ, פּיוֹ! פּיוֹ, פּיוֹ!

דוֹן קיכלי:

(מתקרב) ששש…שקט! אח, סנדלרית! לבנה אַת כחרצנו של שקד ומרירה מעט כמוהו. סנדלרית קטנה שלי… גבעול של זהב דולק… סנדלרית קטנה שלי, יהלום משובץ בבשר לבי… משׂוֹשׂ עיני שלי!

הסנדלרית:

כל־כך הרבה דברים גם יחד, דון קיכלי! עד כה לא ידעתי, כי ציפוריות כוח־דיבור להן. אבל אם איזה עוף־כנף שחור, שחור גם זקן, מעופף על סביבי… עליו לדעת כי אין לבי לזמרה עכשיו… אולי אחר־כך… פּין, פּין, פיו, פיו…

דוֹן קיכלי:

בשעה שדמדומי־ערביים פורשים צעיפים דקים על עולם ומלואו וחוצות העיר הגועשים מתרוקנים מאדם, — שוֹב אשוב. (שואף אבקת־טבק ומתעטש על צוארה של הסנדלרית)

הסנדלרית:

(נפנית אליו בזעם ומכה אותו. דון קיכלי רועד) מה!!! (בארשת אומרת בחילה) ואם לא תשוב, חצוף!? אתה פוחלץ מטומטם, אתה פרצוף של פמוט־נחושת, לך, לך! הנשמעה כזאת?! להתעטש על הבריות! לך, שד מנוזל! גועל!

(דון קיכלי יוצא. בחלון מופיע וניצב שם עלם בעל אבנט. סוֹמבּררוֹ שטוח שמוּט לו על פניו. ניכרת בו הבעה של דכדוּך נפש גדול)

בעל האבנט:

נושמת אויר צח, סנדלרית קטנה?

הסנדלרית:

ממש כמוך.

בעל האבנט:

ותמיד לבדך… חבל מאד!

הסנדלרית:

(חמוצה) מה פירוש חבל?

בעל האבנט:

אשה אשר כמוך, יפת־תלתלים כזאת, הדורת־חזה כזאת…

הסנדלרית:

(בהבעה עוד יותר חמוצה) אולם מדוע חבל?

בעל האבנט:

כיון שראויה אַת להיות על גלויות־דואר מצויירות… ואַת סתם עומדת בפתח.

הסנדלרית:

כן? אני אוהבת מאד גלויות של דואר, וביחוד אלה, שחתנים נוהגים לשלוח מדרך־מסעם…

בעל האבנט:

אח, סנדלרית חביבה, כמה חם לי! (מוסיפים לשוחח)

הסנדלר:

(נכנס, רואה את המשוחחים ונסוג אל הדלת) עם כל אדם, ובשעה כזאת! מה יאמרו הבאים עכשיו מבית־התפילה? ומה יספרו בבית־המרזח? ישימו אותי לצחוק! בכל בית יפשיטוני מכּוּתוֹנתי וישפכו עלי בוץ! (הסנדלרית גועה בצחוק) אלי שבשמים! מה עלי לעשות? לברוח מכאן! הכדאי לי לשמוע פטפוטיה של אשת השַמָש? והכומר? מה הוא יאמר על כך? אוי לאזני! זה עוד חסר לי. (יוצא בדכאון)

בעל האבנט:

איך להביע זאת לפניך… אהבתיך… אני אוהב אותך כמו…

הסנדלרית:

חי נפשי, כשאתה מתחיל ב“אהבתיך־אוהב־אותך”, דומה עלי, שמישהו בא ומדגדג לי בנוצה מאחורי אזני. “אהבתיך־אוהב־אותך”…

בעל האבנט:

כמה גרעינים יש בחמנית?

הסנדלרית:

אני יודעת?

בעל האבנט:

כמספר הגרעינים כן מספר האנחות הנעקרות בלבי עליך… אליך… (מתקרב אליה קרבה יתרה)

הסנדלרית:

(בקול חותך) תפסיק! אמנם נעים לשמוע לדבריך. פשוט, נחמד לאוזן. אבל רק זאת! הבנת? מוטב ככה!

בעל האבנט:

זה לא ייתכן. אַת, אולי, מהרהרת במישהו אחר?

הסנדלרית:

אתה יודע מה? שא רגלים! חיש!

בעל האבנט:

אינני זז ממקומי עד שלא תאמרי לי “כן”. (רוצה לחבקה)

הסנדלרית:

(מגיפה את החלון במרץ) איזה חצוף! איזה מטורף! פגעתי בך? ובכן, תסבול! כאילו אינני קיימת בעולם אלא רק כדי… כדי… מה יש? וכי אסור במקום הזה לגלגל שיחה עם יצורים חיים? רק שני סוגי נשים מצאתי פה: נזירות או סמרטוטות… כן, זהו מה שנגזר עלי לראות! (מרחרחת באפה ורצה) הא! הסיר על האש! רשלנית שכמוֹתי!

(לאט־לאט דועכת הבמה. נכנס הסנדלר, עטוף אדרת ארוכה. צרור־בגדים נתון תחת בית־שחיו)

הסנדלר:

או שאני אדם אחר או שאין אני מכיר את עצמי! אַי, בית שלי, בית קטן שלי! אַי דלפקי הקטן! סוליות, מסמרים, עור של עגל שלי… ובכן, טוב. (ניגש לדלת אך מיד נסוג. נתקל בשתי נשים צדקניות)

צדקנית א':

אתה נח לך קצת, נכון?

צדקנית ב':

טוב לנוח וטוב שאתה נח.

הסנדלר:

(קדורנית) ערב טוב!

צדקנית א':

טוב לנוח במיטה, מָאֵסטרוֹ.

צדקנית ב':

טוב במיטה, טוב מאד!

(יוצאות)

הסנדלר:

כן, טוב לנוח, טוב… ובינתיים אפשר להציץ בעד חור המנעול! מכשפות! סכסכניות! איזה רעל מתוק בדבריהן! אוי לאָזנַי! כמובן, כל העיר תתחיל לרנן. הסנדלר פה, הסנדלר שם, הסנדלרית כך, הבחורים כך! אי, רבונו של עולם! שלח רעם על ראש אחותי, שתשכון במנוחה בגן־עדן! אך מוטב, שאהיה ערירי בעולם ולא יורו אלי הבריות באצבע. (נחפז ויוצא. משאיר את הדלת פתוחה אחריו)

הסנדלרית:

(נכנסת משמאל) השולחן ערוך… האוכל מוכן, אתה שומע? (ניגשת לדלת השמאלית. ניגשת לדלת הימנית) אתה שומע!? מה! הלך לו לבית־הקפה, בריה מחוצפת, והשאיר את הדלת פתוחה… ועוד מה? לא תיקן את הסנדלים והסתלק לו? טוב… יקבל ממני מנה. ועוד איזו מנה! כל הגברים דומים זה לזה, כולם מנוולים הם… טוב, ילך לו… ילך לכל הש… (בחיל של צמרמורת) אי, נעשה קריר! (מדליקה את הנר בפמוט. מן הרחוב נשמעים זוגי העדרים השבים מן המרעה. היא ניצבת אצל החלון) איזה יופי של עדרים! לבי משתגע אחרי כבשים… הביטו… הביטו… זו הקטנה, הלבנונית, בקושי נגררת על רגליה… אי! המסורבלת ההיא, השמנה, מה זה נטפלה אליה, רוצה לדרוס אותה… פוי, גועלית! והוא לא כלום… (בקול גדול) שמע, הרועה! דחליל מדוחלל! הבט, דורסים את הרכרוכית הקטנה! (אתנחתא) כן, ודאי שאיכפת לי… זה לא איכפת לך? גולם מטומטם! איכפת לי גם איכפת לי… (היא סרה מאצל החלון) אבל היכן נעלם המבולבל שלי? אם רק יתמהמה עוד רגע, אני יושבת לי ואוכלת לבדי. מה הוא חושב לו?… ודווקא היום, שהתבשיל עלה כל־כך יפה!…. צלי עם תפוחי־אדמה חתוכים דק־דק, פלפלים חמצמצים, לחם לבן, בשר שמנמן, דלעת קלויה ולימון להפיג את השומן… יאמרו עלי מה שיאמרו, אבל מטעמים להכין — זאת אני יודעת, ועוד איך!? בעשר אצבעות אלה!

(אגב דיבור היא מהלכת בחדר אנה ואנה, ועושה כל מיני מלאכות ביד חרוצה: עורכת את הכסאות, מנקה את הפמוט, מסירה אבק מבגדיה)

הנער:

(ניצב על הסף) כועסת עדיין?

הסנדלרית:

לא, שכני החמוד. לאָן?

הנער:

מבטיחה, שלא תגדפי אותי? באמת? לפעמים אמא מרביצה בי. אבל אני אוהב אותה עשרים קילו. ואותך דווקא אני אוהב שלושים וּשנַים וָחצי.

הסנדלרית:

למה אתה מתוק כזה?

הנער:

אספר לך דבר, ששום אחד לא רצה לספר לך. “לכי אַת, לכי אַת!” ואף אחת לא רצתה ללכת, עד שאמרה אחת: "ילך הילד:… מפני ש… מפני שמי אחר ילך לספר לה דבר שכזה.

הסנדלרית:

הגד מיד, מה קרה?!

הנער:

אַל תפחדי. איש לא מת.

הסנדלרית:

דבּר כבר!

הנער:

הביטי! סנדלרית, הביטי! (בעד החלון נכנס פרפר. הנער קופץ מעל ברכיה ורץ לתפשו) פרפר! אין לָך כובע?… צהוב עם נקודות כחולות ואדומות… אח! אין כמוהו! יופי חי!

הסנדלרית:

אבל יקירי… רצית ל…

הנער:

(בקול נמרץ) דברי בשקט! לא רוֹאָה שנבהל! מהר! תני המטפחת שלך!

הסנדלרית:

(נמשכת אחרי הציד) קח!

הנער:

ששש. צעדי בשקט, לאט!

הסנדלרית:

לאט־לאט ויברח לו…

הנער:

הסנדלרית:

(בלעג) כבר!

הנער:

לא, זה לא הצליח לי. (הפרפר עף)

הסנדלרית:

עכשיו! תפוס, תפוס!

הנער:

(רודף אחר הפרפר בעליצות) לא תעמוד? לא תחדל לעוף?

הסנדלרית:

(רצה אל הצד שכנגד) הוא מתחמק! כבר מתחמק (ברדיפתו אחר הפרפר יוצא הנער החוצה בתוקף) לאן אתה? לאן?

הנער:

(עומד כמהסס) נכון התחמק! (בשטף דיבור) אבל אני לא אשם!

הסנדלרית:

מה לעשות! די. עכשיו ספר לי מה קרה? אבל מהר!

הנער:

הא! אז הביטי… בעלך, הסנדלר, הלך ולא ישוב אף פעם.

הסנדלרית:

(אחוזת אימה) מה?

הנער:

כן, כן…. כך הוא אמר כשעלה בעגלה, בעצמי ראיתי… וביקש שנגיד לך… כל הכפר יודע…

הסנדלרית:

(יושבת על הכסא חסרת־ישע) לא ייתכן, לא ייתכן! אינני מאמינה!

הנער:

לא. דווקא נכון. אך אל תצעקי עלי!

הסנדלרית:

(קמה ורוקעת ברגליה על הרצפה כאחוזת טירוף) וככה הוא מודה לי? כך הוא משלם לי?

הנער:

(מסתתר מאחורי הדלפק) המסרקות נופלים לך מהראש!

הסנדלרית:

מה אעשה לבדי בחיי? אוי, אוי, אוי! (הנער נמלט החוצה. על סף הדלת ומעבר לחלון מתלקטים אנשים) כן, כן, בואו כולכם! היכנסו והסתכלו בי! בּוֹאוּ, פטפטניות, קוּפּוֹת של רכילוּת! הכל, הכל באשמתכם!…

אלקלדה:

שתקי, שתקי בבקשה! בעלך עזב אותך, כפי שאַת יודעת, מפני שלא אהבת אותו ומפני שהגיעו לו מים עד נפש.

הסנדלרית:

מה! אתה הוא המיטיב לדעת ממני אם אהבתי או לא אהבתי את בעלי? כן, אהבתי אותו. אח, כמה אהבתי אותו! כמה בחורים טובים גם עשירים ממנו רדפו אחרי ואף לאחד לא אמרתי “כן”. אוי, בעלי המסכן, מי יודע מה פטפטו עלי באזניך!

השמשית:

(עם כניסתה) די, שכנתי! קבלי את הדין!

הסנדלרית:

לא! לא אקבל, לא אקבל! אוי ואבוי לי!

(שכנות לבושות ססגונית נכנסות בזו אחר זו. בידיהן כוסות גדולות עם משקאות קרים. הן נעות־מתרוצצות סביבה, יוצאות וחוזרות. הסנדלרית יושבת על הרצפה ופולטת קריאות קצובות קצב של מחול. שעה שהנשים מסתובבות שולי שמלותיהן נפרשים. יש משהו קומי בהעוויותיהן בהביען את צערן)

השכנה בצהוב:

משקה קר, בבקשה.

השכנה באדום:

משקה מרענן, בבקשה.

השכנה בירוק:

סגולה טובה ללב.

השכנה בשחור:

לימון.

השכנה בסגול:

סַרְסָפָּרְיָה.

השכנה באדום:

אין לך טוב ממִנתּה.

השכנה בסגול:

שכנתי!

השכנה בירוק:

אי, שכנתי!

השכנה בשחור:

סנדלרית!

השכנה באדום:

אי, סנדלריתה!

(השכנות מקימות רעש־המולה עליז. הסנדלרית מיבבת בקול קורע־לב)

מסך

מערכה שניה

אותה התפאורה עצמה. שמאלה, דחוק אל קרן־זוית, דלפקו של הסנדלר. מימין קבוע דוכן. עליו בקבוקים ואגן לשטיפת כוסות. הסנדלרית מאחורי הדוכן. שמלתה אדומה־בהירה, רחבת־קפלים וקצרת שרוולים. על הבמה, בתווך, שני שולחנות. אצל האחד יושב דוֹן קיכלי הלוגם משקה קר. אצל השני — בעל הסוֹמבּררוֹ. כובעו מוטה אל פניו.

בשקידה שוטפת הסנדלרית כוסות וגביעים ועורכתם בסדר על גבי הדוכן. בעל האבנט מופיע בפתח. לראשו סוֹמבּררוֹ שטוח, כבמערכה הראשונה. מראהו עצוב. ידיו תלויות ברפיון. הוא מעיף כלפי הסנדלרית מבט שכולו רוך ועדינות. השחקן הממלא תפקיד זה על דרך ההגזמה, ראוי לו, שהבמאי יוריד על ראשו חבטה במקל. כללו של דבר אַל יהא איש נתפס להפרזה. במחזה היתולי נדרש משחק טבעי. הדמות עוצבה על־ידי הסופר והחייט הלבישה. אכן, פשטות! בעל האבנט מתעכב על־יד הדלת. דון קיכלי ובעל הסומבּררוֹ מפנים ראש ומסתכלים בו. עד כאן משול המישחק לקטע של סרט אילם, שמבטי השחקנים בלבד משווים לו ביטוי.

הסנדלרית:

(פוסקת מלעבוד ונועצת מבט ממשוך בבעל האבנט. אתנחתא קצרה) בבקשה, היכנס.

בעל האבנט:

אם הדבר עשוי להנעים לך…

הסנדלרית:

להנעים לי? לי היינו־הך. אולם אתה עומד בפתח…

בעל האבנט:

כרצונך. (נשען על הדוכן רוטן בין שיניו) הנה עוד אחד, שעלי לסלק לו…

הסנדלרית:

מה אתה שותה?

בעל האבנט:

מה שתציעי לי.

הסנדלרית:

את הדלת.

בעל האבנט:

רבון עולם, איך משתנים הזמנים!

הסנדלרית:

ומה אתה מדמה לך? כי אשב ואבכה? ככה זה. ובכן, מה רצונך? יין, קפה, משקה קר? מה?

בעל האבנט:

משקה קר.

הסנדלרית:

אל תסתכל בי ככה! עלולה אני לשפוך את העסיס לארץ.

בעל האבנט:

אח! אני מת, מת אני!

(מעבר לחלון חולפות שתי עלמות־כפר מגונדרות. בידיהן מניפות עצומות־מידה. הן מציצות, מצטלבות בתרעומת על הנעשה פנימה, כובשות פניהן במניפות ומתרחקות בפסיעות רהוטות)

הסנדלרית:

הא לך משקה קר.

בעל האבנט:

(זוקף בה עין) אח!

בעל הסומבּררוֹ:

(משפיל עיניו לארץ) אח!

דוֹן קיכלי:

(נושא עיניו לתקרה) אח!

הסנדלרית:

(סוקרת את שלושת ה“אחים” בזה אחר זה. בנעימה של חיקוי) אח! אח! אח! מה כאן? בית־מרזח או בית חולים? זה עובר כל גבול! לולא הוצרכתי להרויח את פרנסתי במכירת יין ושאר מיני טינופת ולולא נשארתי בלי בעלי־מחמל־נפשי, שעזבני בגללכם, — כלום יכולתי לסבול אתכם? מה אתם חושבים? הלא הייתי מטאטאת את כולכם החוצה!

דוֹן קיכלי:

יפה דיברת, מאד יפה.

בעל הסומבּררוֹ:

פתחת בית־מרזח ונוכל לשבת בו כאוות־נפשנו.

הסנדלרית:

(בזעם) מה?! מה?! (בסבר פנים כעוסות פונה בעל האבנט לאיטו אל הדלת. דון קיכלי קם, על פניו חיוך הרומז שכבר נדבר עם הסנדלרית לשוב הנה)

בעל הסומבּררוֹ:

שמעת מה שאמרתי. זהו.

הסנדלרית:

כן שמעתי, אבל שמע גם אתה. תקע לך זאת בראש, אתה וכל בני הכפר שלך. זה ארבעה חודשים שבעלי קם והלך לו, ואני לא הלכתי עם שום גבר. אשה נשואה חובתה לשבת במקומה כפי שציווה היושב במרומים. ולא איכפת לי שום דבר, אתה שומע? בעורקי נוזל דמו של סבא שלי, זכרונו לברכה, מאלף־סוסים היה, זאת אומרת, גבר. הייתי גם נשארתי אשה הגונה. ובכן, אני שומרת לו אמונים עד הקבר. (בפסיעות מהירות ניגש דון קיכלי אל הדלת השמאלית כמרמז, שבינו לבינה קיימים יחסים מסויימים)

בעל הסומבּררוֹ:

(קם) אני כל־כך חזק, שיש בכוחי לאחוז שור בקרניו, לשבור את ערפו, למצוץ את מוחו ולרסק בשרו בשיני. (יוצא מהר)

(דון קיכלי יוצא משמאל)

הסנדלרית:

(כובשת פניה בכפות ידיה) אל אלוהים! אל אלוהים! אל אלוהים! (יושבת. מופיע הנער, ניגש אליה ומחפה עיניה בידיו)

הנער:

מי אני?

הסנדלרית:

נערי החמוד, הרועה בשושנים הקטן.

הנער:

כן, אני הוא. (מתנשקים)

הסנדלרית:

רוצה משהו לזלול?

הנער:

אם תתני לי…

הסנדלרית:

חתיכת שוקולאדה.

הנער:

באמת? נורא אוהב להיות בבית שלך.

הסנדלרית:

(מושיטה לו פרוסת שוקולאדה) כיון שאתה רודף־בצע קטן?

הנער:

לא רודף־בצע. רואה אַת סימן כחול על הברך שלי?

הסנדלרית:

לא. הראה לי! (יושבת על השרפרף ומושיבה את הנער על ברכיה)

הנער:

זה עשה לי קוּניוֹ. הוא שר פזמון מצחיק, שחיברוֹ בשבילך, ואני נתתי לו בפרצוף והוא זרק עלי אבן — טפח! אַת רואה…

הסנדלרית:

כואב חזק?

הנער:

כבר לא כואב, אבל אני בכיתי.

הסנדלרית:

אַל תשמע למה שהם אומרים.

הנער:

בפזמון יש מלים לא־יפות. דברים לא־יפים, שאני יודע לומר אותם, אבל — אַת מבינה? — לא רוצה לומר.

הסנדלרית:

(צוחקת) אדרבא, תנסה! ואני מורחת את לשונך פלפל חריף… צורב כמו אש! (צוחקים)

הנער:

אך למה הם אומרים, שאַת אשמה בזה שבעלך עזב אותך?

הסנדלרית:

הם אשמים. הם עשו אותי לאומללה.

הנער:

(בצער) זאת אַל תאמרי, סנדלרית.

הסנדלרית:

אהבתי להסתכל בעיניו כמו בראי. כשהיה בא רכוב על סוסו הלבן…

הנער:

(משסע אותה) חה, חה, חה! אַת משקרת לי. הסניור הסנדלר לא היה לו סוס.

הסנדלרית:

דרך־ארץ, נערי! היה לו סוס, אין ספק שהיה לו.. אבל אז היית עדיין בבטן אמא שלך.

הנער:

(מחליק בידו על לחייה) אח, כן! אם ככה, אולי היה לו.

הסנדלרית:

אתה מבין… הכרתי אותו בשעה שכיבסתי לבנים בנחל. בקרקעיתו יכולת לראות — בעומק של אמה בתוך המים, — חלוקי אבנים קטנות, לבנות, וכשהמים היו מתרעדים מעט ניראו האבנים כמו צוחקות. הוא היה לבוש באדרת שחורה. מקושט בעניבת־משי אדומה. על אצבעותיו ארבע טבעות כמו ארבעה גלגלים של שמש.

הנער:

הא, יופי!

הסנדלרית:

הוא הביט אלי ואני – אליו. ישבתי על הדשא. עדיין אני מרגישה את הרוח הצח, שנשב אלי מבין העצים. הוא עצר את סוסו. היה לו זנב לבן וכל־כך ארוך, שקצהו נגע במי הנחל. (כמעט מתייפחת. צלילי־זמר רחוקים באים־בוקעים) הייתי כה מבולבלת, ששתי מטפחות יקרות שלי שמטו מידי… מטפחות כאלה, קטנטנות. והזרם נשא אותן.

הנער:

מצחיק נורא!

הסנדלרית:

ואז הוא אמר לי… (קול הזמרה הולך וקרב. אתנחתא) ששש…

הנער:

(קם על רגליו) זה הפזמון!

הסנדלרית:

הפזמון. (אתנחתא. מקשיבים) אתה יודע מה נאמר בפזמון?

הנער:

(מנפנף ביד) יודע ולא יודע.

הסנדלרית:

זמר לי! אני רוצה לדעת.

הנער:

בשביל מה לך?

הסנדלרית:

בשביל שאדע סוף־סוף מה אומרים עלי.

הנער:

הנה. (שר בהקפידו על קצב הלחן)

הסנדלרית:

הו, הם יקבלו ממני!

הנער:

(בטפיחות על גבי השולחן גוזר את הקצב ושר)

(קול הזמרה קרב ובא, קרב ומצטלל בלווית תפיפה על טמבּוֹרינות. הסנדלרית נוטלת סוּדר ועוטפת כתפיה)

הנער:

(בבהלה) לאן?

הסנדלרית:

הם יכריחוני לקנות לי אקדח!

(הזמרה הולכת ומתרחקת. הסנדלרית רצה אל הדלת ונתקלת בהדרת קומתו של האלקלדה, החובט בהיכנסו על הרצפה במטהו)

אלקלדה:

מי מנהל כאן את העסק?

הסנדלרית:

השטן!

אלקלדה:

מה יש? מה קרה?

הסנדלרית:

קרה מה שחייב היית לדעת מכבר ומה שלא היית צריך — כראש הכפר, — להרשות, שייקרה. הבריות שרים עלי פזמוני־בלע, השכנים מלגלגים עלי, וכיון שאין לי בעל שיגן עלי, אגן אני על עצמי, כי לא מנהיגים כאן ולא ראשים אלא אבטיחים ריקים, אפסים מנופחים ודחלילים.

הנער:

יפה! יפה אמרת לו.

אלקלדה:

(בכעס) אתה, זאטוט, בלום לשונך… (לסנדלרית) יודעת אַת מה עשיתי זה עתה? שנים־שלושה מאלה המזמרים הושבתי בבית־הסוהר.

הסנדלרית:

הלוואי וראיתי זאת במו עיני!

קול:

(מאחורי הקלעים) ילד!..

הנער:

אמא שלי קוראת לי! (רץ אל החלון) מה?! להתראות, סנדלרית. אם תרצי אביא את חרבו הגדולה של סבא שלי, שהיה במלחמה. אני לא אוכל להניף אותה, אבל אַת כן!

הסנדלרית:

(צוחקת) טוב. אם אתה רוצה.

קול:

(מאחורי הקלעים) ילד!

הנער:

(מן הרחוב) מַההה!?

אלקלדה:

דומה עלי, שזה הפרחח המפולפל הוא האזרח היחידי, שאַת נוהגת עמו יפה.

הסנדלרית:

בכפר הזה אין איש פוצה פיו אלא כדי להעליב ולגדף. למה אתה צוחק כבוד־מעלתך?

אלקלדה:

כיון שאַת כה יפה וכה בררנית!

הסנדלרית:

מוטב להיות כלבה! (מגישה לו כוס יין)

אלקלדה:

עולם משונה! נשים רבות כבר ראו עיני; נשים לוהטות ככלניות ונשים ריחניות כשושנים… נשים שחרחרות שעיניהן כמו גחלים ונשים ששׂער־ראשן מפיק בושם וידיהן יוקדות תמיד… נשים שאפשר ללפות גיזרתן בשתי אצבעות… אולם אשה כמוך… אשה כמוך עוד לא ראיתי מימי! שלשום, בכל שעות הבוקר, הייתי כאחוז־קדחת, כיוָן שראיתי שתי כּוּתנות שלך עם פסי תכלת תלויות על חבל בחצר… כאילו ראיתי את פניך, סנדלרית קוסמת שלי!

הסנדלרית:

(יוצאת מכליה) שתוק, זקן אשמאי! בלע את לשונך! אב לבנות מבוגרות, ביתך מלא ילדים וילדות… באת הנה לתנות אהבים ולחזר אחרי אשה! טומאה וניבול־פה אתה שופך עלי!

אלקלדה:

אני אלמן.

הסנדלרית:

ואני אשת־איש.

אלקלדה:

אבל אישך עזב אותך, ובטוחני, שלא ישוב עוד אליך.

הסנדלרית:

ואני אחיה לי כאילו בעלי חי אתי.

אלקלדה:

ואני יודע שבעלך אינו אוהב אותך אפילו כדי כך. (מראה בקצה אגודלו) בעצמו סיפר לי זאת.

הסנדלרית:

ואני יודעת, שארבע נשים שלך, ארבע מיסכנות מוּכּוֹת־רעם שׂנאוּ אותך שנאת־מוות.

אלקלדה:

(רוקע על הרצפה במטהו) די, גמרנו!

הסנדלרית:

(משליכה כוס על הרצפה) די, גמרנו!

(אתנחתא)

אלקלדה:

(מסנן בין שיניו) לוּ אַת בידי והפכתי אותך לכבשה תמימה!

הסנדלרית:

(בלגלוג) מה אמר הסניור?

אלקלדה:

לא כלום… אילו נהגת כדין, הייתי מוכיח לך, שיש בלבי גם רצון גם אומץ להעביר על שמך, בלשכת הנוטריון, בית נאה עד מאד.

הסנדלרית:

ומה עוד?

אלקלדה:

ובבית מרפסת. היא עלתה לי חמשת אלפים ריאל. ובחדרים מראות קבועות על הכתלים וּוילאות־קטיפה על החלונות, וכלי־שולחן של כסף וגביש…

הסנדלרית:

הלאה, הלאה?

אלקלדה:

הלאה… מיטה עטורה צפרים וחבצלות מעשה נחושת־קלל. ומסביב לבית גן, ובגן חצי תריסר דקלים, ובצל הדקלים בריכה של מים חיים, אלא שבית זה שומם ומצפה לבואה של אשה אחת, שתגור בחדריו… (תולה עיניו בסנדלרית) ושם… שם תהיי אַת מלכה!

הסנדלרית:

(בלעג) אין אני מורגלת להוד והדר שכזה. שב לך, איפוא, במרפסת, שכב לך במיטה, הסתכל במראות, או שמא עמוד לך תחת הדקל עד שיבשילו פירותיו ויפלו ישר אל פיך הפתוח, שכן אני, — אני הייתי סנדלרית ואשאר לי סנדלרית.

אלקלדה:

ואני אשאר לי אלקלדה. אולם אַל תשכחי: אין יורקים בבאֵר, ששותים את מימיה.

הסנדלרית:

לא דרוש לי דבר משלך ולא משל אחרים בכפר הזה. ונוסף על כך אתה זקן מדי!

אלקלדה:

(נרגז) סופך, שאני מכניס אותך לבית־הסוהר.

הסנדלרית:

אדרבא, תעז, סניור!

(קולות מרוסקים ועליצים של חצוצרה באים מן החוץ)

אלקלדה:

מה זה?

הסנדלרית:

(פוקחת עיניה בששון) תיאטרון־בובות! (טופחת על ברכיה בשמחה)

(בעד החלון מציצות שתי שכנות, האדומה והסגולה)

השכנה באדום:

תיאטרון־בובות!

השכנה בסגול:

תיאטרון־בובות!

הנער:

(מאצל החלון) אולי הביאו קופים? הו־הא!

הסנדלרית:

(לאלקלדה) אני סוגרת את הדלת.

הנער:

הם באים הנה!

הסנדלרית:

כן?

הנער:

הביטו!

(הסנדלר נכנס מחוּפּש. בידו חצוצרה. על גבו תלויה מודעה גדולה בצורת מגילה פרושה. הוא מוקף אנשים. הסנדלרית עומדת בציפיה. הנער קופץ בעד החלון ונצמד לשמלתה)

הסנדלר:

ערב טוב!

הסנדלרית:

ערב טוב, איש־בובות!

הסנדלר:

אפשר כאן לנוח קצת?

הסנדלרית:

אפילו לשתות, אם רצונך, סניור.

אלקלדה:

היכנס, היכנס איש נלבב. שתה כאוות־נפשך, אני משלם. (אל השכנים) ואתם, מה ענין לכם כאן?

השכנה באדום:

אנו עומדות ברחוב. וכי אנו מפריעות!

הסנדלר:

(מסתכל על סביביו בסקרנות מעושה, מציג את המגילה על השולחן) הנה להם, סניור אלקלדה, אם איני טועה, הרי מאלה שבחוץ באה לי פרנסתי.

הנער:

מתי כבר שמעתי את קולו של הדוד הזה? (במשך כל הסצנה הזאת אין הנער גורע עיניו התמהות מהסנדלר) אולי, כבר תראה לנו את הבובות? (השכנים צוחקים)

הסנדלר:

כן. אבל קודם תרשה לי לשתות כוס יין.

הסנדלרית:

(בשמחה) אתה עורך את ההצגה אצלי?

הסנדלר:

ברשות הסניורה.

השכנה באדום:

אם כך, מתר להיכנס?

הסנדלרית:

(בקרירות) מותר. (מוזגת כוס יין לסנדלר)

השכנה באדום:

(יושבת) נשתעשע מעט.

אלקלדה:

(יושב) מדרך רחוקה?

הסנדלר:

רחוקה מאד.

אלקלדה:

מסביליה?

הסנדלר:

תוסיף עוד כברת־דרך.

אלקלדה:

מצרפת?

הסנדלר:

תוסיף עוד כברת־דרך.

אלקלדה:

מאנגליה?

הסנדלר:

מן האיים הפיליפּיניים.

(השכנות מתלחשות בהתפעלות והערצה)

הסנדלרית:

(נדהמת)

אלקלדה:

וראית שם את המורדים?

הסנדלר:

כשם שאני רואה את פניכם.

הנער:

ואיך הם נראים?

הסנדלר:

גיבורי־כוח ואכזריים. שערו בנפשכם, שכמעט כל המורדים סנדלרים הם.

(השכנים תולים עיניהם בסנדלרית)

הסנדלרית:

(בלהט) ואין ביניהם בעלי־מלאכה אחרים.

הסנדלר:

חס ושלום. בפיליפּינים כולם סנדלרים.

הסנדלרית:

הסנדלרים בפיליפּינים אולי מטומטמים הם. אצלנו הם פקחים, פקחים מאד.

השכנה באדום:

(בחנופה) נכון מאד.

הסנדלרית:

(בתוקף) לא שאלו את פיך.

השכנה באדום:

מה לך, בתי!..

הסנדלר:

(משסע אותן במרץ) יין נפלא! (ביתר קולניות) פאר היינות! (דומיה) יין־ענבים־שחורים, שחורים כלבּן של נשים, אשר כמוֹתן כבר פגשתי בחיי.

הסנדלרית:

אם לב להן בכלל!

אלקלדה:

ששש…! ומה היא מלאכתך סניור?

הסנדלר:

(שותה את היין עד תומו, מלקלק בלשונו ונותן עינו בסנדלרית) הא, מלאכתי! למראית־עין עניה, אבל קשה לעשיה. שכן מראה אני את חזיון־החיים מבפנים. בתמונותי ראה תראו את עלילותיו של סנדלר עני ושל פּיראבּראס איש אלכסנדריה, קורות־חייו של דוֹן דייגוֹ קוֹריֶנטס, הרפתקאותיו של פרנסיסקוֹ אֶסטבן הגבור; אך מעל לכל וראש לכל: מורה אני תחבולות־חכמה, שסגולתן לשים מחסום בפיהן של נשים דברניות ואוהבות־ריב.

הסנדלרית:

אח! חכמה זו ידע בעלי המסכן!

הסנדלר:

יכפר האל עוונותיו!

הסנדלרית:

מה אתה סח, סניור…

(השכנות צוחקות)

הנער:

לשתוק!

אלקלדה:

(בתוקף של איש שׂררה) שקט! יש בפיו משלים שווים לכל נפש. (אל הסנדלר) בבקשה!

(הסנדלר מגולל תמונה המראה בציוריה פרשת־חייו של אדם. המגילה מחולקת לריבועים קטנים מצוירים באדום צעקני על רקע של צהוב. השכנות באות ומתקרבות לסנדלר. הסנדלרית יושבת ומושיבה את הנער על ברכיה)

הסנדלר:

הקשיבו נא!

הנער:

אַי כמה נחמד! (מחבק את הסנדלרית. רחש)

הסנדלרית:

שמע היטב, כי אולי אני לא אבין משהו.

הנער:

זה לא יותר קשה משיעור בכתבי־הקודש.

הסנדלר:

קהל נכבד! אספר לכם מעשה־אמת מאלף באשה חכלילית־פנים ובעלה הסבלני, מעשה שיש בו לקח לכל באי עולם. (בקול יגונים) אכן, זקפו אזנים ושימו לב!

(השכנים זוקפים צואר. שכנות אחדות תופשות אשה ביד רעותה)

הנער:

האם לא נכון, שקולו של איש־הבובות כקולו של בעלך?

הסנדלרית:

לבעלי היה קול ערב יותר.

הסנדלר:

התרשו לי?

הסנדלרית:

רעד חולף בגופי.

הנער:

גם אצלי!

הסנדלר:

(משיט את מקלו על גבי התמונה)

(מקשיבים בדריכות)

(בתמונה מוצגת אשה בעלת פרצוף ילדותי מקניט)

הסנדלרית:

איזו אשה מרשעת!

(קול־ריטון)

הסנדלר:

(השכנים צוחקים)

(שם ידו על לוח לבו. בנעימה טרגית)

(הסנדלרית שעד כה רק היתה נאנחת, פורצת בבכי)

הסנדלר:

(נפנה אליה) מה לך?

אלקלדה:

מה לך, בתי! (חובט במקלו על הרצפה)

השכנה באדום:

החייב לנשוך את שפתיו, הוא הפוצה פה ומילל!

השכנה בסגול:

הלאה, סניור!

(השכנים מתלחשים)

הסנדלרית:

כל־כך נוגע ללב, שלא יכולה להתאפק. אתה מבין, סניור? איני יכולה. (בהתאמצה לבלום את בכיה, מתיפחת התיפחות מגוחכת)

אלקלדה:

שקט!

הנער:

ראית דבר שכזה!

הסנדלר:

חסד, רבותי! אַל תפריעו, בבקשה. ניכר, שאינכם יודעים מה קשה לספר בעל־פה סיפור בחרוזים!

הנער:

(נאנח) נכון מאד!

הסנדלר:

(ברוח נכאה)

(הסנדלרית עוצמת עיניה. מאמצת את הנער אל חזה. השכנים פניהם מביעות התרגשות הולכת וגוברת)

(באמור הסנדלר את החרוז האחרון, בוקע פתאום מאחורי הקלעים קול צעקה משוועת. השכנים קמים על רגליהם. צעקה שניה נשמעת ממקום קרוב יותר. מידי הסנדלר נשמטת התמונה ומקלו נופל ארצה. עווית־צמרמורת מגוחכת חתומה בפני הכל)

השכנה בשחור:

(מאצל החלון) שלפו סכינים!

הסנדלרית:

אל אלוהים!

השכנה באדום:

מרים הקדושה, הושיעי נא!

הסנדלר:

שערוריה!

השכנה בשחור:

הורגים איש את חברו! דמם שופכים בגלל האשה הזאת! (מצביעה כלפי הסנדלרית)

אלקלדה:

(בעצבנות) ניגש לראות מה שם.

הנער:

אני פוחד, אני פוחד נורא!

השכנה בירוק:

הצילו, הצילו! (יוצאת)

קול מאחורי הקלעים:

בגלל אשה מרשעת זו!

הסנדלר:

זאת לא אוכל לשאת! זאת לא אוכל לשאת! (כובש ראשו בידיו ומתרוצץ על פני הבמה. בעינים זועפות ואגב קריאות ואנחות שופעות שנאה לסנדלרית, יוצאים כל השכנים והשכנות החוצה. הסנדלרית סוגרת מיד את הדלת ואת החלון)

הסנדלרית:

הראית מעשה־נבלה שכזה? נשבעת אני בכל קדושי עליון, שנקיה אני מכל אשמה. אי! מה זה מתרחש בי?.. הבט, הבט נא, אני כולי רועדת. (מראה לו ידיה הרועדות) ידי נעקרות מגופי.

הסנדלר:

הירגעי, סניורה. האם גם בעלך ברחוב?

הסנדלרית:

(בוכה) בעלי? אוי ואבוי לי, סניור!

הסנדלר:

מה היה לו לבעלך?

הסנדלרית:

הוא עזב אותי בגלל הבריות הללו, ועכשיו אני גלמודה, ואין איש מביט עלי בעין טובה.

הסנדלר:

מסכנה!

הסנדלרית:

כמה אהבתי אותו! פשוט, הערצתי אותו!

הסנדלר:

(אינו שולט ברוחו) לא נכון!

הסנדלרית:

(מפסיקה לבכות מיד) מה אמרת, סניור?

הסנדלר:

(נבוך) אני אומר, שהדבר כל־כך… כל־כך לא מתקבל על הדעת… עד שנראה כלא נכון.

הסנדלרית:

הצדק אתך, אבל מאז עזב אותי אני לא אוכלת, לא ישנה, לא חיה. הוא היה בשבילי שמחת החיים, הוא היה המגן שלי.

הסנדלר:

אהבת אותו כל־כך ובכל־זאת עזב אותך? כפי הנראה, היה בעלך אדם לא כל־כך שפוי בדעתו.

הסנדלרית:

תקע את לשונך בארנק! איש עוד לא הרשה לך, שתביע כאן דעות.

הסנדלר:

סלחי לי, אני לא התכוונתי…

הסנדלרית:

להיפך: הוא היה כל־כך פיקח!…

הסנדלר:

(לועג) באמת!?

הסנדלרית:

באמת. אתה יודע, סניור, לספר ולספר כל מיני מעשיות וסיפורי חרוזים והם הרבה, האין זאת? ובכן, כל מה שאתה יודע כאין וכאפס לעומת מה שהוא ידע… הוא ידיע… פי… פי שלושה!

הסנדלר:

(רציני) לא ייתכן.

הסנדלרית:

(בעקשנות) אפילו פי ארבעה יותר… היינו שוכבים לישון והוא היה מספּר ומספּר. אגדות מימים קדומים, אשר כאלה אפילו הסניור לא זכה לשמוע… (בגנדרנות) ובהיותי נבהלת ממה שקרה במעשיות, הוא היה אומר לי: “מחמל נפשי, הלא כל אלה בדוּ הבריות מלבם!”

הסנדלר:

(בכעס) שקר!

הסנדלרית:

(בתמהון רב) מה!? יצאת מדעתך!?

הסנדלר:

שקר!

הסנדלרית:

(בכעס) איך אתה מעז, איש בּוּבּות ארור!?

הסנדלר:

(קם. בנעימה תקיפה) כל הצדק עם בעלך, סניורה. מעשיות אלו רצופות שקרים ותעתועי־דמיון ותו לא.

הסנדלרית:

(בחומרה) ודאי, סניור. מי אני בעיניך? אשה פתיה ומטומטמת?… ובכל־זאת עליך להודות, שהבריות מתרשמים לשמע מעשיות כאלה.

הסנדלר:

הא! זה ענין אחר! מתרשם רק מי שיש לו לב רגיש.

הסנדלרית:

כל בשר־ודם לב לו להרגיש.

הסנדלר:

לא כל בשר ודם. זה רק למראית־עין. ראיתי לא יצור אחד, שאין לו לב להרגיש. בכפרנו היתה אשה… מרשעת כזאת, שהיתה מפטפטת עם ידידיה בעד החלון ואילו בעלה היה מתקן נעלים וסנדלים מבוקר עד לילה.

הסנדלרית:

(קמה. שולחת יד בכסא) אתה מתכוון אלי?

הסנדלר:

מדוע?

הסנדלרית:

חזוֹר על דבריך! למה אתה מרמז, סניור! דבר! מעט אומץ לב!

הסנדלר:

(בהכנעה) מה את אומרת, סניוֹריטה? וכי אני מכיר אותך? לא פגעתי בך ולמה זה תפגעי בי אַת? (בקול בוכים כמעט) אך מה לעשות, זה מזלי הרע!

הסנדלרית:

(נמרצת, אך בקול מרוכך) שמעני, איש נחמד! כך דיברתי אליך, כיוון שיושבת אני על גחלים. הכל נטפלים אלי, הכל דנים אותי ברותחים. ומה פלא, איפוא, שאני קמה להגן על עצמי בכל שעת־כושר קטנה שמזדמנת לי? אני כה גלמודה, כה צעירה ואין לי חיים אלא בזכרונות… (בוכה)

הסנדלר:

(בקול בוכים) מבין אני לרוחך, עלמה יקרה… מבין יותר משאַת יכולה לשער בנפשך, יען כי… אני מגלה סוד באזניך, סניוריטה… יען כי גם אני, בלא כל ספק, מתענה באותם היסורים, שאַת מתענה בהם.

הסנדלרית:

(בענין) הייתכן?

הסנדלר:

(צונח־יושב על הכסא) אשתי… אשתי גרשה אותי!…

הסנדלרית:

מה!? ובעוון זה לא טרף אותה מלאך־המוות?

הסנדלר:

היא לא הסתגלה לאורח־חיי, חלמה על עולם אחר, היו לה דרישות משונות, היה לה פה רחב, אהבה לפטפט עם גברים זרים, אהבה מאכלים מעודנים, שידי לא יכלה להשיגם, ויום אחד, לאחר שרבנו מריבה מרה, קמה ועזבתני לנפשי.

הסנדלרית:

ומה אתה עושה כעת? נע ונד בעולם?

הסנדלר:

אני מחפש אחריה. רציתי לסלוח לה ולחיות אתה תחת גג אחד אותם מעט הימים, שעוד נותרו לי לחיות. אדם בשנותי לא קל לו לטלטל עצמותיו מפונדק אל פונדק.

הסנדלרית:

(במהירות) שמא תשתה ספל קפה חם… לאחר כל הרעש הזה כדאי שתלגום לגימה של בריאות. (ניגשת אל הדוכן למזוג לו קפה. נעמדת כשערפה אליו)

הסנדלר:

(מצטלב בתנועת־יד מוגזמת, פוקח את עיניו לרווחה) ישמרך אלוהים, שושנתי האדומה!

הסנדלרית:

(מוזגת ספל קפה ומגישה לו. ניצבת לפניו כשהמגש בידה. הוא לוגם לגימות קטנות) טעים, הא?

הסנדלר:

(במתיקות) ברוכות הידים בישלוהו!

הסנדלרית:

(בחיוך) חן, חן, סניור.

הסנדלר:

(לוגם לגימה אחרונה) אַי! כמה אני מקנא בבעלך!

הסנדלרית:

למה?

הסנדלר:

(בעדינות) כיון שהצליח להתחתן עם החמודה בנשים.

הסנדלרית:

(מתמוגגת) מה אתה סח, סניור?!

הסנדלר:

ואני כמעט שמח שעלי לעקור מכאן. אַת אשה בודדה, ואני גבר בודד, ואַת אשה כה נאה וחסודה… ולי לשון כל־כך רכה… והיא עלולה להיכשל ולפלוט איזה רמז…

הסנדלרית:

(מתקררת דעתה) למען השם! זה לא! מה זה עלה על דעתך, סניור?! לבי שומר אמונים לאיש הנודד בדרכים, לאיש, שאני אשמה לפניו, לבעלי!

הסנדלר:

(מרוב שמחה זורק את הסוֹמבּררוֹ שלו על הרצפה) דבריך מוצאים חן בעיני! כך תדבר כל אשה אמיתית! כך!

הסנדלרית:

(בלגלוג־מה ומופתעת) נדמה לי כי הסניור קצת… (טופחת באצבע על מצחה)

הסנדלר:

כרצונך, סניורה. אך עליך לדעת יפה־יפה, שאיני אוהב אלא את אשתי, את האשה שנשאתי כדת.

הסנדלרית:

ואני את בעלי ורק את בעלי. אמרתי זאת וחזרתי ואמרתי, עד שאפילו חרשים יכלו לשמוע. (ידיה על לוח לבה במצולב) אי, אי, סנדלרי חמודי!

הסנדלר:

(מן הצד) אי, אי, סנדלריתי חמודתי!

(דפיקות בדלת)

הסנדלרית:

אלי שבשמים! בודאי, צרות חדשות!

הנער:

פתחי לי!

הסנדלרית:

מה?! שוב אתה! מה יש?

הנער:

אוּף! רצתי להגיד לך.

הסנדלרית:

מה קרה?

הנער:

שנים או שלושה בחורים פצעו זה את זה בסכינים… ברחוב אומרים, שאַת אשמה. איזה פצעים וכמה דם! והסניורס רצו אל השופט, כדי שיגרש אותך מהעיר, אוי ואבוי לך! והסניורס דרשו מהשמש שיצלצל בפעמוני הכנסיה. הם רוצים לשיר את הפזמון עליך. (הנער עצור נשימה, טובל בזיעה)

הסנדלרית:

(לסנדלר) שמעת, סניור?

הנער:

בכיכר המון אנשים… כמו ביום השוק… כולם נגדך!

הסנדלר:

מנוּולים! איזה כוח מושך אותי החוצה, אני יוצא להגן עליך!

הסנדלרית:

למה לך!? יושיבו אותך בבית־הסוהר! עלי, רק עלי לבקש לי עצה.

הנער:

בעד חלון המרפסת אפשר לראות את כל המהומה.

הסנדלרית:

(נחפזת) בוא, אני רוצה לראות מקרוב את שפלוּתם של הבריות האלה.

(הסנדלרית והנער יוצאים)

הסנדלר:

כן, כן, מנוּולים… אבל חכו… עוד מעט תצטרכו לתת את הדין… כולכם תשלמו לי… אח, ביתי הקטן! איזו חמימות שופעת מהחלונות והדלתות שלך! ושם, — איזה פונדקאים מטונפים, ואיזה אוכל קלוקל, ואיזה סדינים קשים ואפורים, ואני — איזה חמור אני — לא ראיתי, שאשתי היא אשת זהב, זהב טהור! כמעט ואתחיל לילל!

השכנה באדום:

(נכנסת ביעף) אדוני הטוב והמיטיב!

השכנה בצהוב:

(במהירות) אדוני הטוב והמיטיב!

השכנה באדום:

אנא סניור, צא מן הבית הזה, צא מיד! אדם הגון אתה ולא מן הנימוס הוא לשבת כאן.

השכנה בצהוב:

חתולת־בר מתגוררת כאן! זאבה!

השכנה באדום:

ממזרת, שמוליכה את הגברים לאבדון.

השכנה בצהוב:

או שהיא עוזבת את הכפר, או שאנו משלחות אותה לכל הרוחות. היא משגעת אותנו.

השכנה באדום:

הלואי ואראה אותה בקבר!

השכנה בצהוב:

עטופה בתכריכים ועטורת נזר.

הסנדלר:

(בעצבות) די!

השכנה באדום:

דם נשפך לארץ.

השכנה בצהוב:

לא נותרה מטפחת לבנה, שלא הפכה אדומה.

השכנה באדום:

עמדו גבר מול גבר כשמש מול שמש.

השכנה בצהוב:

ועכשיו מוטלים הם כשסכין בחזם.

הסנדלר:

(צועק) די! שמעתי!

השכנה באדום:

היא אשמה.

השכנה בצהוב:

היא, היא ולא אחרת.

השכנה באדום:

ואנו דואגות לך.

השכנה בצהוב:

להזהירך מפניה באנו בעוד מועד.

הסנדלר:

שקרניות! רכילתניות! ממזרות! שתקו, וָלא אני מטלטל אתכן בצמות!

השכנה באדום:

(אל חברתה) היא צדה את לבו!

השכנה בצהוב:

קסמה לו בנשיקות פיה!

הסנדלר:

ליליות! מכשפות! נחשים! לעזאזל!

השכנה בשחור:

(מעבר לחלון) שכנתי, סורי מפה, נוסי! (נעלמת)

השכנה באדום:

עוד אחד נפל בפח! (יוצאת)

השכנה בצהוב:

עוד אחד! (יוצאת)

הסנדלר:

החוצה, סוליות קשקשניות! סכינים אני אתפור בנעלים שלכן! זכוֹר תזכרו אותי!

הנער:

(נכנס בריצה) כמה גברים נכנסו אל בית האלקלדה. אלך לראות! (יוצא בריצה)

הסנדלרית:

(נכנסת. ברוח תקיפה) טוב אני לא אזוז מפה. אדרבא, יעיזו הם להיכנס. הללו שכחו, כי אבי, ואבי־אבי היו מאלפים סוסים. לא פעם טיפסתי בהר על סוס ללא אוכף, על גב חשוף הייתי רוכבת.

הסנדלר:

אך לא לעולם חוֹסן.

הסנדלרית:

מי שנתחזק ביושר ובאהבה כמוני, לא ייכנע לעולם. אלחם אתם עד ששׂיבה תכסה את ראשי.

הסנדלר:

(נרגש, קרב אליה) אח!…

הסנדלרית:

מה היה לך?

הסנדלר:

דבריך נגעו עד לבי.

הסנדלרית:

עיניך הרואות, סניור: כל העיירה קמה עלי. רוצים לרצוח אותי נפש. ואף־על־פי־כן אין אני מפחדת מפניהם. לסכין אשיב בסכין ולמקל — במקל, אך לעת לילה, כשאני סוגרת את דלתי ועולה על משכבי בודדה — רק אז, סניור, מין מועקה יורדת עלי… אח, איזו מועקה! וצמרמורת עוברת את גופי… ופחדים!… קול חריקה בדלת — פחד! טיפות־הגשם נוקשות בחלון — שוב פחד! ולעתים, אני בעצמי, בלי דעת מרעידה את קפיצי מיטתי, — אוי, פחד ואימה! וכל הביעותים האלה באים עלי בגלל הבדידות, הממלאה את החלל רוחות־רפאים, אשר כמותם לא ראיתי מימי, כי לא רציתי לראותם. אולם עיני אמי וסבתי וכל הנשים במשפחתנו, אשר עינים להן בראש, ראה ראו אותם.

הסנדלר:

ולמה לא תשני את דרך חייך?

הסנדלרית:

מה!? יצאת מדעתך, סניור? וכי מה עלי לעשות? אנא אפנה? אני לא אזוז מכאן ויבוא עלי מה שגזר היושב במרומים.

(מרחוק באים קולות עמומים ומחיאות כפים)

הסנדלר:

צר לי מאד, סניורה, אך עלי לצאת לדרכי בטרם ימצאני הלילה. כמה מגיע לך? (אוסף את תמונותיו)

הסנדלרית:

לא כלום.

הסנדלר:

לא ייתכן.

הסנדלרית:

חסד תחת חסד.

הסנדלר:

חן חן, סניורה. (בהבעת צער מטיל את הגויל על שכמו) ובכן, שלום לך… שלום לנצח, כי איש בגילי.. (מרוגש)

הסנדלרית:

(אף היא מרוגשה) לא כך הייתי רוצה, סניור, להיפרד מעליך. אני אשה הרבה יותר עליזה… (בקול ברור) אדם יקר, יהיה האל בעזרך ומי יתן ותמצא את אשתך ותשוב לחיות אתה חיים ישרים וטובים כקודם.

הסנדלר:

אותם הדברים יכולתי לאחל לך ולאישך. אַת יודעת, העולם קטן: מה היית רוצה, שאגיד לו אם אפגוש בו בדרך נדודי?

הסנדלרית:

אמור לו שאני מעריצה אותו.

הסנדלר:

(מתקרב אליה) ומה עוד?

הסנדלרית:

אמור לו, שעל אף החמישים וכמה שלו — תבוא ברכה עליהן — הרי הוא בעיני הצעיר והחסון בגברים.

הסנדלר:

הו, אשה, חמודות יצאו מפיך! אהבתך כאהבתי אני את אשתי.

הסנדלרית:

הרבה יותר מזה!

הסנדלר:

אי־אפשר! אני ככלב לפניה והיא כגבירה בארמון. מילא, תחי אשתי הגבירה! רחשי־לבה גדולים מלבי! (ניגש קרוב מאד אליה. סוקרה בעינים מלאות הערצה)

הסנדלרית:

ואַל תשכח, סניור, אמור לו, שאני מצפה לו, אמור לו, שבחורף הלילות ארוכים עד מאד.

הסנדלר:

ובכן היית מקבלת אותו במאור פנים?

הסנדלרית:

הייתי מקבלת אותו כאילו המלך והמלכה גם יחד באו אלי!

הסנדלר:

(נרעד) ומה היה אילו בא אישך בזה הרגע?

הסנדלרית:

מרוב שמחה הייתי יוצאת מדעתי!

הסנדלר:

והיית סולחת לו אותו מעשה־שטות שעשה?

הסנדלרית:

זה מכבר סלחתי לו!

הסנדלר:

רוצה אַת שיבוא תיכף?

הסנדלרית:

אח! אילו בא!

הסנדלר:

(צועק) הנהו לפניך!

הסנדלרית:

מה דיבורים אלו?

הסנדלר:

(מסיר את משקפיו ותחפושתו) לא אוּכל עוד! אשתי מחמל נפשי!

(פשוטת־ידים ונדהמת עומדת הסנדלרית כמי שנטרפה עליה דעתה. הסנדלר מחבקה והסנדלרית מביטה בו וסוקרתו ממושכות. מאחורי הקלעים בא קול זמר)

הקול:

הסנדלרית:

(ננערת מתדהמתה) מפלצת! ברנש! ממזר! מנוּול! האם שמעת? באשמתך? (מפילה כסאות)

הסנדלר:

(נרגש ניגש לדוכן) אשתי החמודה!

הסנדלרית:

דחליל נודד, אוי ואבוי לך! השמחה, שחזרת, מעבירה אותי על דעתי! חכה אני אפנק אותך, יקירי, אתה תתמוגג מעונג! כמו בימי האינקויזיציה! כמו נוצרי בקרקס רומאי!

הסנדלר:

(מאחורי הדוכן) מה מאושר אני בביתי הקטן!

(חרוזי־הפזמון נשמעים מקרוב. השכנים מופיעים מאחורי החלון)

הקול:

הסנדלרית:

אומללה שכמותי! אין מה לומר: בעל למופת נתנו לי השמים! (ניגשת לדלת) עפר לפיכן, קליפות מקולפות! תיבש לשונכן הארוכה, בנות השטן! קרבו, קרבו הנה, אם חשק לכן! עתה אנחנו שניים! שניים! אני ובעלי! כן! נדע להגן על עצמנו! (לבעלה) אני והתפלצת הזאת! אני והמנוול הזה!

(חרוזי הפזמון מציפים את הבמה, מרחוק בא צלצול פעמון המכה באדיר)

מסך

בֵּית בֶּרְנַרְדָה אַלְבָּה: מחזה, בשלוש מערכות

הנפשות

בֶּרנַרדָה בת ששים

מַרְיָה חוֹסֵפָה בת שמונים

אַנגוּסטִיָס, בת ברנרדה בת שלושים־ותשע

מַגדַלֵנָה, בת ברנרדה בת שלושים

אֲמֵליָה, בת ברנרדה בת עשרים־ושבע

מַרטיריוֹ, בת ברנרדה בת עשרים־וארבע

אֲדֵלָה, בת ברנרדה בת עשרים

לָה־פּוֹנסיָה, סוכנת משׁק־הבית בת ששים

משרתת בת חמישים

פּרודֶנסיה בת חמישים

קבצנית

אשה א'

אשה ב'

אשה ג'

אשה ד'

עלמה

מערכה ראשונה

חדר לבן־מבהיק בביתה של ברנרדה אֶלבּה. כתלים מגושמים. דלתות בתבנית קשת. עליהן מתוחות יריעות־יוּטה, שאימרתן עשויה פיפים וציציות. כסאות מעשה־נצרים. תמונות של נוף דמיוני עם נימפות ומלכים מעולם האגדה. קיץ. הבמה שרויה בדומיה בת־צללים. עם הרמת המסך היא ריקה מאדם. נשמע קול פעמוני הכנסיה.

המשרתת: (נכנסת) צלילי הפעמונים כבר הולמים בין רקותי.

לה פונסיה: (נכנסת. אוכלת פרוסת־לחם ונקניק) למעלה משתי שעות של אניה ותאניה. באו גלחים מכל הכפרים. מראה הכנסיה הדור. בשעת המספד הראשון התעלפה מאַגדַלנה.

המשרתת: היא נתייתמה יותר מכולן.

לה פונסיה: היא היחידה, שאהבה את אביה. אח! יבורך האל, נשארנו שעה קלה בלעדיהן. באתי לאכול.

המשרתת: אילו השגיחה בך בּרנארדה!…

לה פונסיה: היא צמה היום ומן הסתם רוצה היתה שכולנו נגווע ברעב! האדונית! מולכת בכיפה! הפלנו אותה בפח! פתחתי את קדרת־הנקניקים שלה.

המשרתת: (בעקת־לב) שמא תתני לי פרוסה בשביל ילדה, פונסיה?

לה פונסיה: היכנסי וקחי לך גם מלוא־חופן אפונים. היום לא תרגיש בזאת!

(קול מאחורי הקלעים) בּרנארדה!

לה פונסיה: הזקנה. האם היא סגורה היטב?

המשרתת: סגורה ומסוגרת.

לה פונסיה: שימי גם את הבריח! אצבעות לה כמפתחות של גנבים.

הקול: בּרנארדה!

לה פונסיה: (צועקת) היא כבר באה! (אל המשרתת) צחצחי יפה־יפה כל דבר. אם לא יהיו הכלים נוצצים, תמרוט ברנארדה את מעט השׂערות שנותרו לי.

המשרתת: איזו אשה!

לה פונסיה: עריצה כלפי כל הסובבים אותה. מסוגלת להתיישב על לבך ולהתבונן כיצד תהיי גוססת שנה תמימה מבלי שיימחה אותו חיוך של כפור הטבוע בפרצופה הארור. צחצחי, צחצחי את הקערות!

המשרתת: מרוב צחצחה ידי שותתות דם.

לה פונסיה: היא הנקיה בנשים, הצנועה מכולן, הנעלה מכולן, אכן, זכה בעלה המסכן למנוחת עדן!

(הלמוּת הפעמונים נפסקת)

המשרתת: באו כל קרובי המשפחה?

לה פונסיה: רק קרוביה. קרובי בעלה שונאים אותה. הם באו כדי לראות ברמינן ולהצטלב לפני גופתו.

המשרתת: יש די כסאות?

לה פונסיה: די והותר. יישבו להם על הרצפה. מאז מת אביה של ברנארדה חדלו הבריות מלהסתופף בצל קורת הבית הזה. אינה רוצה שיראוה באחוזתה, ארורה!

המשרתת: אתך נהגה בעין יפה.

לה פונסיה: זה שלושים שנה כובסת אני את סדיניה; שלושים שנה סמוכה לשולחנה, אוכלת פירוריה; ערה על משמרתי כשהיא משתעלת; ימים ארוכים מציצה בחרכים להתחקות על מעשי השכנים כדי לספר באזניה. אין ולא היו בינינו שום סודות, ואף־על־פי־כן, קללה על ראשה! תמקנה עיניה בחוריהן!

המשרתת: מה אַת סחה, אשה?!

לה פונסיה: אולם כלבת־בית טובה אנוכי. נובחת כשרומזים לי לנבוח ונושכת בעקבם של קבצנים כשהיא משסה אותי בהם. בנַי עובדים את אדמתה, שניהם כבר נשויים. אך בוא יבוא היום ואגיד: די!

המשרתת: ואז, בזה היום…

לה פונסיה: בזה היום אסתגר עמה בחדר, ואטיל רוק בפניה שנה שלימה. “ברנארדה, בשביל זה, ובשביל זה, גם בשביל זה”, עד שאַרפה ממנה והיא מעוכה כלטאה זאת הנתונה בידי הנערים, יען כי היא דומה לה, היא ובנות־בטנה גם יחד! ודאי, אין בלבי קנאה על חייה. הוא הניח לה חמש נקבות, חמש בנות מכוערות. חוץ מאנגוסטיאס, הבכורה, מזרע בעלה הראשון, והעשירה — אף שכולן משופעות במעשי־רקמה ותחרים וכותנות של פשתה משובחת, הרי חלקן בירושה רק לחם צר וענבים.

המשרתת: מילא, מי יתן והיה לי אשר להן.

לה פונסיה: כל קנייננו — זוג ידים ובור אחד באדמת הבורא.

המשרתת: וזוהי הנחלה היחידה שמורישים למי שאין לו כלום.

לה פונסיה: (מאצל ארון הכלים) הכוס הזאת — כתמי־לכלוך טבועים בה.

המשרתת: אי־אפשר להדיח אותם לא בסבון ולא בסמרטוט.

(קול פעמונים)

לה פונסיה: תפילה אחרונה. אלך להאזין. זמרתו של הכוהן שלנו חביבה עלי. ב“אבינו שבשמים” עלה קולו והתרומם כמו כד־מים המתמלא לאט־לאט. אמנם כשהגיעה התפילה סמוך לקצה, נתפלטה מגרונו קריאת תרנגול. ואף־על־פי־כן זמרתו קוסמת. ואולם לא היה עוד בעל־קול כשמש הישיש טרוֹנצ’אפּינוֹס. בתפילת־האשכבה לאמי, נשמתה עדן, הוא שהנעים בקולו. הכתלים נזדעזעו, ובהפטירוֹ “אמן”, כאילו זאֵב פרץ אל בית־התפילה. (מחקה את הקול) אַאאמממממן! (משתעלת)

המשרתת: אַת תפצחי את גרגרתך.

לה פונסיה: הייתי מפצחת משהו אחר! (יוצאת צוחקת. המשרתת מוסיפה לנגב. קול פעמונים)

המשרתת: (בחקותה את צלילי־הפעמון) דין, דין, דאן. דין, דין, דאן. יכפר השם על עוונותיו.

קבצנית: (נכנסת, עמה ילדה קטנה) יהיה השם ברוך!

המשרתת: דין, דין, דאן. מי יתן וימתין לנו הקבוּר שנים רבות! דין, דין, דאן.

הקבצנית: (בקול רם וקצת נרגזת) יהיה השם ברוך!

המשרתת: (נרגזת) יהי השם ברוך ומבורך!

הקבצנית: באתי לבקש את השיריים.

(הפעמונים משתתקים)

המשרתת: הראי לי את עורפך וחפשי לך את הרחוב. השיריים של היום הם בשבילי.

הקבצנית: לך יש דואג למזונותיך! בתי ואני — גלמודות אנחנו!

המשרתת: גם הכלבים גלמודים, והם חיים.

הקבצנית: לי הם נותנים את השיריים תמיד.

המשרתת: החוצה! מי הרשה לכן להיכנס? כבר השארתן לי טביעות־רגליים על הרצפה! (יוצאות. מוסיפה לנקות) כן. לה רצפות משוחות בשמן, ארגזים, כנים, מיטות פלדה, ולנו לענה לָשׂוֹבע, סוכות של טיט, קערה אחת וכף אחת. מקוה אני, כי יבוא יום וכולנו נלך לאבדון ולא יימלט אפילו אחד שיספר עלינו. (הפעמונים חוזרים ונמצלצלים) כן, כן, יהיו מצלצלים בפעמונים! יביאו ארון מופז־שוליים ואלונטית לשאתו! תשכב בקברך כשם שאני אשכב בקברי! השתעמם לך, אנטוניו מאריה בֶּנאבידֶס, מכורבל בחליפתך היפה ונעול בנעליך הגבוהות! השתעמם! שוב לא תרים את שמלתי מאחורי דלת הדיר שלך! (מירכתי הבמה נכנסות שתים־שתים, נשים בבגדי־אבל ומטפחות גדולות. בידיהן מניפות שחורות. הולכות בצעדים מתונים. הבמה מתאכלסת בהן לאט־לאט. המשרתת נותנת קולה ביללה) אבוי, אנטוניו מאריה בּנאבידס, שוב לא תראינה עיניך את הכתלים האלה, לא תאכל לחם בבית הזה. אהבתיך יותר מכל משרתיך. (מושכת בשערותיה) ומה זכותי כי אוסיף לחיות אחריך? מה טעם עוד לחיי?

(לאחר שנכנסו מאתים הנשים מופיעה ברנארדה ועמה חמש בנותיה)

בּרנארדה: (למשרתת) שקט!

המשרתת: (ביבבה) בּרנארדה!

בּרנארדה: פחות קינות — יותר מעשים. לוּ השתדלת להרבות נקיון למען יתקיימו ימי האבל כראוי. לכי! לא כאן מקומך. (המשרתת יוצאת בוכיה) דרכם של עניים כדרך החיות. הם קורצו, כביכול, מחומר אחר.

אשה א': גם העניים מתייסרים בסבלם.

בּרנארדה: אך הסבל משתכח מלבם לפני קערת־האפונים.

נערה: (ביראה) צריך לאכול כדי לחיות.

בּרנארדה: בשנותיך אין פוצים פה לפני גדולים.

אשה א': הסי, בתי.

בּרנארדה: לאיש לא נתתי שילמדני לקח. מותר לשבת. (יושבות. אתנחתא. בקול רם) מאגדאלנה, אל תקוֹנני. אם חפצך לקונן, עשי זאת תחת מיטתך. שמעת?

אשה ב': (לברנארדה) האם התחלתם בעבודת העונה?

בּרנארדה: אתמול.

אשה ג': השמש קופחת כעופרת.

אשה א': זה שנים לא חש בשרי כשרב הזה.

(אתנחתא. כולן מנפנפות במניפות)

בּרנארדה: המוכן משקה הלימונים?

לה פונסיה: כן, ברנארדה. (על מגש גדול מלא ספלים לבנים היא מביאה את המשקה ומכבדת את האורחות)

בּרנארדה: תני גם לגברים!

לה פונסיה: הם כבר שותים בחצר.

בּרנארדה: ייצאו להם בדרך שבאו. איני רוצה שיעברו מכאן.

הנערה: (לאנגוסטיאס) פפה אל רומאנו היה עם הגברים בשעת המספד.

אנגוסטיאס: הוא היה שם.

בּרנארדה: שם היתה אמו. היא ראתה את אמו. את פפה לא ראינו, לא אני ולא היא.

הנערה: נדמה היה לי…

בּרנארדה: ואם היה מישהו הרי זה דאראחאלי האלמן. עמד בקרבת דודתך. אותו ראינו כולנו.

אשה ב': (בצד בהשפלת קול) מרשעת, רעה ממרשעת!

אשה ג': (באותו האופן) לשון של סכינים!

בּרנארדה: חלילה להן לנשים בכנסייה לשאת עין אל הגברים, חוץ מן הכוהן העוטה שמלה. להפנות ראש, משמע — לבקש חמימוּתה של הפאנה¹.

אשה א': (בהשפלת קול) לטאה ישישה צרוּבת־שמש!

לה פונסיה: משתוקקת לחוּמוֹ של גבר!

בּרנארדה: הללויה!

כולן: (מצטלבות) יתגדל ויתקדש לעולם־ועד!

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה:

כולן:

בּרנארדה: חוֹן את עבדך אנטוניו מאריה בנאבידס, תן מנוחה לנפשו ועטרהו בנזר תפילתך.

כולן: אמן!

בּרנארדה: (קמה על רגליה ושרה) Requiem acternam donate eis domine

כולן: (על רגליהן. מזמרות נוסח גרגוריאני) Et lux perpetua ab eis

אשה א': חזקי למען תתפללי לנפשו.

(יוצאות בזו אחר זו)

אשה ג': יהי רצון ולא תחסר פת־לחם חמה מביתך.

אשה ב': וקורת־גג למען בנותיך.

(עוברות על פני בּרנארדה ויוצאות כולן. אנגוסטיאס יוצאת בדלת המוליכה אל הפּאטיוֹ²)

אשה ד': תזכי ליהנות מזרע כלולותיך.

לה פונסיה: (נכנסת ובידה ארנק) מנחת הגברים, ארנק של כסף, להזכרת נשמתו.

בּרנארדה: הביעי תודתי לפניהם וכבדי אותם בכוס יין־שרף.

הנערה: (למאגדאלנה) מאגדאלנה…

בּרנארדה: (למאגדאלנה שהתחילה לבכות) הסי! (כלפי הנשים שזה עתה יצאו מן החדר) לכו לבתיכן ורננו על כל מה שראיתן כאן! מי יתן ושנים רבות לא תדרוך רגלכן על סף ביתי!

לה פונסיה: אף אחת לא תתלונן עליך. כל הכפר בא.

בּרנארדה: כן. כדי להציף את ביתי זיעת־שמלות וארס־שפתיים.

אמליה: אמא, אַל תדברי כך!

בּרנארדה: כך ראוי לדבר בכפר מקולל זה, שאין לו נחל. כפר של בארות, שבו לעולם ישתו את המים בחשש, שמא מורעלים הם.

לה פונסיה: הסתכלי ברצפה וראי מה הן עשו בה!

בּרנארדה: ממש כאילו עדר של עזים דישדש בה. (לה פונסיה מטאטאה את הרצפה. אל אדילה) בתי, תני לי את המניפה.

אדילה: הא לך זאת. (נותנת לה מניפה עגולת־צורה ומשובצת פרחים אדומים וירוקים)

בּרנארדה: (זורקת את המניפה לרצפה) מניפה כזאת נותנים בידי אשה אלמנה? תני לי מניפה שחורה ולמדי כיצד לכבד את אבל אביך.

מארטיריו: קחי את שלי.

בּרנארדה: ולך?

מארטיריו: לי לא חם.

בּרנארדה: אם כן, בקשי לך אחרת. היא תהיה דרושה לך. בשמונה שנות האבל לא תיכנס לבית הזה רוח הנושבת ברחוב. נהיה נוהגות כאילו חסמנו דלתות וחלונות בלבינים. כך היה בבית אבי וכך היה בבית סבי. בינתיים תוכלו לשקוד על רקמת חפצי הנדוניה. עשרים חבילות של בד־לבן שמורות בארגז, מהן אפשר לגזור סדינים וציפיות. מאגדאלנה תוכל לרקום אותם.

מאגדאלנה: אחת היא לי.

אדילה: (בנעימה של מרירות) אם לא תרצי לרקום אותם, יישארו בלא רקמה, וסדיניך יהיו אז יפים משלנו.

מאגדאלנה: לא שלי ולא שלכן. אני יודעת, שלא אלך לחופה. בוחרת אני לשאת על גבי שקים לטחנה. כל דבר שבעולם, רק לא שבתי ימים על ימים בחדר אפל זה.

בּרנארדה: זו מנת־חלקה של כל אשה.

מאגדאלנה: הנשים — גזע ארור.

בּרנארדה: בבית הזה ייעשה כל מה שאני מצווה. לא־עוד תוכלי להשמיע תלונות באזני אביך. חוט ומחט לאשה. שוט וסוס לגבר. כך נוהגים בני־אדם, שנולדו בבית אמידים.

קול: בּרנארדה! פתחי לי את הדלת!

בּרנארדה: (בקול רם) לכי ופתחי לה!

(נכנסת המשרתת)

המשרתת: בקושי גברתי עליה. על אף שמונים שנותיה, חסונה אמך כאלון.

בּרנארדה: יש לה למי להידמות. כמוה־ממש היה גם סבי.

המשרתת: בליל־השימורים הוצרכתי כמה פעמים לסתום את פיה בסמרטוט, יען כי ביקשה לקרוא לך, שתתני לה את מי־השופכין ואת בשר־הכלב, כפי שהיא מכנה את האוכל שאַת נותנת לה.

מארטיריו: היא זוממת משהו לא טוב!

בּרנארדה: (למשרתת) הניחי לה לצאת אל החצר, שתשפוך מעט את לבה.

המשרתת: טבעותיה ועגילי האחלמה הוציאה מן התיבה שלה ונתקשטה בהם. אמרה, כי רוצה להתחתן.

(הבנות צוחקות)

בּרנארדה: לכי עמה ושימי לב, שלא תקרב אל הבאר.

המשרתת: אַל תהיי חוששת! היא לא תפיל עצמה אל הבאר.

בּרנארדה: לא מטעם זה אלא בגלל השכנים, שיכולים להשקיף עליה מן החלונות.

(המשרתת יוצאת)

מארטיריו: נלך להחליף בגדים.

בּרנארדה: כן, אבל את השביסים אל תחליפו, חלילה! (נכנסת אדילה) ואנגוסטיאס?

אדילה: (בכוונה משתמעת לכאן ולכאן) ראיתיה מציצה בין החרכים של השער האחורי. הגברים הלכו אז לבתיהם.

בּרנארדה: ואַת? מה מעשיך על־יד השער?

אדילה: הלכתי לראות אם התרנגולות הטילו.

בּרנארדה: אבל זה היה לאחר שתם ביקור הגברים!

אדילה: (בהטעמה) אמנם כן, אך כמה מהם נשתהו עוד זמן־מה.

בּרנארדה: (זועפת) אנגוסטיאס! אנגוסטיאס!

אנגוּסטיאס (נכנסת) מה חפצך, אמא?

בּרנארדה: מדוע הסתכלת ובמי?

אנגוּסטיאס: לא הסתכלתי בשום איש.

בּרנארדה: האם מן הנימוס הוא, שאשה בת־מעמדך תרוץ עם חכה ביד לצוד לה גבר ביום קבורת אביה? עני לי! למי קרצת בעין יפה? (אתנחתא)

אנגוּסטיאס: אני…

בּרנארדה: אַת!

אנגוּסטיאס: בשום איש!

בּרנארדה: (ניגשת אליה ומכה אותה) בת־חמודות! מתוקה מדבש!

לה פונסיה: (באה בריצה) ברנארדה, הירגעי־נא. (מחזיקה בה)

אנגוּסטיאס: (בוכה)

בּרנארדה: החוצה! כולכן החוצה!

(יוצאות)

לה פונסיה: היא עשתה זאת בלי שתיתן דעתה על כך. אף־על־פי שלא טוב המעשה, כמובן. באמת חרה לי הדבר, כשראיתיה חומקת אל עבר החצר. עמדה אצל החלון והאזינה לגברים, אשר דבריהם, כרגיל, אינם כל־כך נחמדים לאוזן.

בּרנארדה: ולשם זה הם באים לבקר אבלים? (בסקרנות) ומה היתה שיחתם?

לה פונסיה: שוחחו על פאקה לה רוסֵטה. אמש הם קשרו את בעלה אל אחד האבוסים, ואותה הרכיבו על עכוזתו של סוס וטילטלוה אל ירכתי כרם־הזיתים.

בּרנארדה: והיא?

לה פונסיה: היא, זה נעם לה מאוד. מספרים, כי היתה חשופת שדיים ומכסימילאנוֹ נצמד אליה כאילו פורט היה על גיטארה. גועל־נפש!

בּרנארדה: ומה קרה?

לה פונסיה: מה שצריך היה לקרות. חזרו כמעט עם שחר. פאקה לה רוסטה פרועת־שער וראשה עדוי נזר־פרחים.

בּרנארדה: המוּשחתה היחידה שיש לנו בכפר.

לה פּוֹנסיה: כי אין היא בת־המקום. באה ממרחקים. גם אלה, שהלכו עמה, אף הם בניהם של נכרים. הגברים בני המקום אינם מסוגלים למעשים כאלה.

בּרנארדה: לא. אבל עסק זה חביב עליהם, והם מסיחים בו בחשק־לשון, ומלקקים אצבעות כשהוא מתרחש.

לה פונסיה: והם גלגלו עוד מיני מעשיות.

בּרנארדה: (במין פחד מעבירה עיניים מקצה החדר ועד קצהו) אילו מעשיות?

לה פּוֹסניה: אני בוֹשה לספר.

בּרנארדה: ובתי האזינה להן?

לה פונסיה: כמובן!

בּרנארדה: חוטר מגזע הדודות שלה: לבנות־בשר וחלקלקות הזוקפות עיניים של איילים לשמע מחמאה, שמפיק פיהו של כל סַפר קטן. אה, כמה צריך לעמול כדי לנטוע מידה של צניעות בלב הבריות, שלא תהא דעתן פזיזה מדי!

לה פונסיה: בנותיך כבר הגיעו לפרקן וראויות לחתנים! אין להן טענות מופרזות אליך. אנגוסטיאס ודאי זה מכבר עברה את סף השלושים.

בּרנארדה: בת שלושים ותשע בדיוק.

לה פונסיה: שערי בנפשך! ולא זכתה עדיין לחתן…

בּרנארדה: (בזעף) אף אחת מהן לא זכתה לחתן ולא דרוש להן חתן! גם כך יוכלו להתקיים יפה מאוד.

לה פונסיה: לא נתכוונתי לפגוע בך.

בּרנארדה: מהלך מאה מילין מכאן לא תמצאי אפילו אדם אחד, שיהא ראוי להתקרב אליהן, גברי המקום אינם בני מעמדן. רוצה אַת, כי אתן אותן בידיהם של סתם רועי־בקר?

לה פונסיה: בדין, איפוא, שתעתיקי אל איזה כפר אחר.

בּרנארדה: ככה. למכור אותן!

לה פונסיה: לא זאת, ברנארדה, להחליף… הרי בכל מקום אחר הן תהיינה העניות.

בּרנארדה: בלעי את לשונך הרעה!

לה פונסיה: אי־אפשר לדבר אליך. האם רוחשות אנו אמון זו לזו, או לא?

בּרנארדה: לא. אַת משרתת לי ואני משלמת לך. ותוּ לא!

המשרתת: (נכנסת) כאן נמצא דון ארתוּרוֹ, שבא להסדיר את חלוקת הירושה.

בּרנארדה: זהו. (אל המשרתת) התחילי לסייד בחצר. (ללה־פונסיה) ואַת אספי את כל בגדי המת בארגז הגדול.

לה פונסיה: כמה מחפציו יכולנו לנדב.

בּרנארדה: מאומה. אף לא כפתור אחד! אף לא המטפחת שכיסתה את פניו.

(יוצאת לאיטה, זוקפת ראש וסוקרת את משרתותיה. אלה יוצאות אחריה. נכנסות אמליה ומארטיריו)

אמליה: לקחת את סמי־הרפואה?

מארטיריו: מה תועלת לי בהם!

אמליה: בכל־זאת בלעת אותם.

מארטיריו: הכל אני עושה בלא אמונה: כמו שעון.

אמליה: מאז בא הרופא החדש רוח אחרת מפעמת בך.

מארטיריו: אני חשה עצמי כקודם.

אמליה: שמת לב? אדלאידה לא היתה בהלוויה.

מארטיריו: ידעתי. חתנה אינו מניח לה, שתצא מפתח־הבית. לפנים היתה נערה עליזה, ועתה אפילו חדלה מלפרכס את פניה.

אמליה: איני יודעת מה טוב יותר: שיהיה לך חתן, או שלא יהיה לך חתן?

מארטיריו: זה היינו־הך.

אמליה: אשמה בכל אותה לשון־הרע של הבריות, אשר אינה מניחה לנו לחיות. על אדלאידה עברו, בודאי, ימים קשים.

מארטיריו: היא מפחדת מפני אמא שלנו. כי אמא לבדה נהירה לה פרשת־חייו של אביה, וכיצד זה רכש לו את נחלתו. כל פעם שהיא מבקרת אצלנו, מחטטת אמא בפצעיה. בקוּבה הרג אביה את בעלה של אשתו הראשונה כדי להתחתן עמה. אחרי־כן עזב אותה כאן והסתלק עם אשה אחרת. ולאשה זו היתה בת והוא קשר אתה קשרי־אהבה. את העלמה הזאת, כלומר, אמה של אדלאידה, לקח לו לאשה, לאחר שאשתו השניה מתה בשגעונה.

אמליה: ומנוּול זה, מדוע איננו חבוש בבית־האסורים?

מארטיריו: מכיון שהגברים מחפים זה על זה, ואיש אינו תובע אותם ליתן את הדין.

אמליה: אבל אדלאידה אינה אשמה בכך.

מארטיריו: לא. אלא שהדברים מתגלגלים־ונישנים. בעיני נראה הכל כמין חזרה איומה. גם לה צפוי אותו גורל עצמו אשר לאמה ולסבתה; הרי שתיהן נשותיו של הגבר, אשר הוליד אותה.

אמליה: איום!

מארטיריו: מוטב שלא לראות פני גבר לעולם. עוד בהיותי ילדה קטנה פחדתי מפני הגברים. הייתי מסתכלת בהם שעה שרותמים היו את השוורים, או עומסים על גבם שק תבואה אגב צעקות ודשדוש־רגלים, ותמיד יראתי, כי הנה, אגדל ואראה עצמי לפתע־פתאום מוטלת בין זרועותיהם. אך אלוהים עשׂני כעוּרת־פנים וחלושת־גוף ושׂם חייץ ביני לבינם.

אמליה: אַל תדברי כך! אנריקה הומאנאס חיזר אחריך, אַת נשאת חן בעיניו.

מארטיריו: דברים שבדו הבריות מלבם! פעם אחת עמדתי בכתונת־לילה מאחורי החלון עד אור הבוקר, יען כי הודיעני, על־ידי בתו של המשרת שלו, כי יבוא אלי, אך הוא לא בא. כל אלה פתפותי־ביצים! אחר־כך נשא לו אשה אחרת, עשירה ממני.

אמליה: ומכוערת כמו שד.

מארטיריו: מה איכפת להם לגברים כיעור־הפנים! בעיניהם העיקר נחלאות, צמדי־שוורים ובת־כלבים נכנעת, שתכין להם סעודה.

אמליה: אח!

(נכנסת מאגדאלנה)

מאגדאלנה: מה אתן עושות?

מארטיריו: סתם יושבות.

אמליה: ואַת?

מאגדאלנה: שוטטתי בכל החדרים. סתם לשם טיול. להסתכל בתמונות־הרקמה, מעשה־ידי סבתא שלנו, בכלבלב־הצמר ובכושי הנאבק עם אריה — כל אותם דברים שאהבנו כל־כך כשהיינו ילדות קטנות. היו אז ימים עליזים יותר. החתונות היו מתמשכות עד עשרה ימים והבריות לא אהבו לשון של רכילוּת. היום נוהגים ביתר טוּב־טעם. הכלות נותנות על פניהן הינוּמה, כמנהג הערים הגדולות, ויין שותים מבקבוקים, ואנו נרקבות כאן בגלל “מה יאמרו הבריות”.

מארטיריו: אלוהים יודע מה היה קורה בימים ההם!

אמליה: (למאגדאלנה) אחד משרוכי נעליך הוּתר.

מאגדאלנה: ומה בכך?

אמליה: תדרכי עליו ותפלי.

מאגדאלנה: אחת פחות!

מארטיריו: ואַדילה?

מאגדאלנה: אח! לבשה את שמלתה הירוקה, שתפרה ליום־הולדתה, יצאה לחצר והתחילה מקרקרת: “תרנגולות! תרנגולות, הבטנה וראינה!” התמוגגתי מצחוק.

אמליה: אילו ראתה זאת אמא!

מאגדאלנה: זאטוטה מסכנה! היא צעירה מכולנו ועדיין שוגה בחלומות. מה לא הייתי נותנת, שתהיה מאושרת!

(אתנחתא. אנגוסטיאס נכנסת, חוצה את הבמה, בידיה מַגבות)

אנגוּסטיאס: מה השעה?

מאגדאלנה: כפי הנראה, כבר שתים־עשרה.

אנגוּסטיאס: כל־כך מאוחר?

אמליה: בעוד רגעים מעטים נשמע את האורלוגין.

(אנגוסטיאס יוצאת)

מאגדאלנה: (בהטעמה) אתן כבר יודעות במה העניין? (מורה כלפי אנגוסטיאס)

אמליה: לא.

מאגדאלנה: מילא.

מארטיריו: איני יודעת למה אַת רומזת…

מאגדאלנה: זאת מיטיבות אתן לדעת ממני. תמיד שתיכן צמודות ראש אל ראש כצמד רחלות הממתיקות סוד ואינן מגלות אותו לזולתן. כוונתי לפֶּפֶּה אֶל רוֹמאנוֹ!

מארטיריו: הא!

מאגדאלנה: (בנעימה חקיינית) כל הכפר רוחש. פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ עומד לשאת לו לאשה את אַנגוּסטיאס. אמש סובב את הבית סחור־סחור. אני חושבת, כי בקרוב ישגר אלינו שליח.

מארטיריו: אני שמחה. גבר כהלכה.

אמליה: גם אני. אנגוּסטיאס — יש לה מכל טוב.

מאגדאלנה: שתיכן לא שמחות.

מארטיריו: מאגדאלנה, מה אתך?

מאגדאלנה: אילו בא איש בשל תואר־פניה של אנגוּסטיאס, בשל אנגוּסטיאס האשה, גם לבי היה שמח, אבל הוא בא בשל הממון. אף־על־פי שאנגוּסטיאס היא אחותו, הרי בינינו לבין עצמנו, מותר לנו לומר, כי זקנה היא וחולנית ופחות מחוננת במעלות מכולנו. ואם בהיותה בת עשרים דמתה למקל בלבוש־שמלה, מה מראה לה עכשיו שהיא בת ארבעים.

מארטיריו: הבלים! המזל מאיר פנים למי שאינו מצפה לו כלל.

אמליה: מכל־מקום, היא אומרת את האמת! בידי אנגוּסטיאס כל כספו של אביה. בבית הזה רק היא עשירה, ועכשיו, משנפטר אבינו ומחלקים את הירושה, באים לבקש אותה!

מאגדאלנה: פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ הוא עלם בן עשרים־וחמש והנאה מכל בחורי הכפר. מטבע־הדברים היה אילו חיזר אחריך, אמליה, או אחרי אדילה שלנו, בת העשרים, ואילו הוא נתן עינו באפל שבחפצי הבית הזה, באשה אחת אשר ממש כאביה מסננת את דיבורה דרך אפה.

מארטיריו: ואולי דרך דיבור זה מוצא חן בעיניו!

מאגדאלנה: מעודי לא סבלתי את לשונך החנפה!

מארטיריו: סהדי במרומים!

(נכנסת אדילה)

מאגדאלנה: כבר הסתכלו בך התרנגולות?

אדילה: ומה היה עלי לעשות?!

אמליה: אילו ראתה אותך אמא, היתה מושכת אותך בצמותיך!

אדילה: הרבה חלומות קשרתי בשמלה זו. אלבש אותה — חשבתי — בחגיגה אצל הבאר, כשאוכלים אבטיחים. שמלה נאה מזאת לא היו רואים שם.

מארטיריו: שמלה חמודה.

אדילה: והולמת אותי להפליא. יפה־ממנה לא גזרה עוד מאגדאלנה.

מאגדאלנה: ומה אמרו לך התרנגולות?

אדילה: הגישו לי מנחת־פרעושים, שניקרו את רגלי כמו כברה. (צוחקת)

מארטיריו: תוכלי לצבוע אותה בשחור.

מאגדאלנה: מוטב, תתני אותה לאנגוּסטיאס כשי־כלולות לה עם פּפּה אֶל רומאנו.

אדילה: (בהתרגשות כבושה) אבל פּפּה אֶל רומאנו…

אמליה: וכי לא שמעת?

אדילה: לא.

מאגדאלנה: ובכן, אַת יודעת כבר.

אדילה: לא ייתכן!

מאגדאלנה: כסף יענה את הכל.

אדיליה: האם על־כן בא לאחר ההלוויה והציץ בעד השער? (אתנחתא) ואדם זה מסוגל…

מאגדאלנה: מסוגל לכל דבר. (אתנחתא)

מארטיריו: במה אַת מהרהרת אדילה?

אדילה: אני מהרהרת בכך, שאֵבל זה ירד עלי בימים הקשים ביותר של חיי.

מאגדאלנה: תתרגלי.

אדילה: (גועה בכי מר) לא אתרגל. איני יכולה להיות סגורה על־מסגר. איני רוצה, שבשרי יהא דומה לבשרכן; איני רוצה, שלובן־גופי יאבד בין החדרים הללו. מחר אצא לי לבושה בשמלתי הירוקה ואטייל ברחוב. אני אצא מכאן!

(נכנסת המשרתת)

מאגדאלנה: (בנעימה של ציווּי) אדילה!

המשרתת: מסכנה! כמה כואבת נפשה על אביה… (יוצאת)

מארטיריו: שתקי!

אמליה: מה שצפוי לאחת צפוי לכולנו.

(אדילה נרגעת)

מאגדאלנה: המשרתת כמעט שמעה את דבריך.

(מופיעה המשרתת)

המשרתת: פּפּה אֶל רוֹמאנו קרב ובא מקצה הרחוב.

(אמליה, מארטיריו ומאגדאלנה רצות בחפזון)

מאגדאלנה: נלך לראות!

(יוצאות מהר)

המשרתת: (לאדילה) ואַת אינך הולכת?

אדילה: אין זה נוגע אלי.

המשרתת: הוא עומד לפנות בקרן־הרחוב, תיטיבי לראותו מחלונך. (יוצאת)

(אדילה נשארת על הבמה כפוסחת על שתי הסעיפים; כעבור רגע קל אף היא נחפזת אל חדרה. נכנסות ברנרדה ולה־פּוֹנסיה)

בּרנארדה: חלוקת־ירושה ארורה!

לה פונסיה: בחלקה של אנגוּסטיאס כסף־תועפות!

בּרנארדה: כן.

לה פונסיה: בחלקן של האחרות סכומים קטנים יותר.

בּרנארדה: שלוש פעמים כבר אמרת לי זאת, ואני לא רציתי להשיב לך. קטנים יותר — לאין־ערוך! זאת אַל תזכירי לי עוד. (נכנסת אנגוסטיאס, פניה מפורכסות יתר־על־המידה) אנגוּסטיאס!

אנגוּסטיאס: אמא.

בּרנארדה: נוֹעזתּ להתפרכּס? לרחוץ פניך ביום מותו של אביך?

אנגוּסטיאס: הוא לא היה אבי. אבי זה מכבר הסתלק מן העולם. האינך זוכרת?

בּרנארדה: חובך לאדם זה, אב אחיותיך, גדול מאשר חובך לאביך. הודות לו גדל הונך שבעתיים!

אנגוּסטיאס: נחכה ונראה!

בּרנארדה: מתוך דרך־ארץ! למען כיבוד זכרו!

אנגוּסטיאס: אמא, הרשי לי לצאת.

בּרנארדה: לצאת? כן, אבל לאחר שאסיר את הפוך ואת הסומק מעל פניך. רכרוכית! נאפופה! תמונה נאמנה של פרצוף דודתך! (משפשפת את פניה במטפחת ומסירה את הפירכוסת בכוח) עכשיו, לכי!

לה פונסיה: בּרנארדה, אַל תהיי מחמירה כל־כך!

בּרנארדה: אמי השתגעה, אך דעתי מיושבת עלי ואני אחראית למעשי.

(כל הבנות חוזרות)

אדילה: מה קרה?

בּרנארדה: לא קרה מאומה.

מאגדאלנה: (לאנגוּסטיאס) אם הריב הוא עניין הירושה, אַת העשירה מכולנו, שימי ידך על הכל.

אנגוּסטיאס: סכרי את פיך!

בּרנארדה: (רוקעת ברצפה) אַל תשלו את נפשכן, לא תוכלו לי! כל עוד לא הוציאוני מכאן לכבדני בסעודת עפר, אמשול בכל אשר לי ובכל אשר לכן!

(נשמעים קולות. נכנסת מאריה חוֹספה, אמה של בּרנארדה, זקנה מופלגה, ראשה וחזה עטורים פרחים)

מאריה חוספה: איפה המאנטיליה שלי? שום חפץ השייך לי לא יהיה לכן! לא טבעותי ולא שמלת־המלמלה השחורה שלי. כי אף אחת מכן לא תתחתן. אף לא אחת! בּרנארדה, הביאי לי את מחרוזת־הפנינים שלי!

בּרנארדה: (למשרתת) למה נתת לה להיכנס?

המשרתת: (רועדת) היא חמקה מידי!

מאריה חוספה: חמקתי, יען כי רוצה להתחתן, רוצה להתחתן עם גבר יפה, מאלה השוכנים על חוף הים, כי הגברים פה בורחים מפני הנשים.

בּרנארדה: שתקי, אמא!

מאריה חוספה: לא, לא אשתוק. איני רוצה עוד לראות את הבתולות הללו, שלבן הנכסף לחתונה נשחק לאבק. רוצה אני לשוב אל כפר־מולדתי. בּרנארדה. בּרנארדה. אני רוצה גבר, שיקחני ויתן לי נחת.

בּרנארדה: סגרו אותה על מסגר!

מאריה חסופה: הניחי לי ללכת, בּרנארדה!

(המשרתת אוחזת במאריה חוֹספה)

בּרנארדה: עזרו לה, כולכן!

(כולן תופשות לזקנה ומושכות אותה)

מאריה חוספה: אני רוצה להסתלק מכאן! בּרנארדה! רוצה להתחתן על חוף הים, על חוף הים!

מסך

מערכה שניה

חדר לבן בביתה של בּרנארדה. משמאל דלתות לחדרי־השינה. בנות ברנארדה יושבות על שרפרפים ותופרות. מאגדאלנה רוקמת. אתן לה פּוֹנסיה

אנגוּסטיאס: כבר גזרתי את הסדין השלישי.

מארטיריו: זה בשביל אמליה.

מאגדאלנה: אנגוּסטיאס, האם לרקום גם את ראשי־התיבות של פּפּה?

אנגוּסטיאס: (בקול יבש) לא.

מאגדאלנה: (צועקת) אדילה, לא תבואי?

אמליה: ודאי רובצת לה במיטתה.

לה פּוֹנסיה: היא לא כתמול־שלשום. ראיתיה מהלכת באין מנוחה. רועדת ונפחדת כמי שיש לה לטאה בין שדיה.

מארטיריו: יש לה מה שיש לכולנו — לא פחות ולא יותר.

מאגדאלנה: לכולנו, חוץ מאנגוּסטיאס.

אנגוּסטיאס: אני חשה את עצמי בכי־טוב, ומי שעינה צרה בי — תיפח רוחה.

מאגדאלנה: על־כל־פנים יש להודות, כי אַת עולה עלינו בגיזרתך הדקה ונועם הליכותיך.

אנגוּסטיאס: למזלי הטוב, לא יארכו הימים ואצא מן הגיהנום הזה.

מאגדאלנה: ואולי, לא תצאי!

מארטיריו: נפסיק את השיחה הזאת.

אנגוּסטיאס: ועוד: טובה נדוניה הגונה בתוך ארגז מאשר עינים יפות מתחת למצח!

מאגדאלנה: אזני האחת קולטת והשניה פולטת.

אמליה: (ללה פּוֹנסיה) פתחי את הדלת אל החצר, שמא תפוח עלינו מעט רוח רעננה.

(לה פונסיה פותחת את הדלת)

מארטיריו: אמש לא עצמתי עין, בגלל החום.

אמליה: גם אני לא.

מאגדאלנה: קמתי ממיטתי לשאוף מעט אויר צח. ראיתי ענן שחור ומסוער, אפילו ירדו כמה טיפות גשם.

לה פּוֹנסיה: השעה היתה אחת אחר חצות, אש עלתה מחיק האדמה. גם אני קמתי. אנגוּסטיאס עדיין עמדה עם פּפּה אצל החלון.

מאגדאלנה: (בנעימה אירונית) בשעה מאוחרת כל־כך? ואימתי הלך לו?

אנגוּסטיאס: למה תשאלי אימתי, מאַגדאלנה? הלא במו־עיניך ראית?

אמליה: ודאי הלך באחת וחצי אחר חצות.

אנגוּסטיאס: כן. מנין לך זאת?

אמליה: שמעתי שיעולו ושעטת סוסתו.

לה פּוֹנסיה: אבל אני שמעתי את קול צעדיו המתרחקים בארבע לפנות בוקר.

אנגוּסטיאס: ודאי היה זה איש אחר.

לה פּוֹנסיה: אני בטוחה, שזה היה הוא.

אמליה: גם לי נדמה כך.

מאגדאלנה: מוזר עד מאוד! (אתנחתא)

לה פּוֹנסיה: שמעי־נא, אנגוסטיאס. מה אמר לך, משקרב אל חלונך בפעם הראשונה?

אנגוּסטיאס: לא־כלום. מה צריך היה לומר לי? דברים הנאמרים בשיחה.

מארטיריו: באמת, דבר תמוה; שניים שאינם מכירים זה את זה נפגשים פתע־פתאום ליד סורג של חלון וכבר הם חתן וכלה.

אנגוּסטיאס: ובכן, זה לא הכאיב לי.

אמליה: ואני, מי יודע איך הייתי נרעשת.

אנגוּסטיאס: לא, מכיון שכל גבר הנצמד אל סורג של חלון יודע מפי הולכי־רכיל למיניהם, כי עתידים לומר לו “כן”.

מארטיריו: יפה: אך בכל־זאת עליו היה לומר לך זאת.

אנגוּסטיאס: ברור!

אמליה: (בסקרנות) וכיצד אמר לך?

אנגוּסטיאס: פשוט מאוד: “יודעת אַת, כי אני מחזר אחריך; אני צריך לאשה טובה שהליכותיה נאות, והרי אַת כזאת. אילוּ רק ענית לי, שאַת מסכימה”.

אמליה: דברים כאלה עשויים לבייש אותי!

אנגוּסטיאס: גם אותי, אלא שצריך להתגבר.

לה פּוֹנסיה: והוא אמר עוד משהו?

אנגוּסטיאס: כן, כל העת דיבר הוא.

מארטיריו: ואַת?

אנגוּסטיאס: אני לא יכולתי. כמעט פרח לבי מתוך גרוני. פעם ראשונה עמדתי עם גבר לעת לילה.

מאגדאלנה: וגבר חמוד כזה.

אנגוּסטיאס: לגמרי לא מכוער.

לה פּוֹנסיה: דברים כאלה מתרחשים בין אנשים למודי נסיון כלשהו. הללו מדברים ומספרים ומניפים ביד… בפעם הראשונה, כשבעלי אֶבאריסטוֹ־אֶל־קוֹלין ניגש אל חלוני… חה, חה, חה!

אמליה: מה קרה?

לה פּוֹנסיה: החושך היה סמיך. ראיתיו ובבואו אמר “ערב טוב”. עניתי לו “ערב טוב”. עמדנו והחרשנו למעלה ממחצית השעה. זיעה רחצה את כל גופי. ואז קרב אֶבאריסטו הלוך־וקרוב, ממש כאילו ביקש להסתנן בעד הסורג. הוא הנמיך קולו ואמר: “בואי, רוצה לחוש בך!”

(צוחקות)

אמליה: (רצה־ומציצה בחור המנעול) אי! דמיתי, כי אמא שלנו באה.

מאגדאלנה: היתה מצעקת בנו מצפרני רגליה!

(מוסיפות לצחוק)

אמליה: שששקט!… יכולים לשמוע!

לה פּוֹנסיה: אחר־כך נהג כשורה. לא עלה בלבו אלא רעיון אחד. גידול צפרים, והוא גידלן, עד שמת. אתן עדיין רווקות, אך כדאי שתדעו, כי שבועיים אחר החתונה מחליף הגבר את המיטה בשולחן. ואחר־כך את השולחן בבית־מרזח, ואשה שאינה מרכינה ראש סופה להרקיב בדמעות בפינה נידחת.

אמליה: ואַת הרכנת ראש.

לה פּוֹנסיה: אני ידעתי כיצד לשלוט עליו!

מארטיריו: הנכון, שהיית חובטת בו לפעמים?

לה פּוֹנסיה: כן. פעם כמעט יצא מתחת ידי בעין פוזלת.

מאגדאלנה: אשה למופת!

לה פּוֹנסיה: אני מבית־מדרשה של אמך; יום אחד אמר לי מה שאמר לי ואני קטלתי לו את צפֳריו בעֱלי של מכתש.

(צוחקות)

מאגדאלנה: אדילה זאטוטה, אַת מפסידה משהו!

אמליה: אדילה! (אתנחתא)

מאגדאלנה: אלך לראות מה לה. (יוצאת)

לה פּוֹנסיה: נערה זו אינה כשורה.

מארטיריו: ודאי. כמעט אינה ישנה.

לה פּוֹנסיה: ומה היא עושה?

מארטיריו: מנין לי לדעת מה היא עושה?

לה פּוֹנסיה: לך נוח יותר לדעת זאת — ביניכן חוצץ רק קיר אחד.

אנגוּסטיאס: הקנאה אוכלת בה.

אמליה: אַת מפריזה.

אנגוּסטיאס: יכולתי לומר לה זאת בעיניה. מהן מתחיל להציץ טירוף.

מארטיריו: אל תדברי על טירוף. במקום הזה הס־מלהזכיר מלה זו.

(באות מגדאלנה ואדילה)

מאגדאלנה: ובכן, לא ישנת?

אדילה: כל גופי כואב.

מארטיריו: (מתוך כוונה סמויה) לא ישנת טוב הלילה?

אדילה: ישנתי.

מאראיריו: ובכן?

אדילה: (בקול מוּרם) עזבו אותי לנפשי! ישנה או ערה — אין זה עסקכן. בגופי שלי אני עושה כחפצי!

מארטיריו: התכוונתי לטובתך!

אדילה: לטובתי או לטובת סקרנותך. הייתן שטופות בתפירה? ובכן, המשיכו לתפור. הייתי רוצה להיות סמויה מן העין, לשוטט בחדרים בלי שתשאלו אותי מאין אבוא ולאן אלך.

המשרתת: (נכנסת) בּרנארדה קוראת לכן. רוכל־הסרטים בא. (יוצאת. בצאתה מסתכלת מארטיריו באדילה בעין חודרת)

אדילה: אַל תביטי בי עוד! רצונך — אתן את עיני לך, שצעירות הן מעיניך, ואת גבי — למען יזדקף גבנונך. אבל בעוֹברי על פניך, הפכי את ראשך!

(מארטיריו יוצאת)

לה פּוֹנסיה: הלא אחותך היא, ודוקא זו הרוחשת לך חיבה יתרה!

אדילה: שומרת על צעדי בלי־הרף. לעתים מציצה אל חדרי, כדי לראות אם אני ישנה. אינה נותנת לי לנשום. ותמיד: “מה צר לי על פניך, ומה צר לי על גופך שלא יהיה לאיש!” רק זאת לא! את גופי אתן למי שארצה.

לה פּוֹנסיה: (בהטעמה והנמכת קול) לפּפּה אֶל רוֹמאנו. לא כן?

אדילה: (מופתעת) מה אַת אומרת?

לה פּוֹנסיה: אומרת מה שאני אומרת, אדילה.

אדילה: הסי!

לה פּוֹנסיה: (בקול רם) סבורה אַת, שלא שמתי לב?

אדילה: השפילי את קולך!

לה פּוֹנסיה: הניסי הרהורים אלה מלבך!

אדילה: מה אַת יודעת?

לה פּוֹנסיה: עיני הזקנות רואות בעד הכתלים. לאן אַת הולכת בקומך בלילה?

אדילה: רעם יכה את עיניך!

לה פּוֹנסיה: כשמדובר בכמו־אלה, ראשי כולו עין וידי מלאות עינים. לשוא הוֹגעתי את מוחי לדעת מה אַת זוממת. למה עמדת כמעט עירומה בחדרך המואר, לפני חלון פתוח, בשעה שפּפּה בא בפעם השניה לשוחח עם אחותך?

אדילה: לא נכון!

לה פּוֹנסיה: אַל תהיי נוהגת כילדה קטנה! הניחי לה לאחותך! ואם פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ מוצא חן בעיניך, התאפקי! (אדילה בוכה) ועוד: הגידי, מי יבוא ויטען, כי לא תוכלי להתחתן עמו? אחותך אנגוסטיאס ידועת־חולי. היא תצנח בלידתה הראשונה. צרת־מותניים היא וזקנה. למוּדת־נסיון אני ואוכל לומר לך: היא תמות. ואז ינהג פּפּה כמנהגם של כל האלמנים בארץ זו: יקח לו לאשה את הצעירה והיפה בבנות, וזאת הלא אַת! תקוה זו יכולה אַת לשמור בלבך. עתה שכחי את תאוות־נפשך וחלילה לך מלעבור על חוקי האלוהים.

אדילה: דומי!

לה פּוֹנסיה: לא אדום!

אדילה: לכי לעסקיך! כלבּה רחרחנית! בוגדנית!

לה פּוֹנסיה: אחריך אלך כצל.

אדילה: במקום לנקות את הבית ואחר־כך לעלות על משכבך ולהתפלל למֵתַיך, את נוברת כחזירה בעניינים אשר בינו־לבינה כדי להטיל בהם את רירך.

לה פּוֹנסיה: אני עומדת על משמרתי! והוא המונע את הבריות מלירוק, בעברם על־יד שער ביתנו.

אדילה: איזו אהבה עזבה לאחותי קפצה פתאום עליך!

לה פּוֹנסיה: אהבה איני רוחשת אף לא לאחת מכן, אלא שרצוני לחיות בבית הגון, לא אתן, כי חרפה תכסני לעת־זקנה.

אדילה: עצתך עצת־שוא. החמצת את המועד. לא רק עליך, המשרתת, אלא גם על אמי־הורתי אפסח כדי לכבות את האש העולה ממתני ומגרוני. מה תוכלי לומר עלי? שאני נסגרת בחדרי ואיני פותחת את דלתי? שאיני ישנה בלילות? גמישת ידים אני יותר ממך! אדרבה, נסי לתפוש את הארנבת!

לה פּוֹנסיה: אַל תתגרי בי, אדילה, אַל תתגרי בי! יכולה אני להרים צעקות, להעלות אורות ולהזעיק בפעמונים.

אדילה: הביאי לך שבעים ושבעה לפידים ותלי אותם על קירות הדיר. את המתרגש לבוא — לא ימנע בשר־ודם.

לה פּוֹנסיה: גבר זה מצא חן בעיניך כל־כך!

אדילה: כל־כך! בהביטי אל תוך עיניו נדמה לי, כי גומעת אני את דמו לאט־לאט.

לה פּוֹנסיה: איני יכולה להקשיב לדבריך.

אדילה: ואף־על־פי־כן תקשיבי! לפנים יראתי מפניך. אבל עכשיו חזקה אני ממך!

(נכנסת אנגוּסטיאס)

אנגוּסטיאס: תמיד מתנצחות!

לה פּוֹנסיה: בודאי! נתעקשה, כי אצא בחום הזה ואביא לה מי־יודע־מה מן השוק.

אנגוּסטיאס: קנית לי צלוחית של בושם?

לה פּוֹנסיה: היקר שבבשׂמים. והפּוּך. הנחתי אותם על הדלפק בחדרך.

(אנגוסטיאס יוצאת)

אדילה: ועתה אף לא הגה!

לה פּוֹנסיה: עוד נראה!

(נכנסות מארטיריו, אמליה, מאגדאלנה)

מאגדאלנה: (לאדילה) הראית את הסרטים?

אמליה: אלה של אנגוסטיאס בשביל סדיני־הכלולות שלה — נהדרים.

אדילה: (למארטיריו המביאה כמה סרטים) ואלה?

מארטיריו: אלה שלי. בשביל כותונת.

אדילה: (בסארקאזם) סימן ששרויה אַת במצב־רוח טוב.

מארטיריו: (בהטעמה) אני לבדי אסתכל בה. אין אני צריכה להציג את עצמי לפני שום אדם.

לה פּוֹנסיה: שום אדם אינו רואה אותנו בשעה שרק כותונת לבשרנו.

מארטיריו: (בהטעמה ובהביטה אל אדילה) לעתים — כן. אבל בגדי־הגוף הפנימיים קוסמים לי. אילו הייתי עשירה, כי עתה תפרתי לי אותם מבד הולאנדי. בזאת אני רואה אחד התענוגות המעטים, שעוד נותרו לי.

לה פּוֹנסיה: סרטים אלה יפים לכיפה של תינוק וכותונת של טבילה. בשביל ילָדי לא השיגה ידי לקנותם אף פעם. הבה ונראה אם אנגוסטיאס תשתמש בהם לילדיה־היא. משתתחיל ללדת תינוקות, לא תחדלנה לתפור מבוקר עד ערב.

מאגדאלנה: לא אתפור אפילו תפר אחד.

אמליה: ומה גם שלא כדאי לגדל ילדים של זרים. הביטי וראי מה מַראֶה להן, לאותן נשים שבסימטה, המקריבות עצמן למען ארבעה גדיים לא־להן.

לה פּוֹנסיה: אך מנת־חלקן יפה משלכן. שם, לפחות, נשמע קול צחוק וקול תגרה.

מארטיריו: אם כן, לכי ושרתי אותן!

לה פּוֹנסיה: לא. לי הועיד הגורל בית־נזירות זה.

(נשמעים קולות של פעמונים מרוחקים כמבקיעים בעד חומות)

מאגדאלנה: הגברים שבים ממלאכתם.

לה פּוֹנסיה: לפני דקה אחת היה שלוש.

מארטיריו: בשמש הזאת!

אדילה: (יושבת) אח! אילו ניתן גם לנו לצאת אל השדות!

מאגדאלנה: (יושבת) כל מעמד ומעמד חייב לעשות את שלו!

מארטיריו: (יושבת) זהו!

אמליה: (יושבת) אח!

לה פּוֹנסיה: אין בעולם חדוות־חיים אלא זו השוֹרה עכשיו בשדות. אתמול בשעות הבוקר הגיעו הקוצרים. מארבעים עד חמישים בחורים חמודים.

מאגדאלנה: מנַין באו השנה?

לה פּוֹנסיה: ממרחקים. ממחוז ההרים באו. בחורים עליזים! כאילנות צרובים באֵש, הריעו בקול וזרקו אבנים! אמש הגיעה לכפר אשה ששׂמלתה רקומת קשקשים. היא רקדה לצלילי אקורדיון וחמישה־עשר מהם נשאו ונתנו עמה, שתלך בחברתם לכרם. ראיתי אותם מרחוק. ההוא, שלקח עמה דברים, בחור ירוק־עינים היה, הדוק ומוצק כאלומת־חטים.

אמליה: כלום ייתכן?

אדילה: מדוע לא ייתכן!?

לה פּוֹנסיה: לפני שנים התארחה בכפר אחת הנשים הללו ואני עצמי נתתי כסף לבני־הבכור, שילך עמה גם הוא. הגברים זקוקים לדברים כאלה.

אדילה: להם סולחים הכל.

אמליה: להיוולד אשה — אין לך עונש גדול מזה.

מאגדאלנה: אפילו העינים שלנו לא שלנו הן.

(נשמע קול זמר רחוק הולך־ומתקרב)

לה פּוֹנסיה: הם עוברים עכשיו. יש בפיהם שירי־זמר נפלאים.

אמליה: עכשיו יוצאים לקצור בשדות.

מקהלה:

(נשמע קול תופים וקאראניקאס³. אתנחתא. כולן מקשיבות בתוך דומית הקיץ הרווּיה שמש)

אמליה: והשרב אינו טורד אותם!

מארטיריו: הם קוצרים בין להבות־אש.

אדליה: הייתי רוצה להיות קוצרת ומהלכת כה־וכה להנאתי. כך משתכח מלב כל מה שמכרסם בו.

מאגדאלנה: מה עליך להשכיח?

אדילה: כל אחת נושאת משהו בסתר לבה.

מארטיריו: (ממעמקים) כל אחת!

לה פּוֹנסיה: הסו! הסו!

מקהלה:

לה פּוֹנסיה: איזה זמר!

מארטיריו: (בכיסופים)

אדילה: (בלהט)

(קול הזמר הולך ומתרחק)

לה פּוֹנסיה: עכשיו הם עוברים את פינת הרחוב.

אדילה: הבה נציץ בהם בעד החלון שבחדרי.

לה פּוֹנסיה: הזהרו, פן תפתחו את התריסים לרווחה, הללו מסוגלים להידחק כדי לראות מי מתבונן בהם.

(שלושתן יוצאות, מארטיריו נשארת. היא יושבת על השרפרף, ראשה בין ידיה)

אמליה: (מתקרבת) מה לך?

מארטיריו: החום מציק לי.

אמליה: ורק זה מציק לך?

מארטיריו: אני משתוקקת לימי נובמבר, ימים של גשם, של כפור, רק לא ימי קיץ אלה, העשויים לבלי־קץ.

אמליה: גם ימים אלה יעברו ושוב יבואו.

מארטיריו: כמובן. (אתנחתא) מתי נרדמת אמש?

אמליה: אינני יודעת. אני רודמת כמו בול־עץ. למה?

מארטיריו: לא כלום. לי נדמה, כי שמעתי קולו של מישהו בדיר.

אמליה: כן?

מארטיריו: בשעה מאוחרת מאוד.

אמליה: ולא נבהלת?

מארטיריו: לא. קול זה שמעתי בלילות גם קודם לָכן.

אמליה: עלינו לשים לב. ואולי היו שם הרועים?

מארטיריו: הרועים באים בשש.

אמליה: ואולי סוסה צעירה שלא אולפה.

מארטיריו: (מסננת בין שיניה מתוך כוונה מודגשת) כך, כך! סוסה צעירה שלא אולפה.

אמליה: עלינו לפקוח עינים!

מארטיריו: לא. לא. אל תוציאי הגה, אולי זה מין חשד עמום, שנתגנב בי.

אמליה: אולי. (אתנחתא. מתכוננת לצאת)

מארטיריו: אמליה.

אמליה (אצל הדלת) מה? (אתנחתא)

מארטיריו: לא כלום. (אתנחתא)

אמליה: למה קראת לי? (אתנחתא)

מארטיריו: שמך נמלט מפי בלי־משים. (אתנחתא)

אמליה: לכי, שכבי מעט.

אנגוּסטיאס: (פורצת בזעף אל הבמה — ניגוד בולט לשקט ששרר קודם). איפה תמונתו של פּפּה, שהיתה תחת כּרי? מי בּכן לקחה את התמונה?

מארטיריו: אף לא אחת.

אמליה: כאילו היה פּפּה דיוקן־הכסף של בּרתוֹלוֹמה הקדוש.

אנגוּסטיאס: היכן היא התמונה?

(נכנסות לה־פּוֹנסיה, מאגדאלנה ואדילה)

אדילה: איזו תמונה?

אנגוּסטיאס: אחת מכן הסתירה אותה מעיני.

מאגדאלנה: אינך מתביישת לומר זאת?

אנגוּסטיאס: היתה בחדרי ועכשיו איננה.

מארטיריו: ואולי ברחה לחצר בחצות־הלילה? פּפּה אוהב לשוטט לאור הירח.

אנגוּסטיאס: בלי הלצות! לכשיבוא אספר לו.

לה פּוֹנסיה: זאת אַל תעשי! עוד מצוא־תימצא. (זוקפת עיניה באדילה)

אנגוּסטיאס: הייתי רוצה לדעת מי מכן לקחה אותה!

אדילה: (בהביטה אל מארטיריו) אחת מהן! כל אחת מהן זולתי.

מארטיריו: (בהדגשה) כמובן!

בּרנארדה: (עם כניסתה) מה השערוריה הזאת בתוך דומיית השרב! שכנינו ודאי הדביקו אזנַים לכותל.

אנגוּסטיאס גנבו את תמונת חתני.

בּרנארדה: (בזעף) מי? מי?

אנגוּסטיאס אלה!

בּרנארדה: מי בּכן (שתיקה) השיבי מי! (שתיקה. ללה־פונסיה) חפשי בחדריהן, פשפשי במיטותיהן! (לה פונסיה יוצאת) כל זה ירד עלי, כיוָן שלא משכתי ברסן ביתר עוֹז. אבל מעתה תרעדו מפני גם בחלום. (לאנגוסטיאס) אַת בטוחה?

אנגוּסטיאס כן.

בּרנארדה: אַת חיפשת חפּשׂ היטב?

אנגוּסטיאס כן אמא. (כולן שרויות בדומית דכאון)

בּרנארדה: בסוף ימַי אתן משקות אותי רעל־תמרורים, ששום אֵם בעולם לא טעמה עוד כמוהו. (ללה־פונסיה החוזרת) מצאת?

לה פּוֹנסיה הנה היא.

בּרנארדה: היכן מצאת אותה?

לה פּוֹנסיה היא היתה…

בּרנארדה: הגידי ללא היסוס.

לה פּוֹנסיה (בתמיהה) בין סדיני מיטתה של מארטיריו.

בּרנארדה: (למארטיריו) באמת?

מארטיריו: באמת!

בּרנארדה: (מתקרבת ומכה אותה) מכות של גיהנום על ראשך! עיט צבוע! חרחרנית זורעת קוצים!

מארטיריו: (בזעף) אַל תגעי בי, אמא!

בּרנארדה: אגע בך כאוות־נפשי!

מארטיריו: ואני לא אתן לך! אַת שומעת? סורי ממני!

לה פּוֹנסיה אל תפגעי בכבוד אמך!

אנגוּסטיאס (מחזיקה בברנארדה) הניחי לה! רחמי עליה, אמא!

בּרנארדה: גם דמעות אינן מתקשרות בעיניה.

מארטיריו: לא אבכה להנאתך.

בּרנארדה: למה לקחת את התמונה?

מארטיריו: וכי איני יכולה להתלוצץ ולהתל פעם באחותי? מה צורך לי בתמונה?

אדילה: (קופצת בחמת־קנאה) לא לצון היה זה, מעולם לא חיבבת מישחקים. משהו אחר הסעיר את רוחך וביקש להתפרץ החוצה. דבּרי בלב פתוח!

מארטיריו: שתקי! אם אפתח את פי, גם קירות הבית הזה יסמיקו מגודל הבושה.

אדילה: לשון רעה שורצת כזבים!

בּרנארדה: אדילה!

מאגדאלנה: נטרפה דעתכן!

אמליה: רוצות לתלות בנו מחשבות־פיגול.

מארטיריו: מעשיהן של אחרות רעים משלי.

אדילה: עד שלפתע מתפשטות ערומות והנהר סוחפן.

בּרנארדה: מושחתה!

אנגוּסטיאס אין זה עווני, שפּפּה אֶל רומאנו נתן בי עין.

אדילה: בשל ממונך!

אנגוּסטיאס: אמא!

בּרנארדה: שקט!

מארטיריו: בשל שדותיך וגניך.

מאגדאלנה: הצדק אתה!

בּרנארדה: שקט, אמרתי! מראש ראיתי את הסערה המתרגשת, אך לא שיערתי שהיא תפרוץ כל כך מהר. אה, איזה כפור של שנאה הורדתן על לבי. אבל עדיין איני זקנה ובידי חמש שרשראות בשבילכן. הבית הזה בנה אבי למען לא יגונב אפילו לעשבים. איזה שממוֹן לוחץ עלי. החוצה! (יוצאות. ברנארדה יושבת מדוכדכת. לה־פונסיה עומדת סמוכה לקיר. ברנארדה מתאוששת ורוקעת ברגליה על הרצפה) אני אַראֶה להן את נחת־זרועי! ברנארדה, זכרי, זוהי חובתך.

לה פּוֹנסיה: מותר לי לומר משהו?

בּרנארדה: דבּרי. צר לי, שאזניך שמעו. זר בקרב המשפחה — לעולם פגע־רע הוא.

לה פּוֹנסיה: מה שראיתי ראיתי.

בּרנארדה: את אנגוּסטיאס יש לחתן שעה אחת קודם.

לה פּוֹנסיה: ברור. יש להוציא אותה מכאן.

בּרנארדה: לא אותה, אותו!

לה פּוֹנסיה: בודאי, אותו יש להרחיק מכאן. מחשבה נבונה חשבת.

בּרנארדה: לא חשבתי. יש דברים שאי־אפשר גם־אסור לחשוב עליהם. אני מצוה.

לה פּוֹנסיה: ואַת סבורה, שהוא ילך מכאן בחפץ־לב?

בּרנארדה: (מתרוממת) מה אַת חורשת?

לה פּוֹנסיה: הוא, ללא ספק, ישא את אנגוסטיאס לאשה.

בּרנארדה: דבּרי! יודעת אני את נפשך ורואה את סכינך.

לה פּוֹנסיה: מעודי לא חשבתי, כי דבר־אזהרה כמוהו כסכין.

בּרנארדה: את רוצה להזהיר אותי?

לה פּוֹנסיה: איני מרשיעה אותך, בּרנארדה, אני רק אומרת לך: פקחי את עיניך וראה־תראי.

בּרנארדה: וראה־אראה — מה?

לה פּוֹנסיה: תמיד היית בעינַי אשה טובת־שכל. רוע־לבם של הבריות השכלת להריח ממרחקים. לא־אחת דמיתי, כי אַת מיטיבה לקרוא במחשבות. אבל פרי בטנך הוא פרי בטנך. עכשיו אַת מהלכת כעיוורת.

בּרנארדה: מה מתכוונת למארטיריו?

לה פּוֹנסיה: אכן, למארטיריו… (בסקרנות) מה־טעם הסתירה את התמונה?

בּרנארדה: (מבקשת לחפות על בתה) בסופו של דבר היא אומרת, שביקשה להתל באחותה. מה עוד יכול היה להיות?

לה פּוֹנסיה: (באדישות) ואת מאמינה בזאת?

בּרנארדה: (בנעימה נמרצת) לא רק מאמינה: זה כך!

לה פּוֹנסיה: די לנו בזאת. המדובר הוא באנשי ביתך. אך מה היה אילו דיברנו בשכנתך?

בּרנארדה: את מתחילה לחשוף חודו של הסכין.

לה פּוֹנסיה: (באותה אכזריות) בּרנארדה, כאן מתרחש דבר חמוּר מאוד. אין אֶת נפשי להרשיעך, אבל את מנעת מבנותיך קורטוב של חופש. מארטיריו היא חולת־אהבה, תגידי מה שתגידי. למה אסרת עליה להתחתן עם אֶנריקה הומאַנאַס? ולמה באותו יום שהוא קרב אל חלונה שלחת כי יודיעו לו, שעליו לא לשוב עוד?

בּרנארדה: הייתי חוזרת ונוהגת כך עוד אלף פעם! כל־עודני בחיים לא אֶתן, כי דמם של בני הוּמאַנאַס יתערב בדמי! אביו רועה־צאן היה.

לה פּוֹנסיה: ועיניך הרואות עד־אנה הגעת בגאוותך!

בּרנארדה: לי גאווה, כי יש לי על מה להתגאות. ולך אַיִן, כי אַת יודעת אֶת מוצאך.

לה פּוֹנסיה: (במשטמה) אַל תזכירי לי זאת. כבר זקנתי. תמיד הייתי אסירת־תודה לך על שהבאת אותי בצל קורתך.

בּרנארדה: (ביוהרה) אין זה ניכר בך!

לה פּוֹנסיה: (בשנאה מומתקת ברכוּת) מארטיריו תשכח זאת.

בּרנארדה: ואם לא תשכח — אוי ואבוי לה! איני מאמינה, שזהו דווקא “הדבר החמור מאוד” המתרחש כאן. כאן לא מתרחש מאומה! היית רוצה שיתרחש! ואם ביום מן הימים יתרחש הדבר, היי בטוחה, שהוא לא יפרוץ בעד הקירות הללו.

לה פּוֹנסיה: זאת איני יודעת. גם בכפר מצויים אנשי־סגולה, המיטיבים לקרוא מרחוק בהרהורי־לבם של זולתם.

בּרנארדה: ואיזו שמחה היית רואה אותי ואת בנותי דורכות על מפתנו של בית־זונות!

לה פּוֹנסיה: אין איש יודע מה יהא בסופו!

בּרנארדה: ואני את סופי יודעת. ואת סוף בנותי! בית־הזונות היה נאה לאשה ידועה, שכבר מתה.

לה פּוֹנסיה: בּרנארדה, נהגי כבוד בזכרה של אמי!

בּרנארדה: אזי אַל תציקי לי בהרהורי־התועבה שלך!

לה פּוֹנסיה: (אתנחתא) מוטב שלא אכניס את ראשי בעניינַיך.

בּרנארדה: זו היא חובתך וכך צריכה היית לנהוג. לעבוד ולשתוק. במצוָה זו חייב כל מי שמשׂתכר למחייתו.

לה פּוֹנסיה: אלא שאין אנו יכולות לנהוג כך. האינך סבורה, כי פּפּה יצלח יותר כבעל למארטיריו או… יתר על כן!… לאדילה?

בּרנארדה: איני סבורה כך.

לה פּוֹנסיה: אדילה. זוהי כלתו האמיתית של אֶל רוֹמאנוֹ!

בּרנארדה: לא לפי טעמו של אדם מתקיימים הדברים.

לה פּוֹנסיה: ואולם רק בעמל רב תטי אותם מנתיבם הטבעי. לי נדמה, כי לא טוב אם פּפּה יתחבר לאנגוּסטיאס, כך נדמה לי, וכך נדמה לאחרים, ואפילו לאבנים כך נדמה. מי חכם ויגיד אם הללו יוכלו לעמוד על דעתם.

בּרנארדה: שוב באותו עניין! שוב אַת מזדחלת אלי כדי למלא את לילותי בחלומות רעים. איני רוצה להבין אותך: שאם אהיה יורדת לסוף דעתך, אצטרך לשלוח את צפרני אל פרצופך.

לה פּוֹנסיה: עד שפיכת דם לא נגיע!

בּרנארדה: למזלי, בנותי רוחשות לי כבוד ומעודן לא המרו את פי.

לה פּוֹנסיה: אמנם כן! אבל למן הרגע שתעזבי אותן לעצמן יתעופפו אל הגג.

בּרנארדה: אסקול אותן באבנים והן יירדו משם!

לה פּוֹנסיה: תמיד היית אשה אמיצת רוּח!

בּרנארדה: תמיד אהבתי תבשילים מפולפלים!

לה פּוֹנסיה: אולם מה משונה הכל! לראות את אנגוּסטיאס בגיל זה, כל־כך נלהבת לחתנה! גם הוא נראה מאוהב מאוד! סיפר לי בני־הבכור, כי בעוברוֹ מכאן עם הבקר, בארבע וחצי בבוקר, עדיין היו שטופים בשיחה.

בּרנארדה: בארבע וחצי?

אנגווּסטיאס: (נכנסת) שקר!

לה פּוֹנסיה: כך סיפרו לי.

בּרנארדה: דבּרי אַתּ!

אנגוּסטיאס: זה שבוע ימים הולך לו פּפּה הביתה באחת אחר חצות. ימיתני האֵל אם שיקרתי!

מארטיריו: (נכנסת) גם אני שמעתי, כשהלך בארבע.

בּרנארדה: כלום ראית במו־עיניך?

מארטיריו: לא רציתי לגשת לחלון. אינכם משוחחים בעד החלון שבסמטה?

אנגוּסטיאס שוחחתי בעד החלון שבחדרי.

(מופיעה אדילה על סף הדלת)

מארטיריו: אז…

בּרנארדה: מה זה מתרחש פה?

לה פּוֹנסיה: פקחי עיניך ותדעי! מסתבר, שפּפּה היה בארבע בבוקר על־יד אחד החלונות של ביתך.

בּרנארדה: את יודעת זאת בוַדאוּת?

לה פּוֹנסיה: בחיינו אין שום דבר שנדעהו בוַדאוּת.

אדילה: אמא, אל תקשיבי לאשה הרוצה שכולנו נלך לאבדון.

בּרנארדה: אני אדע מה פשר השמועות! אם אנשי המקום מבקשים להוציא עלינו דיבה, תתנפץ מזימתם בסלע. ובעניין זה — יד לפה! מתנכלים להטיל בנו בוץ כדי להביא עלינו כליה.

מארטיריו: אני — אינני אוהבת לשקר.

לה פּוֹנסיה: ובכן יש משהו.

בּרנארדה: אין כל מאומה. באתי לעולם כדי לחיות בעינים פקוחות. ושוב לא אעצום אותן אלא ברדתי לקבר.

אנגוּסטיאס אני זכאית לדעת.

בּרנארדה: אינך זכאית אלא לציית. איש לא יוציא דיבות רעות עלי. (ללה פונסיה.) ואַת אַל תתערבי בענייני הבית הזה. בלא ידיעתי לא ייעשה כאן אף לא צעד אחד!

המשרתת: (נכנסת) המון רב נתקהל בחוץ וכל השכנים עומדים על יד השערים.

בּרנארדה: (ללה פונסיה) רוצי והוודעי על הנעשה שם! (הבנות ממהרות לצאת) לאן? תמיד הייתן נשים סקרניות ומחללות־אבל. אתּן, לחצר!

(יוצאות. בּרנארדה אחריהן. נשמעים הדי קולות מרוחקים. מארטיריו ואדילה נכנסות ומקשיבות בלי שיעיזו לצעוד צעד מן הדלת)

מארטיריו: תני שבח והודיה, שלא התרתי את לשוני!

אדילה: גם לי היה מה לומר.

מארטיריו: ומה יכולת לומר? אין רצייה דומה לעשייה!

אדילה: עושה מי שיכול לעשות והמקדים לעשות. את רצית, אך לא יכולת.

מארטיריו: לא תרחיקי לכת.

אדילה: לי יהיה הכל!

מארטיריו: אני אתלוש אותך מזרועותיו.

אדילה: (בנעימה של בקשה) מארטיריו, הניחי לי!

מארטיריו: אף אחת לא תזכה בו!

אדילה: הוא יקח אותי אל ביתו!

מארטיריו: ראיתי כיצד הוא חיבק לך!

אדילה: לא רציתי בזאת! נגררתי כמשוכה בחבלים.

מארטיריו: המוות יקדימך ויטרוף אותך!

(מופיעות מאגדאלנה, אנגוסטיאס. הרעש הולך וגובר)

לה פּוֹנסיה: (נכנסת יחד עם בּרנארדה) בּרנארדה!

בּרנארדה: מה קרה?

לה פּוֹנסיה: בתה של ליבּראדה, הבתולה, ילדה ילד ואיש אינו יודע מי האב.

אדילה: ילד?

לה פּוֹנסיה: וכדי לכסות על חרפתה, המיתה את הוולד והטמינה אותו תחת גל אבנים, אלא שהכלבים, הרחמניים לעתים יותר מן הבריות, הוציאוהו משם, וכמו מונהגים ביד אלוהים, הניחוהו בפתח ביתה. עכשיו רוצים להרוג את האֵם, גוררים אותה בחוצות. הגברים באים מכרם־הזיתים, רצים וצועקים עד להחריד את חלל השדות.

בּרנארדה: כן, שיבואו כולם בענפי־זית וקתות של מגרפות, שיבואו כולם ויהרגוה.

אדילה: לא, לא, שלא יהרגו אותה!

מארטיריו: כן, גם אנחנו יוצאות!

בּרנארדה: המשרכת דרכיה תבוא על שכרה.

(מן החוץ נשמע קול צעקת אשה וקול המולה רבה)

אדילה: יניחו לה, שתמלט נפשה! אתן, אַל תצאנה!

מארטיריו: (מסתכלת באדילה) תשלם מה שחייבת לשלם!

בּרנארדה: (מתחת לקמרון) חסלו אותה בטרם יבואו השוטרים! גחלים במקום שם חָטאָה!

אדילה: (ידיה על בטנה) לא! לא!

בּרנארדה: הרגו אותה! הרגו אותה!

מסך

מערכה שלישית

ארבעה כתלים לבנים־תכולים שבחצר הפנימית בביתה של בּרנארדה אלבּה. לילה. התפאורה פשטנית ביותר. פתחי־הדלתות מוארים באור הבא מבפנים ונוסך נוגה רפה על הבמה. בטבורה של הבמה שולחן, עליו מנורת־נפט מסוככת. בּרנארדה ובנותיה אוכלות. לה פּונסיה טורחת בהגשת המאכלים. פּרוּדנסיה יושבת מן־הצד. עם הרמת המסך שרויה הבמה בדומיה המושבתת רק בשקשוק צלחות וכלי־אכילה.

פּרוּדנסיה: אני הולכת. שעת ביקורי נתארכה מאוד. (קמה)

בּרנארדה: שבי עוד מעט, פּרוּדנסיה. אין אנו מתראות כלל.

פּרוּדנסיה: וכי לא הזעיק הפעמון לתפילת ערבית?

לה פּוֹנסיה: עדיין לא.

(פּרודנסיה יושבת)

בּרנארדה: ומה שלום בעלך?

פּרוּדנסיה: ללא שינוי.

בּרנארדה: גם הוא אינו מראה את פניו.

פּרוּדנסיה: את יודעת את הֶרגליו. למן היום שרָב עם אחיו בעניין הירושה, איננו יוצא משער הבית. הוא מציב סולם ומטפס אל מעבר הגדר והחצר.

בּרנארדה: גבר כהלכה. ובתך?

פּרוּדנסיה: לא סלח לה.

בּרנארדה: הצדק עמו.

פּרוּדנסיה: אינני יודעת מה לומר לך. אני מתייסרת על כך.

בּרנארדה: בת המַמרה את פי הורתה — לא בת היא כי אם אויבת.

פּרוּדנסיה: אני נותנת למים לזרום. אין לי עוד אלא נחמה אחת: לבקש מפלט בכנסיה. אך כיון שעיני כּוֹחָן הולך ורופף, אצטרך להוקיר רגלי גם משם, כי איני רוצה שהנערים יהיו מתקלסים בי. (קול דפיקה עזה בכותל) מה זאת?

בּרנארדה: הסוס המַרביע. הוא סגור ובועט בקיר. (בקול צעקה) אִסרוּ את רגליו ויצא לחצר! (משפילה את קולה) נתייחם כנראה.

פּרוּדנסיה: תביאו אותו אל הסוסות הצעירות?

בּרנארדה: לפנות בוקר.

פּרוּדנסיה: השכלת להגדיל את עדרך.

בּרנארדה: בזכות הכסף והתלאות.

לה פּוֹנסיה: (נכנסת לדבריה) יש לה ממיטב העדרים שבמחוז. חבל, שהמחירים ירוּדים.

בּרנארדה: רוצה מעט גבינה ודבש?

פּרוּדנסיה: איני רעבה.

(שוב בעיטה בכותל)

לה פּוֹנסיה: אל־אלוהים!

פּרוּדנסיה: עברתני חלחלה בחזה.

בּרנארדה: (קמה זועפת) וכי עלי לחזור על כל דבר פעמַים? הוציאו את הסוס שיתגולל בקש! (אתנחתא. אחר־כך כמדברת על האורוותן). ובכן, סגוֹר את הסוסות באורווה, ואותו התֵּר, שאם לא כן יהרוס לנו את הקירות. (מַפסיעה אל השולחן ויושבת) אח, איזה חיים אלה!

פּרוּדנסיה: אַת נאבקת כגבר.

בּרנארדה: ממש כך. (אדילה קמה) לאן?

אדילה: לשתות מים.

בּרנארדה: (בקול רם) הביאי כד מים קרים. (לאדילה) אַת יכולה לשבת.

(אדילה יושבת)

פּרוּדנסיה: ואנגוּסטיאס, מתי היא מתחתנת?

בּרנארדה: מקץ כמה ימים יבואו לבקש אותה.

פּרוּדנסיה: אַת שמחה!

בּרנארדה: בודאי.

אדילה: (למאגדאלנה) שפכת את המלח!

מארטיריו: מזלך הביש לא ישתנה לרעה.

אמליה: זה תמיד סימן רע!

בּרנארדה: די! הבלים!

פּרוּדנסיה: (לאנגוּסטיאס) כבר שלח לך טבעת?

אנגוּסטיאס: הנה, הסתכלי! (מושיטה לה טבעת)

פּרוּדנסיה: טבעת יקרת־ערך. שלוש פנינים. בימי עלומי היו הפנינים מסמלות דמעות.

אנגוּסטיאס: אולם במרוצת הימים נשתנו הדברים.

אדילה: ואני חושבת שלא. הדברים מסמלים מה שהם מסמלים תמיד. טבעת של אירושין דינה שתהא משובצת יהלומים.

פּרוּדנסיה: כך נאה יותר.

בּרנארדה: עם פנינים או בלעדיהן — העניינים הם לפי מחשבות־לב־איש.

מארטיריו: או לפי עצת־אלוהים.

פּרוּדנסיה: שמעתי כי רהיטי־הבית הדוּרים הם.

בּרנארדה: ששה־עשר אלף ריאל שילמתי במחירם.

לה פּוֹנסיה: (נכנסת לדבריהן) היפה מכולם הוא הארון עם הראי.

פּרוּדנסיה: מימי לא ראיתי רהיט אשר כזה.

בּרנארדה: בימינו היו נותנים ארגזים.

פּרוּדנסיה: העיקר, שיהא בסימן טוב.

אדילה: זאת אין לדעת.

בּרנארדה: אין סיבה שלא יהא כך.

(נשמעים קולות פעמונים מרוחקים)

פּרוּדנסיה: פעמון אחרון לתפילת ערבית. (לאנגוסטיאס) עוד אבוא, שֶתַראי לי את הסבלונות.

אנגוּסטיאס: בכל עת שתרצי.

פּרוּדנסיה: לילה טוב וברכה!

בּרנארדה: שלום עליך, פּרוּדנסיה!

חמש הבנות יחדיו: לכתך לשלום פּרוּדנסיה!

(אתנחתא. פּרוּדנסיה יוצאת)

בּרנארדה: כבר סעדנו. (קמות)

אדילה: אצא לי עד השער, לחלץ עצמותי ולשאוף מעט רוּח.

(מאגדאלנה יושבת על שרפרף הסמוך לקיר)

אמילה: אני נלווית אליך.

מארטיריו: גם אני.

אדילה: (בשנאה כבושה) לא אלך לאיבוּד.

אמליה: לעת לילה טוב לצאת בצוותא. (יוצאות)

(בּרנארדה יושבת ואנגוּסטיאס מפנה את הכלים מעל השולחן)

בּרנארדה: כבר אמרתי לך, שתקחי דברים עם אחותך מארטיריו. עניין התמונה לא היה אלא מהתלה, שאַת חייבת לשכוח.

אנגוּסטיאס: אַת יודעת, שהיא אינה אוהבת אותי.

בּרנארדה: הלב לבדו יודע את מחשבותיו. איני נדחקת אל לב זולתי, אבל רצוני בהדרת־פנים ושלום־בית. התביני?

אנגוּסטיאס: כן.

בּרנארדה: ובכן, הכל כשורה.

מאגדאלנה: (כמעט ישנה) ביחוד שאַת עוזבת אותנו בקרוב. (נרדמת)

אנגוּסטיאס: דומה, השעה מאוחרת.

בּרנארדה: מתי נסתיימה אמש שיחתכם?

אנגוּסטיאס: בשתים־עשרה וחצי.

בּרנארדה: מה אומר פּפּה?

אנגוּסטיאס: הוא נראה לי פזוּר־נפש. מדבר אלי, אך לבו כאילו הוגה במשהו אחר. אני שואלת אותו מה לו, הוא עונה לי: “לנו הגברים דאגות משלנו”.

בּרנארדה: עליך למעט לשאול. וכשתתחתני — למעֵט־ולמעֵט. דבּרי אליו בשעה שהוא מדבר אליך והביטי בו בשעה שהוא מביט בך. נהגי כך ולא יבואו עליך צרות.

אנגוּסטיאס: אמי, אני סבורה, שהוא מסתיר ממני הרבה דברים.

בּרנארדה: אַל תשתדלי לגלוֹת את הדברים הללו, אַל תציקי לו בשאלות, והעיקר: שלא יראה אותך בוכה לעולם.

אנגוּסטיאס: צריכה הייתי להיות שמחה, ואין אני שמחה.

בּרנארדה: אין בכך כלום.

אנגוּסטיאס: לעתים קרובות אני סוקרת את פּפּה היטב־היטב ומראהו נמוג ונעלם מאחורי סריגי־החלון כבתוך תימרת־אבק, שמַעלים העדרים.

בּרנארדה: דברים אלה באים בגלל חולשת־הגוף.

אנגוּסטיאס: מי יתן והיה כך!

בּרנארדה: הוא יבוא הלילה?

אנגוּסטיאס: לא. הוא הלך העירה עם אמו.

בּרנארדה: ובכן, הלילה נעלה על משכבנו בשעה מוקדמת. מאגדאלנה!

אנגוּסטיאס: היא ישנה.

(נכנסות אדילה, מארטיריו ואמליה)

אמליה: איזה לילה אפל!

אדילה: אי־אפשר לראות במרחק שתי פסיעות.

מארטיריו: לילה יפה לגנבים ולמבקשי־סתר.

אדילה: הסוס עמד בטבּוּרה של החצר. לָבָן! קומתו הגביהה כפליים, ומלאה את חלל החשיכה.

אמליה: אמת. הוא הפיל פחד. מראהו כרוח־רפאים.

אדילה: והכוכבים בשמים כאגרופים.

מארטיריו: זו עמדה והסתכלה בהם עד נקיעת צואר.

אדילה: ואַת, אולי, אינך אוהבת אותם?

מארטיריו: מה שמתרחש למעלה־מן־הגג אין זה מענייני. די לי בדברים המתחוללים בתוך הבתים.

אדילה: זה יאה לך!

בּרנארדה: יאה לה כשם שיאה לך.

אנגוּסטיאס: לילה טוב.

אדילה: אַת הולכת לשכב?

אנגוּסטיאס: כן. פּפּה לא יבוא הלילה. (יוצאת)

אדילה: אמא, למה בשעה שנופל כוכב או מאיר ברק יש לומר:

בּרנארדה: אנשי קדם ידעו צפוּנות, אשר אנו כבר שכחנו.

אמליה: אני עוצמת עיני, שלא לראותן.

אדילה: אני לא. אני אוהבת לראות, איך כל דבר דוֹמם ושהיה־דוֹמם שנים על שנים מתחיל דוהר אחוּז־להבות.

מארטיריו: אבל הדברים האלה אינם נוגעים אלינו.

בּרנארדה: ומוטב להסיח מהם את הדעת.

אדילה: איזה לילה של זיו! בחפץ־לב הייתי ממתינה עד שעה מאוחרת מאוד, כדי להתענג על הצינה הנושבת מן השדות.

בּרנארדה: אבל עלינו לשכב. מאגדאלנה!

אמליה: היא חולמת חלומות־ביכּוּרִים.

בּרנארדה: מאגדאלנה!

מאגדאלנה: (במורת־רוּח) עזביני לנפשי!

בּרנארדה: אל משכבך!

מאגדאלנה: (מתרוממת נרגזה) לשום איש אינך נותנת מנוח! (יוצאת הלוֹך ורטוֹן)

אמליה: ליל־מנוחה! (יוצאת)

בּרנארדה: לכו גם אתן!

מארטיריו: מדוע לא יבוא הלילה ארושׂה של אנגוּסטיאס?

בּרנארדה: הוא נסע.

מארטיריו: (מסתכלת באדילה) אהא!

אדילה: להתראות בבוקר! (יוצאת)

מארטיריו: (נוטלת לגימת מים ויוצאת, בהביטה כלפי הדיר)

לה פּוֹנסיה: (בהיכנסה) אַת עדיין פה?

בּרנארדה: אני נהנית מן השקט הזה. איני רואה בשום מקום אותו “דבר חמוּר מאד” המתרחש כאן, לדעתך.

לה פּוֹנסיה: בּרנארדה, מוטב שלא נפתח בשיחה זו.

בּרנארדה: בין כתלי הבית הזה אין מקום לשום פקפוקי־סרק. שום דבר לא ישתמט מעיני.

לה פּוֹנסיה: שום דבר אינו מתרחש מבחוץ. נכון. בנותיך חיות כערוכות וסדורות בארון־הכלים. אלא שלא אַת תוכלי ולא זולתך יוכל לפקוח עינים על הנעשה לפנַי־ולפנים.

בּרנארדה: בנותי נושמות להן בשלוה.

לה פּוֹנסיה: זה עניינך. אַת אֵם הבנות. לי די שאני צופה הליכות ביתך.

בּרנארדה: עכשיו שתיקה קפצה עליך.

לה פּוֹנסיה: אני יושבת לי בפינתי בשקט.

בּרנארדה: לאמיתו של דבר, אין לך מה לומר. אילו עלו עשבים בבית הזה, כי־עתה דאגת להביא את הכבשים של השכנים, שיהיו מלחכים פה.

לה פּוֹנסיה: אני מסתירה יותר משאַת משערת.

בּרנארדה: האם מוסיף בנך לראות את פּפּה בארבע לפנות בוקר? והבריות המוסיפים הם להכות־בלשון ולרנן אחרי הנעשה בבית הזה?

לה פּוֹנסיה: איש אינו מרנן.

בּרנארדה: מפני שאיש אינו יכול לרנן. מפני שאין טרף לשיניהם. וכל זה בזכות עינַי הקרועות לרווחה.

לה פּוֹנסיה: בּרנארדה, איני רוצה להסיח בזה, כי אני יראה מכוונותיך. אך אַל יהי לבך כל־כך בטוח!

בּרנארדה: לבי סמוך־ובטוח.

לה פּוֹנסיה: מי יודע? הרעם מכה במפתיע. ואולי במפתיע יורדת המכה המשתקת את הלב.

בּרנארדה: פה לא יקרה מאומה. ניצבתי על משמרתי, כדי למנוע אותם דברים, שאַת חוששת מפניהם.

לה פּוֹנסיה: אכן, אשריך וטוב לך.

בּרנארדה: בודאי טוב.

המשרתת: (נכנסת) כבר שטפתי את הכלים. התצווי עלי עוד משהו, בּרנארדה?

בּרנארדה: (מתרוממת) שום דבר. אלך לנוח.

לה פּוֹנסיה: מתי להעיר אותך?

בּרנארדה: אַל תעירי אותי! הלילה אישן לי לָשׂוֹבע. (יוצאת)

לה פּוֹנסיה: כשאין בכוחו של אדם לצלוח את הים, מוטב שיפנה לו עורף.

המשרתת: כל־כך יהירה, שהיא עצמה נותנת מַסווה לעיניה.

לה פּוֹנסיה: לא אוכל לשנות ולא כלום. ביקשתי למנוע דברים, אך הדברים מהלכים עלי אימה. החשה אַת בדממה הזאת? בכל חדר כלואה סופה. ביום שתפרוץ — היא תשטוף את כולנו. אמרתי לה מה שהיה לי לומר.

המשרתת: בּרנארדה חושבת, כי איש לא יוכל לה, ואינה יודעת מה כוחו של גבר בין נשים לבדן.

לה פּוֹנסיה: אין לתלות את הקולר רק בצוארו של פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ. אמנם, אשתקד חיזר אחרי אדילה וזו דבקה בו כמשוגעת. לא היתה צריכה לָמוּש ממקומה, ולא להסית את יצרו. גבר לעולם גבר.

המשרתת: יש אומרים, שהוא משך את אדילה לשיחה לעתים קרובות.

לה פּוֹנסיה: אמת. (בהשפלת קול) ולא לשיחה בלבד.

המשרתת: מי יודע מה עלול לקרות כאן!

לה פּוֹנסיה: הייתי מאושרת אילו יכולתי להפליג בים ולהתרחק מבית־מדנים זה.

המשרתת: בּרנארדה שוקדת על הכנת החתונה, ואפשר שלא יקרה שום דבר.

לה פּוֹנסיה: הפירות גמלו יתר־על־המידה. אדילה גמרה בנפשה לפעול ויהי־מה. שאר הבנות עומדות ומשגיחות בלי־הרף.

המשרתת: גם מארטיריו?

לה פּוֹנסיה: היא הגרועה מכולן. מַעיין של רעל. רואה, כי אֶל רוֹמאַנוֹ לא נועד בשבילה, ומוכנה להוריד מבוּל על העולם אילו היה זה בידה.

המשרתת: כולן רעות־לב!

לה פּוֹנסיה: אלה הן נשים ללא גבר, זה הכל, בעניינים כמו אלה שוכחים גם קרבת־דם. שקט! (מאזינה)

המשרתת: מה יש?

לה פּוֹנסיה: (מתרוממת) כלבים נובחים.

המשרתת: ודאי עבר מישהו על פני השער האחורי. (נכנסת אדילה בחצאית־לילה וחזייה)

לה פּוֹנסיה: עוד לא שכבת?

אדילה: אני צמאָה. (שותה מהכוס שעל השולחן)

לה פּוֹנסיה: חשבתי, כי נרדמת כבר.

אדילה: העיר אותי הצמאון. ואתן אינכן הולכות לישון?

המשרתת: כבר.

(אדילה יוצאת)

לה פּוֹנסיה: נלך.

המשרתת: בשנת־הלילה נזכה לבטח. בשעות היום אין בּרנארדה נותנת לי להינפש.

לה פּוֹנסיה: קחי את המנורה.

המשרתת: הכלבים, נטרפה דעתם.

לה פּוֹנסיה: הללו יטרידו את שנתנו. (יוצאת)

(הבמה כמעט שרויה באפילה. נכנסת מאריה חוֹספה וכבשׂה בזרועותיה)

מאריה חוֹספה:

(יוצאת מזמרת)

(נכנסת אדילה, מסתכלת לצדדין בשימת־לב וחומקת־נעלמת בדלת החצר. יוצאת מארטיריו מדלת אחרת. עומדת מדוכאה באמצע הבמה ואורבת בזהירות. אף היא לבושה בחצאית־לילה. מתעטפת בסוּדר שחור קטן. נכנסת מאריה חוֹספה וניצבת כנגדה)

מארטיריו: לאן פניך, סבתא?

מאריה חוֹספה: באת לפתוח לפני את הדלת? מי אַת?

מארטיריו: כיצד באת לכאן?

מאריה חוֹספה: ברחתי. מי אַת?

מארטיריו: שובי אל משכבך!

מאריה חוֹספה: אַת מארטיריו. אני רואה אותך. מארטיריו, שפניך מָרים כשל קדושה. ואי־מתי כבר תלדי תינוק? לי יש כבר. (מורה על הכבשה)

מארטיריו: מנין לך כבשׂה זו?

מאריה חוֹספה: יודעת אני, כי זו כבשׂה. אך מדוע לא תוכל כבשה להיות תינוקת? טובה כבשה מלא־כלום. בּרנארדה ליאוֹפארדה, מאגדאלנה, הרעם יכלנה!

מארטיריו: אַל תצעקי!

מאריה חוֹספה: נכון. חושך כבד בכל מקום. מכיון שלי שער־שיבה, אַת סבורה שלא אוכל ללדת בנים, אבל אני יכולה — בנים על בנים ועל בנים. תינוק כזה יהיה לו שער־שיבה ויהיה לי עוד תינוק אף לו שער־שיבה ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, לכולנו שׂיער כשלג, ואנו נהיה כמו הגלים בים, בזה אחר זה, בזה אחר זה. ואחר־כך נשב לנו ולכולנו ראשי־שיבה ואז נהיה לקצף לבן של ים. למה אין רואים כאן קצף לבן של ים? פה רואים רק בגדי־אבל.

מארטיריו: הסי! הסי!

מאריה חוֹספה: לשכנתי היה ילד ואני הייתי מביאה לו ממתקים, ואחר־כך היא היתה מביאה לי ממתקים וכך היתה עושה תמיד, תמיד, תמיד. לך יהיה שער־שיבה, אבל אליך לא יבואו השכנות. עלי ללכת, אבל אני פוחדת, כי ינשכו אותי הכלבים. אולי, תלוויני עד פאַת השדה? אני אוהבת שדות. אני אוהבת בתים, אבל בתים פתוחים לרווחה ורוחשים שכנות שכוּבות על המיטות עם עולליהן הרכים, והגברים נחים על כסאות בחוץ. פּפּה אֶל רוֹמאוֹ הוא ענק־אדם. כולכן אוהבות אותו. אבל הוא יבוא ויזלול אתכן, יען כי אתן גרעינים של חיטה. לא גרעינים של חיטה. צפרדעים כרותות־לשון!

מארטיריו: די! לכי למיטתך. (דוחפתה)

מאריה חוֹספה כן, אבל אַת תפתחי לי את הדלת אחר־כך, כן?

מארטיריו: בודאי.

מאריה חוֹספה: (בקול בוכים)

(מארטיריו נועלת את הדלת ממנה יצאה מאריה חוֹספה ומכוננת צעדיה אל דלת החצר. שם היא עומדת כמהססת, אך מפסיעה שני צעדים).

מארטיריו: (בהשפלת קול) אדילה. (אתנחתא. מתקרבת אל הדלת. בקול רם) אדילה! (מופיע אדילה. שערה סתור במקצת)

אדילה: למה את קוראת לי?

מארטיריו: עזבי את הגבר הזה!

אדילה: מי אַת כי תצווי עלי?

מארטיריו: לא זה המקום הראוי לאשה בת־טובים.

אדילה: מה עז חפצך להיות במקומי?!

מארטיריו: (בקול רם) הגיעה השעה שאפתח את פי. כך אין להמשיך עוד!

אדילה: אין זו אלא התחלה. היה בי כוח להקדים צעד, כי לי הרוח והאש, שאַת חסרה. פני המוות ראיתי מתחת לגג הזה, ויצאתי לבקש את אשר לי, את השייך לי.

מארטיריו: גבר חסר־נפש זה בא למען אחרת. אַת עומדת לה לשטן.

אדילה: הוא בא למען כספה, אבל את עינו תמיד נשא אלי.

מארטיריו: לא אתן לך, שתחטפי אותו. הוא יוליך לחופה את אנגוּסטיאַס.

אדילה: אַת מיטיבה לדעת ממני, שאין הוא אוהב אותה.

מארטיריו: אני יודעת.

אדילה: את יודעת, יען כי ראית שהוא אוהב אותי.

מארטיריו: (בנעימה של יאוש) כן.

אדילה: (מתקרבת אליה) הוא אוהב אותי. אותי.

מארטיריו: נעצי בי סכין, אבל אל תשובי לומר זאת.

אדילה: על־כן את מתאמצת, שלא אלך אליו. לך לא איכפת אם יחבק אשה, שאיננו אוהב. גם לי לא איכפת. יכול הוא להיות עם אנגוּסטיאס אפילו מאה שנה. אבל אם הוא מחבק אותי, הרי זה מבהיל אותך, יען כי גם אַת אוהבת אותו, אַת אוהבת אותו.

מארטיריו: (בדרך דרמתית) כן! אומר לך זאת בלא מסווה על פני: כן! לבי מתבקע כרימון מלא תמרורים. אני אוהבת אותו!

אדילה: (עטה עליה ומחבקת אותה) מארטיריו, מארטיריו, אינני אשמה!

מארטיריו: אַל תחבקי אותי! אל תנסי לרכך את עיני! דמי איננו עוד דמך. אפילו אֶרצה לראות בך את אחותי, איני רואה אלא אשה אחרת. (דוחה אותה)

אדילה: אין מוצא. מי שנגזר עליו להיחנק — ייחנק. פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ — שלי הוא. הוא הביאני בין שיחי־האגמון על שפת הנחל.

מארטיריו: היה לא יהיה!

אדילה: שוב לא אוּכל לחיות תחת גג־בלהות זה לאחר שטעמתי את טעם שפתיו. אהיה מה שהוא חפץ כי אהיה. יקום עלי כל הכפר וישרפני באצבעות של אש; ירדפוני האומרים, כי צנועים הם, ואני אשים עלי את נזר־הקוצים העוטר את הנשים, שאוהבן הוא גבר נשׂוי.

מארטיריו: שתקי!

אדילה: כן. כן. (בהשפלת קול). נלך לישון, ניתן לו שיקח את אנגוּסטיאס. אין זה איכפת לי כבר, אך אני אלך לי ואגור באיזה בית קטן ובודד, ושם יראה את פני בכל עת שירצה, בכל עת שיתגעגע עלי.

מארטיריו: כל עוד טיפת־דם אחת מפעפעת בגופי — היה לא יהיה!

אדילה: לא רק אותך החלושה. גם סוס שנזדקף אכריע על ברכיו בכוחה של אצבע קטנה זו.

מארטיריו: אַל תרימי קולך. אני מתרתחת. לבי מלא כוחות גיהנום, על־כרחי אני נחנקת בהם.

אדילה: הורו אותנו לאהוב אשה את אחותה. אלוהים, כנראה, עזבני לבדי בלב החשיכה, כי אני רואה אותך כאילו לא ראיתיך מימַי.

(נשמע קול שריקה, אדילה רצה אל הדלת, מארטיריו חוסמת את הדרך בפניה)

מארטיריו: לאן?

אדילה: סורי מן הדלת!

מארטיריו: עברי אם תוכלי!

אדילה: סורי! (נאבקת עמה)

מארטיריו: (בקול צעקה) אמא! אמא!

(מופיעה בּרנארדה. בגלימת־לילה ועטופה בסודר שחור)

בּרנארדה: שקט! שקט! כמה אומללה אני, שאין רעם תחת ידי;

מארטיריו: (מורה כלפי אדילה) היא היתה עמו! ראי, שמלתה, — מלאה גבעולי קש!

בּרנארדה: זה משכבן של נשים שנוֹלדוּ בלי מזל! (זועפת ניגשת לאדילה)

אדילה: הקץ לקולות אלה של בית־אסורים! (חוטפת מידי אמה את מקלה ושוברתו) זה סופו של מַטה המושלת. אף לא צעד אלי! איש מלבדו לא יצווה עלי, רק פּפּה!

מאגדאלנה: (בהיכנסה) אדילה!

(נכנסות לה פּוֹנסיה ואנגוּסטיאס)

אדילה: אני אשת־חיקו, (לאנגוּסטיאס) התבשרי אַת, ולכי לחצר ובשרי גם לו! הוא יהיה השליט בבית הזה. הנהו בחוץ, נושם כאריה.

אנגוּסטיאס: אל־אלוהים!

בּרנארדה: הרובה! היכן הרובה?!

(יוצאת בריצה. אחריה יוצאת מארטיריו. מופיעה אמליה בירכתי הבמה, ראשה נשען אל הכותל ומביטה בהולת־עינים)

אדילה: איש לא יעכב בידי! (רוצה לצאת)

אנגוּסטיאס: לא תימלטי כמנצחת! חמסנית! חרפת הבית!

מאגדאלנה: הניחי לה, שתלך ולא נראה את פניה לעולם!

(נשמע קול־ירייה)

בּרנארדה: (נכנסת) העיזי לחפש אותו עכשיו!

מארטיריו: פּפּה אֶל רוֹמאנוֹ איננו עוד!

אדילה: פּפּה! אֵלי! פּפּה! (יוצאת בריצה)

לה פוֹנסיה: הרגת אותו?

מארטיריו: לא. עלה על סוסתו וברח.

בּרנארדה: זו לא היתה אשמתי. אין אשה מיטיבה לירות.

מאגדאלנה: למה איפוא אמרת?

מארטיריו: (בהיכנסה) בשבילה! נחלי דם הייתי שופכת על ראשה.

לה פּוֹנסיה: ארורה.

מאגדאלנה: שדים נכנסו בה!

בּרנארדה: מוטב ככה. (נשמע קול חבטה בדלת). אדילה, אדילה!

לה פונסיה: (לפני הדלת) פתחי!

ברנארדה: פתחי! הכתלים לא יכסו על הבּושה.

המשרתת: (נכנסת) השכנים התעוררו!

בּרנארדה: (בקול נמוך אבל כשואג) פתחי, שאם לא — אני עוקרת את הדלת! (אתנחתא. כולן שותקות) אדילה! (נרתעת מן הדלת) הביאי לי פטיש!

(לה פּוֹנסיה דוחפת בחוזקה ויוצאת. בצאתה פולטת צעקה ונכנסת)

בּרנארדה: מה?

לה פוֹנסיה: (נותנת ידיה על צוארה) קץ אשר כזה אַל יבוֹאנוּ, ריבונו של עולם!

(הבנות נרתעות אחורה. המשרתת מצטלבת. בּרנארדה נותנת קולה בצעקה ומפסיעה קדימה)

לה פוֹנסיה: אַל תיכנסי!

בּרנארדה: לא, לא אני. פּפּה! אתה חי ודוהר בחשכת החורשה, אך בוא יבוא יומך ותפול. הורידו אותה מן התלייה! בתי הלכה לעולמה בתולה! שאוה אל חדרה והלבישוה בגדי־עלומיה. ולא לפצות פה! היא מתה בבתוליה. יש להודיע שעם שחר יצלצלו הפעמונים שתי פעמים.

מארטיריו: אשריה, שזכתה להיות שלו.

בּרנארדה: שום בכי. את המוות יש לראות פנים אל פנים. שקט! (לאחת הבנות) דוֹמי, אמרתי! (לאחרת) דמעות תזילי כשתהיי לבדך! דמעות תזילי כשתהיי לבדך! כולנו נצלול בים של אֵבל. היא, בת זקוניה של בּרנארדה אַלבּה, מתה בבתוליה. שמעתן!? שקט. שקט אמרתי! שקט!

מסך