“הבית” פתוח כל היום וכל הלילה כבית-מלון ובני-אדם שונים יוצאים ונכנסים שם. בעל-הבית הוא ר' יחזקאל גומבינר, ואולם ביתו הוא כעין “רשות הרבים”, עומד הפקר לכל בני העיר, ואם יבא בן-אדם זר לחלוטין וישב שם, איש לא יתפלא עליו ואיש לא ישאלהו: מה בקשתך, ר' יהודי? פה ירגיש כל אחד את עצמו כאלו הוא בביתו. ובצאת אַחַד התושבים מביתו בבקר קודם שתית כוס-חמין, הוא הולך לו בטלית-ותפלין שלו לביתו של ר' יחזקאל וכאחד מאנשי-הבית הוא מצוה למשרתת למזוג לו כוס טֵה. ביותר מפוסם “הבית” לשבח בתחמיץ שלו. לשמו באים שמה בימות-החרף, כשהקור חזק בחוץ, להחם את האברים הקפואים, וביחוד ביום שמבשלת מלכה’לה אשת ר' יחזקאל תחמיץ של שומים. לקחת ב“בית” איזה דבר מאכל אין כל חרפה. הדבר כבר היה למנהג: כוס תחמיץ – כוס מים. בהתעצל איזו בעלת-בית להסיק כירה שלה, היא לוקחת את קדרתה ומביאה אותה לביתה של מלכה’לה. קדרותיהן של כל נשי העיר נמצאו בביתה, ולפעמים מתחלפת קדרה בחברתה ורבה המבוכה… בברוח נער מבית-הוריו והיו ארוות ר' יחזקאל למקלט לו. אין לחוש: בחדר-הבשול של “הבית” הכל הפקר. לחם וחלות אין נועלים עליהם, במרתף נמצאים תמיד חמאה וצנון והמפתחות תלוים אצל יֶנְטָה המשרתת, והיא נערה טובת-לב, ואם תמאן לתת לך – הַראה לה את נחת זרועך, ר' יחזקאל בעצמו מצַוה כן.

הלילה שפך ממשלתו על העירה ואת כל העולם מסביב הסתיר בצל כנפיו. בחצות הלילה נשמעה שעטת-סוסים ורעש עגלה מבחוץ. הרעש חדל אצל רצועת האור שיצאה מחור התריס ומן העגלה ירדו אנשים… בצעדים כבדים הם צועדים דרך המסדרון. אלה, כנראה, לא זרים הם פה, כי מצאו מהרה את הדלת, פתחוה ובאו “הביתה”.

בחדר הרחב והארוך אין איש. כלו מלא צללים. מנורת הנפט גדולה, מכוסה מַסַך רחב כאם זקנה בסינרה, מאירה בדד בתוך העלטה. היהודים הבאים לבושים אדרות-שער רחבות וארוכות, שצוארוניהן תלוים להם מאחוריהם ומגיעים עד חצי גבם ועל צואריהם כרוכות לשונות-צמר אדומות. הקמטים הכהים שבכפלי¹ אדרותיהם מסתירים עוד בקרבם את סוד הלילה שהביאו אתם מחוץ… על ראשיהם כובעי שער בכפלי-עור יורדים למטה לכסות האזנים, ועליהם מנצנץ עוד כפור הלילה. הכפור נמס מחום הבית וטפות-טפות נוזלות מהכובעים ומהאדרות ונופלות למטה, ובלכת האנשים הנה והנה על פני החדר, הם משאירים אחריהם עקבות מים על הרצפה. נגשים הם אל התנור הגדול שבירכתי-הבית, והתנור שולח את חומו לפניו ואינו נותן לגשת אליו. החום חודר אל גופם והם מתחילים להפשיט לעליהם את אדרותיהם ונשארים לבושים מעילים עבים, חגורים בחגורות של צמר אדומות. אז מתחילים להַראות זקניהם: מהם לבנים, מהם שחורים, קצרים וארוכים. הצעירים שבהם עוזבים את מקומם אצל התנור להזקנים ובעצמם הם מתנפלים על השלחנות או על הספסלים ונרדמים. והזקנים יושבים מחרישים אצל התנור ומתחממים. ולפעמים ישאל האחד את חברו “קושיה” בענין של מסחר ואחרי הפסקה ממושכה “יתרץ” לו רעהו את קושיתו.

הלילה מתחיל עתה להביט בעד החלון במשקפים כהים ונראה כאילו נשפכו כמה חביות אור בים חשכת הלילה. מתערובת האור המעט נעשה החשך יותר אפרורי. מאחת הפנות נשמע קול קוקוריקו בודד, ארוך וממושך ורעש אופנים על אבני הרחוב בדומית הלילה. המשקפים, שהלילה מביט בם דרך החלון, הולכים ומאפירים, כאילו נוספו עוד כמה חביות אור אל החשכה…. מן החדר השני נשמע קול רשרוש, שפיכת מים, אחרי כן-קול צעדי איש פוסע הנה והנה, ומחדר אחר נשמע קול איש זקן אומר “תהלים” בנגון נוּגה והקול כאילו הולך לו לעצמו בדרך רחוקה. ותיכף מתערב בו קול נער דק, נמהר ונאה: “אמר אביי”, כזה שמשתדל להפסיק את הזקן ולהטותו מן הדרך. וקולו הכבד של הזקן נראה כחפץ לנטות הצדה ולפנות לו דרך לעצמו. האורחים שאצל התנור, כשמעם “קול תורה”, קמים ממקומם מוחים בכפות ידיהם את עיניהם, ואחד מהם מרטיב את אצבעותיו בטל שמשות החלון, מוציא “סדוּר” מכיסו ומתחיל במבטא קשה חציה ליטאית: “למה רגשו גוים”, ונראה כאילו הקולות דורשים שלום זה לזה עוד טרם יראה איש את רעהו.

והלילה הולך ומאפיר בחלון, והשעה – ספק לפנות-בוקר, ספק לפנות-ערב…

מחדר-הבשול נשמע קול חטיבת עצים ואחרי-כן בקיעת ביצים, שופכים איזה דבר נוזל מכלי אל כלי. הדלת נפתחה, אנשים יוצאים ובאים, מהם נכנסים ושופכים או מניחים איזה דבר והולכים להם… מחדר רחוק נשמע קול תינוק בוכה. ונראה כאילו כל הקולות מתערבים יחד: קול דק של נגון הגמרא, חטיבת העצים, פקיעת קיסמין וגזירים על האח, והקולות מברכים איש את רעהו ואומרים ליום הנולד, המציץ לתוך החלון: שלום!

בחדר שורר עתה אור עמום. על השלחן מונחות אדרות-שער, קפוטות ומטפחות צמר. עלם גבוה שוכב על הספה וישן ורגליו הארוכות בולטות ממנה והלאה ונתונות באויר העולם…

הדלתות והשערים כבר פתוחים ואנשים יוצאים ונכנסים. יהודים גבוהים ונמוכים, ארֻכי-זקן וקצרי-זקן, באים הביתה, נותנים איש לרעהו: “שלום” ותוך-כדי-דבור נכנסים ל“עסק”. מדברים ומריבים. שואלים ומשיבים, וזה נכנס לתוך דבריו של זה. אחד אוחז את חברו בזרועו, ומושכו לקרן-זוית ולוחש לו סוד באזנו, והשני עומד אצל השלחן, מביט ב“סדורו” ומציץ אליהם מן הצד, ופתאם הוא אוחז ביהודי אחר ומוליכו אף הוא אל אחת הפנות, כאילו חפץ לנקר את העינים ולהראות, כי גם לו יש סוד. בינתים מתעורר יהודי אחר, לובש טלית-ותפלין ועומד להתפלל ולמראהו מתעורר גם השני ועושה כמוהו. ובאותה שעה עומדים שני יהודים ורושמים בנתר איזה חשבון על השלחן, אחד מוחק באצבעו הרטובה מה שחברו כותב, וחברו חוזר ורושם מה שזה מחק. בפנה אחרת עומדים שני יהודים, ואחד מהם, בעל זקן כתום ובטן עגולה, מונה ליד רעהו מעות. הוא מונה בכובד-ראש, כאילו מתפלל בכונה: 76,75,74 וחפץ לאמר: ראה מה חשוב הממון! ובאותו רגע הדלת נפתחת ויהודי גבוה, אדום-זקן ועִוֵר עינו האחת, רץ ו“בלי טענה ומענה” הוא מתחיל לחרף את בעל הזקן הכתום: כלב אדום! 250 רו"כ אתה נותן? המשוגע אתה? והכתום, כאילו אין הדבר נוגע אליו כלל, מונה את המעות: 101, 102. – מה לך ולמעותי? – טוען השני. אך ככלותו למנות את מעותיו, כבר עומדים הכתום והאדום ומתלחשים זה את זה: עשו שלום ביניהם. על השלחן מונחות חטים צרורות במטפחות אדומות וכל יהודי הבא “הביתה” חוטף מקצת גרעינים, מסתכל בהם ונותנם לתוך פיו ושואל סתם: בכמה השוק? וכשאינו מקבל תשובה, הוא גורס את הגרעינים בשניו ומקמט את מצחו, כאילו חפץ לעמוד מאליו על הדבר שלא יכול להצילו מפי אחרים.

הבית הוא הבירזה של העירה. תגרנים קטנים קונים תבואה מן האכרים ומוכרים ל“אסמיו של ר' יחזקאל”. בו נגמרים כל עסקי העירה, לא רק אלה שיש בהם איזה מגע לר' יחזקאל בלבד, כי אם גם אלה שבין שאר אנשי העירה. סתם יהודי שהוא רוצה לעשות איזה מסחר או אברך צעיר שירד מעל שלחן אבותיו וחפץ להכנס ל“עסק”, הוא יוצא ונכנס תחלה ב“בית”. “הבית” הוא כעין “בית-מדרש למסחר”.

אצל הבית יש חדר מיוחד, הנקרא “לשכתו של ר' יחזקאל”. אל שלחן מרובע יושב לו ר' יחזקאל על כסא רחב ורך. ר' יחזקאל, יהודי נמוך ועב, בעל זקן לבן ועגול, תומך בידו את המשקפים שעל חוטמו, מרים כל פעם אחת מזגוגיותיה העשויה לנפול תמיד מן המסגרת, מוחה אותה במטפחתו וקובעה במקומה ומתוך כך הוא שואל או עונה לר' טוביה סוכנו. ר' טוביה, יהודי גבוה בעל פנים דקים, עונה לר' יחזקאל תמיד במהירות וצחוק קל, כאילו חפץ להרגיעו: “הכל טוב, הכל יפה”.

ר' יחזקאל עטוף מעיל-שֵנה ארוך ורחב וחבוש כובעו הרבוע, מולל גרגר של פת רכה בין אצבעותיו ושומע את דברי סוכנו, מתרגז קצת וכרגע מתפַּיס ומדבר אל סוכנו רבות ומתיעץ עמו.

ר' יחזקאל פותח ארגז בשלחנו, מוציא ממנו נייר ואומר לר' טוביה:

• וולף מוכרח לכתוב לדנציג, שהטעונה הראשונה כבר נשלחה.

הדלת נפתחה ומתחלה בצבץ ונראה איזה ראש, שאמר: בוקר טוב! הראש נעלם וכרגע נראה אכר לבוש מגפים ארוכים מלוכלכים ברפש, שמשאירים עקבותיהם על הרצפה. פניו אדומים מחום. טפות זעה נוטפות משערותיו וממצחו הלחים, ומבלי דַבר דבר הוא פותח את כפתורי מעילו וחזיתו, מוציא משם מכתב ומושיטו לר' יחזקאל. בקרוא ר' יחזקאל את המכתב, פונה ר' טוביה אל האכר ורוצה לבוא עמו בדברים. האכר אינו עונה לו דבר, רק עומד ומביט אל ר' יחזקאל ומחכה לאמרי-פיו.

• רתמו את העגלה! אני נוסע בעצמי לטריסק.

• אני הרי יעצתי לבלי שלוח על פני המים. שני שבועות לפני הימים הנוראים דרך המים בחזקת סכנה… פונה ר' טוביה לר' יחזקאל ברוגז רב, מבלי כלות את דבריו.

• הנעשה אין להשיב. את העצים הייתי מוכרח לשלוח. הרפסודות היו רתוקות היטב, החבלים חזקים, הימים בהירים. מי נביא וישער!… ומה לעשות? מן השמים היה הדבר. מי היה יכול לשער, כי תקפא הויסלא לפני חנוכה?

• צריך לקחת את אנטיק וסקולסקי. על העליה מונחות זמורות עצים סבוכות חזקות, ווים וחבלים – מיעץ ר' טוביה.

• הקרח החל לזוז – כותבים אלי – יתן ה' והגלידים לא יהיו גדולים. טריסק הוא, כמדומה, מקום שקט, המים שם אינם עזים ובעזרת השם אם אך לא ירד הקרח בפעם אחת, נוכל להציל את העצים – כלה ר' יחזקאל את דבריו.

• בעזרת השם.

• לגומבין צריך לשלוח מאתים רובל בשביל הגומבינים, ואת בצלאל – לר' אברהם פלוצקר בשימיניץ: ירא אני פן יקדמוני השימניצים ו“יחטפו” את הצאן.

ובדברם שבו שניהם אל החדר השני.

מקצת האנשים כבר עמדו בחצר אל האסם לשקול את התבואה, ובבית נשארו אך הסוחרים שבאו בלילה ועוד שני סרסורים שבעירה: האחד “קוזק” לבוש כובע של גוי, צוארון לבן, מלבוש קצר ומקל בידו, השלוח מאדון, שישב אז בקונדיטוריה, אל ר' יחזקאל; בכל דבור שיוצא מפיו הזכיר את האדון ואת הקונדיטוריה; והשני – ר' יחזקאל אֶפשטין, יהודי חסיד, שהיה סוחר וירד מנכסיו. הוא היה לסרסור אך בגלל כנויו “אֶפשטין”. כנוי כזה מסוגל לעסקים. הוא היה לבוש קפוטה של צמר-שרוק בעלת קרעים ורבבים, שלא אבדה לה עוד לגמרי מראיתה מהימים הטובים שעברו.

ר' יחזקאל נתן להם את ידו לשלום, וטרם הספיקו להוציא מפיהם מלה דחפם את הכיור לרחוץ את ידיהם לארוחת-שחרית. החדרה באה אשה גבוהה ועבה, לבושה סנור רחב. צרור המפתחות התחוב בסנורה צלצל וקדם והכריז על בואה. באזניה הזהירו נזמי-שוהם. עמדה ופרשה מפה לבנה וצחה על השלחן המנומר בחשבונות של נתר, ובקראה בקול בעלת-הבית נגידה ומצוה: ר' טוביה – לרחוץ! ר' נטע זוכלינר – לרחוץ! – ערכה את השלחן לסעודה.

האורחים נזדרזו לרצונם אל הכיור ואחריהם נמשך אפשטין. מלכה’לה שמה על השלחן לחם, והאורחים ישבו מסביב לו. מחדר-הבשול עלה ריח של בצלים מטוגנים ושל תחמיץ עשוי סלק אדום, שמזכיר את חג הפסח הממשמש לבוא ומעורר תאות האכילה. אפשטין ישב אל השלחן כאחד האורחים, אכל אתם יחד וספר דברי-בדיחות, והסרסור השני “קוזק” ישב בנה על משענת כסא וסלסל את שפמו. בכונה בחר לו מקום כזה, שיהא נראה כמסב ולא-מסב אצל השלחן. הוא הביט על אפשטין מגבוה. והמשרתת טעתה, כנראה, וחשבה גם אותו בין המסובים והעמידה לפניו קערה. וכנראה טעה גם הוא ואכל אכילה, שיש בה מעין השתתפות בסעודה ממש ומעין טעימה קלה וארעית בלבד.

-——-

בחצר נשתנו החיים תכלית שנוי. ימים שלפני הפורים. החרף עודנו על הארץ, אך האביב כבר מאיר את פניו מן השמים ומכל ארבע רוחות העולם, השלג הנקשה, שמשמש במשך החורף במקום האדמה, נמס והיה למים. בנות-השמש המאירות – הקרנים – תועות ברפש. בחצר מעופפות יונים מעל ראשי העוברים, יורדות במעופן לארץ, חוטפות גרעיני שבלת-שועל, מגביהות את עצמן בכנפיהן הלבנות ועפות למעלה. על החצר מפוזרים גרעיני דגן מרובים; היא טובעת ב“שפע”… תרנגולות תועות ומלקטות מתחת רגלי העוברים. אצל האֻרוה בסכה קטנה שוכב לו “בוריק” כלב גדול מסובך בשערותיו. מוציא הוא את ראשו הגס מן הסכה ומחכה לפקודה. בחצר סובבות עז לבנה בעלת קרנים סבוכות וכבשה יחד, שעשו שותפות ביניהן ואוכלות מצרור השחת המונח על העגלה באמצע החצר.

בצדה השני של החצר מונחים קורות וקרשים טבועים מקצתם בשלג, ונערים מטפסים עליהם ומגיעים משם עד האסם. דלתות האסם פתוחות ולפניהן עומדות כפות מאזנים גדולות ואיש אחד עומד ומניח עליהם פעם בפעם ברזלי משקל, ו“הלבלר” (איש צעיר לבוש אדרת-שער קצרה) רושם את משקל התבואה בספר קטן שבידו, דרך שער החצר הפתוח נכנסות עגלות מלאות שקי-תבואה אשה אחרי רעותה, מורידים מהן את השקים לארץ, שוקלים אותם ומכניסים אל האסם.

נטע נוהג הסוסים, עלם בעל-כתפים רחבות, מגבורי-החיל של ר' יחזקאל, בעל פנים שזופים ושתי עינים גדולות ושחורות, הדולקות כשני לפידי-אש, מוציא מן הארוה צמד סוסים גבוהים בעלי שערות ערמוניות מבריקות. לאחד מהם כתם שחור קבוע במצחו, שנראה מרוחק כעַיִן שחורה. שערות רעמתם קלועות להם כעין מחלפות. בני שבלת-שועל אלה הם חביביו של ר' יחזקאל. הם מבינים ללבבו, יודעים מתי היציאה לדרך נחוצה. השוט אינו משמש להם אלא למראית-עין, ולא קרה עוד, כי ישאירו את בעליהם ליום השבת בדרך. הם כאילו מרגישים אימתי ערב שבת קודש וממהרים הביתה. ר' יחזקאל יכול לבטוח בהם. וכל פעם שעמדו בנסיון כזה היה הוא בעצמו מחליק בידו על צואריהם, לסמן חבה.

בעיר היו אומרים, כי בסוסיו של ר' יחזקאל נתגלגלו נשמותיהם של בעלי-חובותיו, ששטרותיהם מונחים בארונו ואינם מוצאים מנוחה בקבר עד שישלמו לו את המגיע מהם…

נטע היה לבוש אדרת-שער קצרה ומגפים גדולים מגיעים לו עד הירכים ועל ראשו היה חבוש כובע שעיר מעין זה של איש-צבא, אלא שהיה מחוסר “צפירת-כוכב”. ברַחבות הקריב את חבריו – הסוסים – אל העגלה. הביא את ראשיהם בסמלונים בעלי קרנות מחופות נחשת-קלל, קשרם במוסרות חדשות של תכלת כהה אל העגלה והתחיל לתקן את מקום המושב. ואנטיק הוריד מן העליה את החבלים ואת הווים ויטמנם שמה. בכניסתו של נטע אל הארוה הציץ תחלה בעד החלון לחדר-הבשול, ועינו עשתה כרגע את שליחותה, כי תיכף ומיד יצאה אחריו ינטה המשרתת, נערה שדָמה האדום והבריא, הנוזל בזרועותיה הרעננות, בצבץ מבין חורי שרווליה הקרועים. קוֻצותיה השחורות שירדו על פניה האדומים ועיניה השחורות בעלות הגבות השחורות והחדות ופני העלומים אשר לה – היו כלן אומרות: “אש להבה”. היא רצה כחץ מקשת אחרי נטע אל הארוה ומבלי דַבר דבר הוציאה מתחת הסינר חצי תרנגלת מבושלת והושיטה לו.

נטע קבל מידה מה שהביאה, כזה שהוא נוטל את שלו, מה שמגיע לו בדין.

ינטה חכתה עוד…

והוא ידע למה…

ודווקא מפני שהיא רוצה, לכן הוא אינו רוצה. היא מרימה קש מן הקרקע ועושה את עצמה כיוצאת מהארוה.

עתה רוצה הוא, עומד ותופשה בחזקה בשתי ידיו ובהחזיקו את השוט בין זרועותיו הוא “חותם” בה נשיקה גסה על הלחי.

• כה תחיה, כאשר תקח אותי לאשה – אמרה אליו בהרחיקה ממנו את פניה.

• מהרי! בעלת-הבית הולכת, ברחי!… מזרזה נטע ודוחפה החוצה.

היא חרדה וקמה ללכת, אך כרגע נוכחה, כי אך התל בה נטע ונשארה על מקומה אצל מפתן הארוה.

• תשבר את רגליך ואת ידיך בדרך! – מקללת אותו בצחוק מרמה ובורחת החוצה.

• הַ, כלבה! – והוא רץ אחריה.

ה“לבלר” שאצל המאזנים, בראותו אותה בורחת מהארוה, רמז בעיניו אל אנטיק שומר החצר.

• “דם-כלב”! – מחרף אנטיק אחריה.

היא משרבבת להם את לשונה ונעלמת בפרוזדור של חדר-הבשול.

קול שריקת שוטו של נטע ורעש האופנים הודיעו, כי העגלה כבר עומדת רתומה לפני הבית.

ותיכף התחילו להוציא מן הבית ילקוטים וצרורות. ר' יחזקאל לא ימוש מביתו בלי “צדה לדרך”. וכרגע נראה ר' יחזקאל באדרת-שער גדולה ורחבה, מעיל החורף בשרווליו הרחבים היה מוצע על המושב (כי היה יום צח, הקרח נמס והשמש השתעשע בבת-שחוק מעל פני השמים): אחריו יצאה אשתו מלכה’לה בברכה על שפתיה ועדת ילדים, קטנים וגדולים, מקצתם נשאו בידיהם גמרות –בשובם לחדרם אחרי ארוחת-השחרית, ומקצתם, הקטנים נשאו עגילי-חלות משוחים בחמאה, ואת מקצתם דחפו עוזרי-המלמדים – אל החדר. אבל הילדים, שרובם היו עטופים אדרות-שער, עמדו ויחכו מסביב לעגלה.

• זקני! צאתך לשלום, זקני!

• היו שלום ולמדו בשקידה! – ברכם ר' יחזקאל והושיט לכל אחד מהם את ידו, הוציא מכיס מכנסיו חריט גדול ויחלק להם “מעות פרידה”.

בעד החלון מבין שני וילונים הופיעו פני עלמה. חצי פניה הענוגים והמאדמים באֹדם קל וקוֻצת שערותיה השחורות הקשורות בשביס תכלת, נענעו בעדינות ונדיבות מרחוק אל אביה.

• סע לשלום, אבא!

ר' יחזקאל עלה על העגלה ובשבתו על מושבו החליף עוד דברים עם ר' טוביה סוכנו ויושט לו ידו, ובראשו הניע למלכה’לה: היי שלום! אחרי כן פנה אל החלון לפניה המאירים של העלמה: היי שלום, לאה’לה! ואל נכדיו הרכין ראשו מן העלה: ראו ברכה בלמודיכם!

בפנה עמדה ינטה, ידיה שלובות על חזֶהַ ומביטה על נטע שלה, היושב בראש זקוף בגאוה על מושבו, באדרתו הקצרה וכובעו הקטן רומז לה בחן מרמה. הוא אוחז במוסרות מוכן לרוץ ומרחקי תבל, כחבריו הסוסים, שאינם יכולים לעמוד על מקומם ומכים בפרסותיהם על מרצפת האבנים מקצר-רוח.

על פני ינטה נראה שחוק נחת.

שריקת השוט שביד נטע היתה לה לאות ברכת-הפרידה.

• היי שלום, ינטה!

הסוסים הצוהלים, שרצו קלי-רגל למרחקים בפסחם על הרחוב השקט בבקר צח, ונטע בכובעו השעיר נעלמו ואינם.

-—————

ביתו של ר' יחזקאל שקט עתה כלו. הסוחרים גמרו את עסקיהם והאורחים הזרים שבאו בלילה מכרו את סחורותיהם, רתמו את סוסיהם ונסעו לדרכם, בעזבם את מקומם לסוחרים אחרים שיבואו בלילה הבא. הסַפה הגדולה נראתה עתה במכסה העור העתיק שלה ובכל “מעלותיה” ו“מורדותיה”. השלחן הארוך שבאמצע החדר, התנור השחור והארון הגבוה מנומרים בנתר וכל הספסלים והכסאות מלאים “חשבונות”. והחשבונות שעל השלחנות, הספסלים, הארונות והקירות נראים ככלי-זיין שעזבו אנשי-צבא על שדה-קטל ויברחו, ואותיות החשבון מריבות ומנקרות אשה את עין רעותה….

אל החדר נכנסו שני אנשים צעירים גוצים בעלי כרסים רחבים: יחזקאל ובריל. הגומות הקטנות שאצל נחירי שניהם העידו על קרבת-משפחה שלהם – שני אחים, בני אחות ר' יחזקאל, היורדים עתה מעל שלחן אבותיהם ויוצאים ונכנסים ב“חדר” להתרגל במסחר. בכל יום ויום הם באים הנה אחרי ארוחת-השחרית להתנמנם מעט על הספה. שניהם יחדו, כראוי לשני אחים, שכבו על הספה, פשטו את מעיליהם, כרכום ככסתות ויניחום מראשותיהם. ובדממה, כאילו היה צר להם להשחית מלים, החלו לדחוף ולדחוק איש את אחיו. כל אחד חפץ לקחת את מראשות הספה לעצמו, אך כאשר רבו כן גם השלימו ביניהם בדממה, האחד השתרבב למראשותי הספה והשני שכב לרגליו.

יחזקאל הבכור גרד באצבעו בין שערות זקנו הצהוב והסתכל בחשבון שהיה לנגד עיניו:

• 7 פעם 38 כמה הם, בריל?

אך בריל ענהו בקול נחרה. אז נמלך יחזקאל בדעתו והפך פניו אל הקיר, וכאילו נתכוון להכעיס את בריל התחיל גם הוא לעשות כמוהו…

בודד ולעצמו עומד לו בית קטן בעמק שבין שני הרים גבוהים, המשתרעים בגבהם וארכם על שפת נהר הויסלה. חורף. עולמו של הקוש־ברוך־הוא שקוע כלו בשלג. הבית כבעל־בית זקן עטוף בתכריכיו, עומד לו אצל שפת הנהר ומסתכל בנהר הקפוא שכנו, מחריש ומחכה עד שיעמוד זה לתחיה. לפי שעה הנהר מת, קפוא ועטוף טלית לבנה. עורבים פורחים לארכו ולרחבו, יורדים בעופם על גבו ומנקרים במקוריהם את מכסהו החלק. לפעמים עובר איש על פניו ורגליו חוצות את השלג הלבן והעמוק. ומשני צדי־הבית נראים שני ההרים הגבוהים כשברי כנפי־נשר ענקי שנפלו או כשברי ענני־שמים שנתפוצצו ונערמו זה על זה. על שפועי ההרים משרכים עצי־שלג קטנים את דרכם; אחד, כלו מכוסה כשלג, העפיל ויעל על ראש ההר ושם הוא עומד בודד ויחידי ומסתכל מסביב לו בעולם הלבן והשָלוּג… לרגלי ההר ולמראשותי הנהר עומדת שורת אילנות מכוסים בשלג — עדים עטופים לבנים עומדים ושומרים את המת הענקי-את הנהר.

בבית הקטן יושבת משפחה אחת זה שנים רבות. בני המשפחה חיים לעצמם ולשם הנהר שכנם. “ביתו של חיים המעביר” נקרא הבית הזה. לפנים – זה כשלשים שנה – היה נקרא “ביתו של משה המעביר”. ואולי כעבור עוד כעשרים שנה יהיה נקרא “ביתו של דוד המעביר”. ההבדל אינו גדול. במשך שנים מתחלף אך שמו של בעל־הבית, אך הבית, הנהר והכנוי “מעביר” נשארים לדורות. עתה שמו של המעביר הוא “חיים”, יהודי כבן חמשים, גבוה ודק, בעל פנים ארוכים וזקן ארוך ומצחו קמוט וארוך. בן מים הוא, שנולד וגדל על יד המים ומי יודע אם גם לא ימצא את קברו במים, ואם לא במים גופא יהיה קברו על יד המים, וכשהמים יתרוממו ויעלו על גדות הנהר יבואו ויגרפו אותו מקברו ויובילוהו אִתם לדנציג, כאשר גרפו את אביו ואת זקנו. ואם לא אחת היא להיות מובלע בעפר או במים? העפר הוא מת, דומם ואינו זז ממקומו והמים – חיים, רצים וחשים ללכת למרחבי־תבל…

“מחותן קרוב” הוא עם המים זה כבר. “המים גובים בכל שנה נפש אדם” - וגוית משה’לה בנו נבלעה זה שנים רבות בהם; ובשבת אחרי סעודת־הצהרים, בשעה ש“המעביר” מנמנם אצל שפת הנהר והגלים הרצים באים והומים ומכים על החוף, נדמה לו כי משה’לה שלו בא עם חבריו הגלים להקיצו משנתו ולדרוש בשלומו…

בקיץ מוצא ר' חיים את פרנסתו מן המים; על ימות השבוע הוא בתוך סירתו, שבֵּר־המפרש שלה חוֹצה ומבדיל בין שמים לשמים… שבת. המים מתנהגים בדת יהודית, חוגגים שבתות וימים־טובים, שובתים ומחרישים וגליהם מחבקים ומנשקים זה את זה, הוא ואשתו יושבים לפני פתח ביתם, הוא אומר “פרקי אבות” ואשתו קוראה “צאנה וראינה” ומספרים יחד להגלים נפלאות הבורא, וכל גל וגל חוטף מלה ונס לדרכו. בחורף הנהר קפוא, מכוסה בנרתיק והבית כלו טובל בשלג. ומבעד לפרחי הכפור, המכסים את זגוגיות החלונות, נראה עינו של ה“מעביר”, המסתכלת בשותפו הנהר, שהוא מכוסה כלו. ה“מעביר” מסתכל ומתאנח. שניהם קפואים, הוא במעונו והנהר תחת מכסה הכפור שלו. וכשהמים מתפרצים מתחת מכסה הכפור שלהם לחוץ ומתעוררים משנתם לחיים חדשים, אד יוצא גם ה“מעביר” מקבר־החורף שלו, נהנה משותפו שעמד לתחית־המתים ומתחיל לסתום ולכפור בזפת את סירתו.

לילה. בכל הסביבה דממה ושקט. השמים מסתכלים באהבה וחבה על כל היקום, כאב חנון על בניו. השדות מכוסים שלג וכפור, וההרים כמֵתי־ענק עטופים בתכריכיהם. מביתו של המעביר נוצצה קרן אור וחודרת אל מרחבי־יה. ובתעות עובר־אורח בליל חשך ורואה את קרן האור הנוצץ, הוא מוצא את דרכו ישר אל חלונו של המעביר ולן שם בלילה.

החורף עוד בחוץ, הכל מסיבב מכוסה שלג, אך עין ה' הבהירה כבר משקיפה משמים ארצה. השמש מרחף על פני ענני החרף האמוצים וקרניו חודרות בעדם. על ההרים המתנשאים אצל שפת הנהר הולך השלג הטהור והבהיר הלוך ונמס; רגל איש לא נגעה עוד בטהרת לבנוניתו. וזרמי־המים של שלג נמס יורדים ומחליקים במורד ההרים ונשפכים אל הנהר הקפוא. הכפור שעל גבי הנהר טהור ושקוף, והמים נראים מבעדו כמבעד זכוכית חלון בהירה. לפעמים נראה דג מתרומם למעלה, דופק בזנבו במכסה הכפור, מביט בעולמו החפשי של הקדוש־ברוך־הוא, ומרוב שמחה, כי עוד מעט והאֵם־המים תשליך מעליה את הזכוכית המגדירה בינה לבין העולם, הוא יורד למעמקי המים לבַשר לחבריו את הבשורה המרנינה. הכל מחובר ומעורב יחד, את הכל מחבר השלג הטהור, מלבד כתם שחור אחד על פני העולם הלבן – הבית העומד יחידי בעמק.

אשת חיים הלכה לשאוב מים בדלי אל הבאר שבחצר ותרא מרחוק את עגלתו של ר' יחזקאל נוסעת. תיכף הכירה את הסוסים ותתדפק בחלון אל בעלה:

— חיים! סוחר הרפסודות נוסע.

— מעשה חכם עשה; בעוד שעות אחדות ומהעצים לא היה נשאר שריד ופליט – ענה חיים בצאתו אל מפתן ביתו.

ואמנם כן. מבין שטח השדות הלבנים משחיר הדרך ועליו רצים שני סוסים אמוצים רתומים לעגלה הולכים וקרבים.

ובעוד רגעים אחדים ונטע השמיע קול נפץ בשוט שבידו ויעצור לפני הבית את סוסיו הנוחרים והעיפים. ר' יחזקאל, עטוף באדרתו, ירד מהעגלה וישאל:

— ומה שלום עֵצִי?

— עשינו ככל אשר היה בכחנו. אגדנום בחבלי־עץ איש לאחיו, רתקנום בנסרים בחבלים עבים קשרנום אל החוף. אבל מי יודע? אין אפוטרופוס להויסלה! -כלה חיים את דבריו בתנועת־יד, כחפץ לספר בזה את גבורות הויסלה שלו.

ר' חיים נגש אל ר' יחזקאל ויושט לו את ידו ל“שלום עליכם”, ור' יחזקאל בראש מוּרד לארץ בא אל הבית.

בחדר הקטן והשקט עמדו שתי מטות גבוהות עמוסות כרים וכסתות עד אמצע גובה החדר, שבהם היו נמצאות הנוצות של כל האוזים ובר־האוזים שנשחטו אצל אשת ר' חיים מיום חתונתה ועד היום הזה-והכינה אותן לסבלונות לבנות אחותה ליום חתונתן. מארון־הזכוכית שעמד בפנה נראו תפוחים אדומים, שהפיצו ריח נעים בחדר.

ר' יחזקאל ישב אל השלחן (מרוב טרדתו לא הסיר את האדרת מעליו), נגש אל החלון והסתכל החוצה. מסביב שררה דממה, אך מרחוק נשמע קול מים זורבים- סימן רע – ומלב ר' יחזקאל התפרצה הקריאה:“רבונו־של־עולם!”

נטע נכנס החדרה וחפש איזה דבר אצל הדלת. אשת ר' חיים רבה אתו על דבר בקיעת עצים. ותיכף הוסק אש על האח — לבשל ארוחת־בשר בשביל הסוחר. ובראות אשת ר' חיים את הסוחר שלה יושב נוּגה התחילה לנחמו:

— אל נא תדאגו, אדוני הסוחר, על דבר הרפסודות: ה' יעזור ויציל אותן מן המים.

ר' יחזקאל הפנה את ראשו, ובראותו אשה מנחמת אותו בצרתו התבייש בפני עצמו ויצא החוצה.

— הוליכני נא, ר' חיים, אל הרפסודות – אמר לר' חיים, שנשא בידיו שני דליים מלאים מים. — נטע, בא אתנו גם אתה!

חיים העמיד את הדליים באֻרוה ושלשתם ירדו מאחרי הבית אל שפת־הנהר.

מי שלא ידע לא היה יכול לשער, כי שם נמצאות רפסודות. העצים היו עד חצים קפואים בכפור ומכוסים. פה ושם נראים אך נסרים וחבלים גסים וארוכים קשורים לאילנות, שצמחו על־יד הנהר.

— ענין רע, רע מאד – לחש ר' יחזקאל לעצמו וימד במקלו את המרחק בין העצים ובין החוף.

— נחוץ ללכת לינושיץ להביא הלום אכרים. ככל אשר ירב מספרם כן ייטב.

ואם אך יחל הכפור למוש ממקומו-נחוץ להתחיל בהוצאת העצים אחד־אחד מן הנהר. כל כופר לא יגדל בעיני.

— ומה? אם הכפור יזוז ממקומו, אז יגרוף את העצים כנוצות-מסכים עמו ר' חיים בגאוה מסתורה על הויסלה שלו…

— הם מונחים לא רחוק מהחוף, כאמתים או כשלש אמות.

— מהראוי להזדרז מאד. ממורד הנהר יכול הכפור לבוא הנה בכל רגע ורגע.

ר' יחזקאל הושיט לר' חיים שטר של חמשה רובל לקנות בכפר יין־שרף, והוא בעצמו שב אל ביתו של ר' חיים.

באויר החדר היה מורגש ריח פולים ותפוחי־אדמה (אשת ר' חיים יודעת מאד, כי מפוליה נהנים הסוחרים הנאה מרובה). היא היתה שקועה כולה בכירַיִם שלה. נטע ישב בפנה אצל הכירים ונגב את החותלות הרטובות שהיו חבושות לרגליו, בשוחחו עם אשת ר' חיים בענין של “שדוך”. היא שדכה לו את בת אחותה מינושיץ. נערה בריאה ויפה, שיש לה ארבע מאות זהובים במזומנים לנדן. ואם ישאר הסוחר בזה עד אחרי יום השבת, אזי היא נכונה להביאה הלום.

נטע ישב ושמע בכובד־ראש את דבריה ונענע בראשו לאות הסכמה. הוא רמה אותה, בחפצו לפי־שעה, שהאשה תתן אליו את דעתה ביותר ותחלק לו נתח טוב לארוחת־הצהרים. הבחור ידע את אשר לפניו… והזקנה אמנם התחילה תיכף להתיחס אליו כאל קרוב קִרבת־משפחה. כבוא ר' יחזקאל החדרה נפסקה כרגע השיחה.

ר' יחזקאל מצא את השלחן ערוך ומכוסה במין מפה, דומה לשמיכה שעל המטה, ועליה כף של פחים, להב סכין מחוסר נצב, מזלג, ממלחה וככר־לחם מאפיתה של אשת ר' חיים. עמד ונטל את ידיו, ברך ברכת המוציא, ואשת ר' חיים הביאה לפניו קערה מעלה הבל רב, שמתמר ועולה עד למרומי התקרה. ר' יחזקאל טעם ממנה מעט וסלקה הצדה. השיָרים היו לנטע.

ר' יחזקאל ברך בחפזון ברכת־המזון, יצא אל חוף הנהר וחכה.

כל אופק השמים היה פתוח כנגדו והוא הקיף אותו בעיניו בסקירה אחת. המים נזלו מן ההרים וירדו אל הקרח שעל גבי הנהר. מרחוק נשמע פעם בפעם קול נפץ. גליד קרח גדול מאוד, שמכסה את פני חצי הנהר, בא ומתרוצץ ללכת הלאה. המים רועשים בתוך הנתיב הצר, הפתוח כעין תעלה בין שני גלידים, ומביניהם מתרומם בהמולה עמוד גבוה, הנוקב את הכפור וזורק מים למעלה. גל מים בא בחפזון ומכסה על פני הגליד מלמעלה, אחריו נשמע קול מפץ חזק, הקרח מתבקע וגליד ענקי מזדקף למעלה ומתפוצץ לרסיסים. משברי־המים מתפרצים מתחת מכסה הכפור ונודפים אחריהם שבבים ומדדים אותם כצעצועי־ילדים בין שני גלים שוטפים המתאבקים וטופחים זה לזה על פניהם.

הנה המים שוטפים וזורבים וגלידי־הכפור שאצל החוף מתחילים להתבקע מסביב לרפסודות. ר' יחזקאל שומע את קול הנפץ. אבל עוד הגלידים אינם זזים ממקומם. בול הקרח גדול עודנו למדי, וגלי המים אין בכחם להזיזו ממקומו. המים נלחמים עמו, בשלחם אליו גל אחרי גל. הבול עומד איתן במקומו, אך שברים קטנים נתזים ממנו, מתפוצצים לרסיסים וטובעים תחתיו. ועוד מעט ומתחת קול הקרח מתחילים המים הומים ורועשים, והקרח מתבקע ומתנפץ לרסיסים. אז מתחילות להֵראות הרפסודות הקשורות זו לזו. הנה אחת מהן מתרוממת ועולה למעלה ועוד מעט ותנתק מחברותיה. ר' יחזקאל רואה את הונו עומד בסכנה. שברי־הקרח שבין הרפסודות מתחילים להתבקע והחבלים הקשורים אל האילונות שעל יד הנהר נותנים קול חריקה, בחשבם להנתק. בא הרגע האחרון. ר' יחזקאל נגש אל הנהר, מושיט את ידיו בחפצו לנגוע בעצים, הופך את ראשו לראות, הבאים האכרים ששלח אחריהם. אבל איש לא נראה עוד. המים הולכים ושוטפים ורועשים, הקרח מתפוצץ — הושענא, רבונו־של־עולם, הושענא!

בינתים נראה ר' חיים רץ עם מחנה של אכרים. ר' יחזקאל רואה אותם מרחוק ופושט אליהם את ידיו. האכרים נגשים ובידיהם קרדומות, מוטות ברזל, שלשלאות וחבלים. בלב ר' יחזקאל מתעוררת התקוה. הוא רץ לפניהם ואינו שם לבו לסכנה. רגליו טובעות במים, והוא אינו שם לב— בעזרת ה', האכרים הולכים אחריו, אין איש מהם שואל למחיר, אין מרבה בטענות — צריך להציל ודי. הם עולים על הרפסודות בקרדומיהם מנתקים את חבלי העץ, שבהם קשורות הרפסודות זו לזו, הקרח מתבקע מתחת רגליהם, והם מושכים בחבלים את הרפסודות אל החוף, מקפצים מעץ על עץ, מושכים ומצילים בכל כחם, ומרתקים היטב־היטב את הרפסודות אל החוף.

והמים שוטפים ושוטפים על הקרח ונלחמים אתו, וקשה להכיר מי מהם יגבר: המים או הקרח? גלידי־הקרח נדחקו ונדחפו איש על אחיו, ואחד מפוצץ את חברו לרסיסים. פתאם התרומם והזדקף גליד אחד וחסם את הדרך בפני האחרים שרדפו אחריו, ושבבי־קרח סבוהו, כּתְּרוהו והתחילו מטפסים ועולים על גבו, וכרגע נערם נד אחד עומד באמצע המים כהר־קרח גבוה שאינו זז ממקומו. המים סרו ביראת־הכבוד מעל ערמת הקרח הגבוהה ויטו הצדה. אבל מהרה התחברו גלי־המים השוטפים, כאילו עשו יד אחת, ויתמרמרו על הערמה ויפוצצוה לרסיסים וישטפו לדרכם.

המים מפוצצים כל הנפגש בדרכם, והאכרים אינם שמים על לב ורצים על גלידי־הקרח, מקפצים מאחד על משנהו.

בין כן וכה והיום נטה לערוב. מלמעלה על פני השמים נקפאו העבים ויעמדו, והמים לא חדלו לעשות את שלהם וגם האכרים עשו את שלהם— הדליקו קיסמי־עץ טבולים בזפת להאיר את הלילה. והמנצח על העבודה והעושים על ידו התחילו למשות את העצים אחד־אחד על החוף. המים רעשו, הכו גלים והאכרים לא חדלו גם רגע מעבודתם.

וכאשר הוציאו האכרים יותר ממחצית העצים אל החוף, שלח ר' יחזקאל את עגלתו העירה להביא משם עוד יין־שרף, והוא שב לבית ר' חיים.

שם מצא אצל השלחן יהודי בעל זקן ארוך ושחור עטוף אדרת־שער ארוכה ורחבה, שהיה יושב ישיבה כעין הסיבה משוחח עם בנו, נער כבן חמש־עשרה. פני הנער המלאים הן העידו בו שבן־עשיר הוא, מפונק ומעודן. על ראשו היתה נתונה ירמולקה של משי ומשתי צדעיו היו תלויות פאות שחורות. צוארו כרוך במטפחת של משי. חן של אושר ושקט היה שפוך על כל תנועותיו של הנער, ור' יחזקאל אך ראהו — ויחמדהו. קרב עליהם ויושט להם את ידיו:

— שלום עליכם, יהודים!

— עליכם שלום.

— מֵאַיִן? – שאל אחד מהם או שניהם יחדו.

אני מקונסקולה. צריכים אנחנו לעבור את הנהר – ענה היהודי בעל הזקן השחור.

— ואני מקזיר. רפסודותי נכלאו בתוך הקרח – ענה ר' יחזקאל.

ולא ר' יחזקאל גומבינר מקזמיר אתה?

— אני הוא. ואתם מי אתם?

ר' יחזקאל גומבינר! - התפלא הלז בקומו מעל כסאו-אני מרדכי קונסקר.

— ר' מרדכי קונסקר מקונסקולה – מתפלא גם ר' יחזקאל. הוא נגש אליו ויושט לו את ידו עוד הפעם. נוּ, נוּ!

— הטבועות עוד הרפסודות בקרח?

— כן. הן כלואות שם כל ימות־החורף. אין תחבולה. היו מכוסות שלג. עתה בעזרת השם, נעשה כל מה שאפשר.

— המקום ירחם. אלהים ישמרנו ויצילנו!..

— חצי העצים כבר נמשו-בעזרת ה'! הערלים עובדים בחריצות.

ורגע נשתתקו שניהם עומדים נשענים על יד השלחן ומתעמקים במחשבותיהם. בחדר שררה דממה ומחוץ נשמע קול המולת־מים זורמים וסוערים בין גלידי־הקרח בכבדות מתונה ורגזנית… מרחוק נשמעו הברות וקולות ממושכים, שיוצאים ובאים כמו מתוך חבית ריקה. האכרים נתנו אותותיהם זה לזה וקולותיהם התערבו בקול המולת המים הרועשים, ובת־קולם התפוצצה יחדו בחלל האויר.

ר' יחזקאל נשקט ונרגע בפנה והתחיל להתפלל תפלת ערבית וכרגע עשו גם ר' מרדכי ובנו כמוהו. ושלשתם התחילו פוסעים הנה והנה על פני החדר, מהלכים בו לארכו ולרחבּו. אחרי כן עמדו על־יד הקיר ונענעו את ראשיהם בתפלת לחש. בחדר שררה דממה, אך קול נחרת נטע הישן היה עולה ויורד מאחת הפנות. אשת ר' חיים ישבה על יד הכירים והטילה על האח המבוערת קיסמי־עץ, שהיו מתפקעים באש ומשמיעים קול, אשת ר' חיים הסתכלה באורחיה ורגש של יראת־הכבוד התעורר בקרבה. סוחרים נכבדים כאלה מתפללים בביתה הדל, בודאי השכינה מסתופפת בביתה. והיא-אויה לה!- היא מטילה קיסמי־עץ לתוך האש, כאילו אין דבר, ומיד חפזה והצניעה קווצת שערה,שהיתה מבצבצת ויוצאת מתוך מטפחת ראשה.

ובעת שהיו כלם עומדים אצל הקיר שקועים בתפלת שמונה־עשרה, נשמע פתאם מחוץ קול זרם כאילו ים מלא טבע בים חברו… אחרי כן שררה דממה לרגע ארוך.

תפשו! תפשוהו!-צעקו.

הקול נתז ברעש לאחור מתוך הד חזק, כאילו הכו באגרוף בחלון. אשת ר' חיים קפצה ממקומה ורצה החוצה. נטע הקיץ והביט רגע סביביו, אם לא פרצה בערה, ותיכך התפכח ויצא החוצה. ושלשת המתפללים שמונה־עשרה עמדו על עמדם והתפללו. אך לבסוף לא יכול הנער להתאפק, ויפסק באמצע תפלתו, ובראותו כי שני הזקנים ממנו אינם נעים ממקומם, היה צר לו על הפסיקו את תפלתו. הוא חפץ לשוב אל תפלתו, אך התבייש מפני ה' הבחון לבות ולא ידע מה לעשות. פתאם נפתחה הדלת ור' חיים התפרץ הביתה ובשאפו רוח כמעט קרא:

— אדוני! הרפסודה השלישית נגרפה!

רגע קטן והנער ור' חיים מביטים איש בפני רעהו ומחרישים.

היהודים צעדו שלש פסיעות לאחוריהם בכלותם את תפלתם.

— ומה?- שאל ר' יחזקאל.

— שקץ!- נשמע פתאם קול מכת־לחי שחלק ר' מרדכי לבנו – להפסיק בתוך שמנה־עשרה!?

— באו ויגרפו!

— נגרפו!

— התחילו להוציא קורות מהרפסודה השלישית ויבא גליד גדול כחיה רעה ויגרפנה הרחק, הרחק מאד.

האם משו הרבה?

— כארבעים־חמשים קורות.

— ברוך השם גם על זה.- הוא נזכר פתאם באיזה דבר… מתהלך הנה והנה בחדר, אומר “עלינו”… רוקק בפיו, וידו ממשמשת בכיס בגדו, להוציא משם את ספר חשבונותיו. וטרם יכלה את תפלת “עלינו” הוא לובש אדרת־השער שלו ויוצא החוצה.

בחוץ חשך־אפלה, עד כי קשה היה להאמין, אם למעלה יש שמים ובשמים — אלהים…

המים זורמים. מסביב לא נראה מאומה, אך נשמע קול כח כביר הזורם בזעף, כאילו איזה בריה ענקית רוצה לבלוע את הכל. רגש פחד אוחז את ר' יחזקאל. הוא מצוה לעזוב את העבודה לבל ימשו עוד את הרפסודות מן המים. טוב לבטוח בה' ובחסדו ולעזוב את העצים קשורים אל החוץ-והוא בטוח כי ה' לא יסיר את חסדו ממנו.

ובלב נרגע ובבטחון בה' וחסדו שב אל ביתו של חיים המעביר לאכול ארוחת־ערב ולברך ברכת־המזון במזומן.

הסוחרים ישבו אצל השלחן מחרישים ושקועים במחשבותיהם. מחוץ נשמע קול יללת הרוח הסוער והמים הזורמים בזעף. ר' יחזקאל החליט להסיח דעתו מן האסון.

— ומה השפון במקומכם? – שאל את ר' מרדכי, לא לשם עסק, אך כדי לגרש את המון הרהוריו המלפפים את מוחו.

— במקומנו – שפון? כלום יש לנו אף גרעין אחד? למי יש שפון? – ואחרי דממה קצרה:

— אמנם יש לי מעט, מעט מאד.

— ובכמה?

— שלשים זהובים ושנים, מאתים וארבעים במשקל פולין.

— שלשים ושנים? מחיר יקר; בסביבותיו המחיר בזול מזה הרבה.

וכאלו הם עומדים באמצע משא־ומתן מכבר מוציא ר' מרדכי אמתחת קטנה ופותחה, ור' יחזקאל מושיט את ידו בדרך שיחתו ונותנה בתוך האמתחת, לוקח משם גרעינים, נותנם לתוך פיו וגורסם בשניו. אחרי כן הוא מוציא אותם מפיו ולש אותם בין שתי אצבעות ידיו ולוקקם עוד הפעם.

— הקמח לא גרוע, הבצק — אי! (הוא מקמט את חטמו). הרחוק מן הנהר?

— כשלשה מילין וכמאתים שקים אצל המים

— עד מתי?

— עד חצי אייר.

המחיר גדול יתר מדי. בחמשה פחות.

ר' מרדכי מקמט את מצחו לאות, שאי אפשר.

ר' יחזקאל חתך בסכין פת־לחם, לא כל כך לשם אכילה, אלא כמתעסק

נטע נותן קול שיעול מאצל הכירים. נראה הדבר, כי שכחוהו והוא חפץ להזכיר את מציאותו. אשת ר' חיים מגשת מים־אחרונים לנטילה.

רגע הם מחרישים, אחרי כן הם מתחילים לרזום איש לרעהו בעיניהם: נו, ר' יחזקאל, ר' מרדכי, נו! ולבסוף מסכים אחד מהם ועונה בקול:

— רבותי! נברך.

כלם מברכים ברכת־המזון. ר' יחזקאל קם ראשונה מאצל השלחן ושואל בשחוק קל:

— נו, בחור! הלומד אתה תורה?

— ומדוע לא? – עונהו הבחור.

אביו נהנה מתשובתו ושוחק.

— הוא בא מישיבה של תורה – מעיר האב.

— איזה שיעור אתה לומד עתה!

— “יאוש שלא מדעת”.

— טוב מאוד! שיעור עמוק; האם גם עם מפרשים? ובלי חכות לתשובת הנער הוא פונה אל אביו בקול דממה:

— הקטן הזה מוצא חן בעיני.

— מוח חריף – עונה ר' מרדכי ברמיזא.

— ובכן, רוצה אני לקנות את השפון. כבודו סבור, שאני צריך לו? כלל וכלל לא, אלא בדיעבד, כיון שנזדמן הדבר… האם ארויח מן העצים הללו? הואיל ונזדמנה קניה לא אמשוך ידי ממנה.

— חמשה לשכר הולכה.

— ואם איני יכול?

ר' יחזקאל מוציא מחיקו צרור שטרות. פותחו, מוציא משם איזו שטרות בני מאה ומוסרם לר' מרדכי.

— ומה לעשות אם איני יכול — מתאנח ר' מרדכי — ומקבל את השטרות

והעסק נגמר.

מי יודע תבואות מי ושל שדה מי עברו עתה מרשות לרשות!

וה' לא עזב מר' יחזקאל את חסדו. הקרח, כמצווה מגבוה, שטה מעל הרפסודות, שהיו טבועות במים אדירם וככפיסי־עץ קטנים התרוצצו וישתקשקו אחד אל אחד – וממקומן לא נתקו. ר' יחזקאל עמד אצל שפת הנהר והסתכל בנפלאות הבורא. שני ימים רצופים עבדו האכרים עבודה קשה, ור' יחזקאל ראה עין בעין את תשועת ה'.

ביום החמישי לשבוע ההוא התפרדו ר' יחזקאל ור' מרדכי איש מרעהו. ר' מרדכי היה מוכרח להשאר עד אחרי השבת אצל ר' חיים המעביר, עד שינָקֶה הנהר מן הקרח, למען יוכל לעבור להעבר השני.

ובשבת נטע באדרתו הקצרה ובכובעו השעיר על מושבו לפני הסוסים בעגלה ר' יחזקאל, מחכה לבעל־הבית שלו, יצאה אשת ר' חיים לפי פתח ביתה. היא הסתכלה בו והניעה בראשה הלבן העטוף במטפחתה האפורה. במוחה התלבטה מחשבה מעין זו: בוא וראה מה עשה בחור זה! זלל בביתה די שבעו (היא פטמה אותו במיטב מאכליה), באמרה, כי התחתן יתחתן אתה ולקח לו לאשה את בת אחותה, ועתה הוא יושב על העגלה והסוסים מוכנים לנשאו הרחק־הרחק'. בחור שכמותו!…. הוא רמה אותה. ובכל זאת, מה תתאונן עליו?… מה רעה הוא עושה? הוא נוסע עם אדונו. והיא מה היתה סבורה? שישאר אצלה? כן, אין להתאונן, אבל לנענע בראשה היא רשאית. — ואמנם עמדה על סף־הבית, הסתכלה בנטע ונענעה בראשה.

— נער שכמותו! בוא וראה, מה בחור כזה עושה?

נטע הסב מעט את ראשו לעבר אחר ונסתכל בחלל־העולם. הוא עשה את עצמו כאילו אינו רואה ושרק אל סוסיו.

— איך הוא יושב זקוף על העגלה – אמרה אל נפשה.

— ומה? — שאל נטע, משים לעצמו פני תם.

— מה? מה? ואתה זללת וסבאת? ומה? – ותניע בראשה.

— נער זריז הוא נטע, איש חיל, חי ראשי! זלל -רמה את הזקנה-חי ראשי!

היא רוצה בשדוכים! חאַ, חא! – אמר חיים בגשתו אל נטע ויך בידו על שכמו.

— ומה, ר' חיים? – אמר נטע בעיניו ובשכמו — אם נותנים — לוקחים.

— זקן טפש! כה תהיה! – אמרה אשת ר' חיים ותרץ החדרה.

וכרגע בא ר' יחזקאל באדרת־השער שלו ויעל על העגלה.

— היו שלום! — קרא נטע בעד החלון, כאשר משו הסוסים ממקומם.

— סע בשלום ושבור את ידיך ואת רגליך! — קללה אחריו הזקנה, בהרגישה בלבה, כי נעשה לה עָוֶל.

נטע ענה לה בשריקת שוטו.

מסחר העצים של ר' יחזקאל – ארבעה שותפים בו: שנים לשני שלישים, ושנים לשליש אחד. ר' יחזקאל הוא השותף הראשי; מחותנו, ר' חיים רוזינקרנץ – השותף השני; ומוטילי בנו הנשוא של ר' יחזקאל וחתנו של ר' חיים, ועוזר’ל בנו של ר' חיים וחתנו של ר' יחזקאל – שניהם יחד שותפים לחלק השלישי.

רואי־החשבונות הם בני הדור הצעיר: מוטילי ועוזר’ל. הם מחשבים על פי המודה החדשה על נייר בדיו ועט. וכשהם בוחנים את חשבונותיהם, כל אחד מהם מחשב לעצמו, רץ בכל רגע אל רעהו ובורח ממנו, כי מעולם לא הושוו חשבונותיהם יחד, עד שיבואו הזקנים, המחשבים בנתר, בקוים עקומים וישרים, והחשבון עולה יפה.

הדברים האלה אמורים בחשבון שבועי, הנעשה בכל מוצאי־שבת. אך בבוא החשבון השנתי, הנעשה בסוף הקיץ או בסוף החורף, אז קוראים לר' וולף הסופר, הנודע בעיר למגיד חידות, ובענין קשה מאד קוראים גם לסיריצקי “עורך־הדין” בעצמו, הכותב שטרות בין בעלי השותפות ובין “פריצי” הסביבה.

הזקנים אינם יודעים, לפי דבריהם, למה באים כל החשבונות? מן החשבונות אינם מרויחים ואינם מפסידים. ולמה להם באמת לדעת, כמה עולה החשבון. “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. והעיקר, הם יודעים בעל ־פה, כמה הרויחו וכמה הפסידו בכל עסק. הם בלו רוב ימיהם בעסקים שונים ולא ידעו חשבונות, ועתה עמד דור חדש ונהג מנהג לחשב – והוא מחשב, אף־על ־פי שכל חשבון סופו מריבה. ובאמת, טוענים הזקנים, מאי נפקא מינה? האין מוטילי בני כעוזר’ל? ואם יחוג אחד מהם חג ברית־מילה או “בר־מצוה” – האין זו שמחה שלי כשלך?

והדור הצעיר – באחת: נחוץ לדעת חשבון, העסק דורש חשבון, ולכן הם מחשבים ומחשבים ומריבים זה את זה, המקום ירחם!

גם בין בתו של ר' יחזקאל וכלתו מריבה תמיד. הינדה’לה, בתו של ר' יחזקאל ואשתו של עוזר’ל, אומרת, כי בשני בתי־החומה, אחוזות ר' חיים בעיר, שקוע ממון הרבה של אביה. ואיטה’לה, אשתו של מוטילי ובתו של ר' חיים, אומרת להפך. כי מעות הרבה לאביה ביד ר' יחזקאל. הזקנים טוענים: למאי נפקא מינה? אם המעות באות מצד האב או מצד האם? אחרי מאה שנה כזה כן זה חלקו בשוה. אבל לך וטען עם צעירים!

הינדה’לה, בתו של ר' יחזקאל, היא יהודית גבוהה, שהפאה־הנכרית שעל ראשה נופלת בשלש קווצות על מצחה המבהיק. לשונה היא כתער מלוטש והכל יראים מפניה. בצאתה החוצה סובבים אותה ילדיה הקטנים ומושכים מלפניה ומאחריה בסנורה הרחב: אמא, שתי פרוטות! היא שונאה תכלית שנאה את גיסתה איטה’לה ומביאה תמיד את דבתה רעה לבעלה, אחיה מוטילי.

– אויה, מוטילי, מוטילי! נפלת אל הפחת! ראה מה שְֻנו פניך, ידוה הלב לראותך! ההיה מראה פניך לפני חתונתך כמראך עתה? – מתחילה היא לבכות לו, בבוא מוטילי ביום חול אל גיסו ואינו מוצאו בביתו.

מוטילי כבר הסכין לחמלת אחותו עליו, אם כי איננו יודע למה ומדוע. פעמים הוא פוטרהּ באיזו מלים בפנותו ללכת מאתה: “החרישי, החרישי, עשי זאת למעני!” ויוצא מן הבית. ופעמים, כאשר תחל לדבר רעה באשתו, הוא מתקצף ואומר:

מה לך ולי? הלא היא אשתי? היא באה בברית אתי ולא אתך!

– אשתו?… הביטו נא איך הוא מגין עליה כחומה בצורה! כלום כלתו של ר' יחזקאל גומבינר היא?… היא בתו של חיים “הסדק”, בת נער־הסוסים של אביך!

– ובנו של נער־הסוסים הוא אישך, אם תחפצי ואם תמאני! – מרגיזהּ אחיה.

– אישי הוא בנו של חיים הסדק? (פניה מתאדמים מכעס) צא וראה מה עשתה איטה’לה לזה!

מובטחני, שתורידך חיים שאולה! – ומתחילה לבכות.

והילדים, שמספרם לא קטן בבית, בראותם אמם בוכה, מתחילים גם הם לבכות.

ומוטילי מאסף אותם יחד ומחלק להם פרוטות, למען יחדלו מבכות.

אחרי מקרים כאלה עולה הינדה’לה על המטה ליום תמים, וכבוא אישה הביתה היא מתנפלת עליו:

– הגם אתה מגין עלי כמוטילי על אשתו? לוּ גם שמעת על אשתך דברים שאסור לשמעם, לא אמרת דבר. אלה הם אנשים…. לא כמוך אתה!

ובעמוד עוזר’ל ומוטילי אחרי־כן באסם, בוחנים גרעיני־חטה ומדברים על דבר עסקים שונים, שואל עוזר’ל את מוטילי במרוצת הדברים, כמן הצד:

– מה בקשת היום מהינדה’לה?

– אין דבר. – דברי הבאי.

– כל היום שכבה במטה.

– כמה כתבת על השבוי הקרושניויצים? – הוא שואל אותו ומשיאו לדברים אחרים.

ולפעמים יקרה כרגע הזה, להפך בין איטה’לה ועוזר’ל.

* * *

כבר היה למנהג, שכל חָמוֹת מגדלת תרנגולי־הודו לחג הפסח לשם כלתה. בחצרו של ר' יחזקאל מתהלכים תרנגולי־הודו המיועדים לאיטה’לה, ואצל ר' חיים רוזינקרנץ – בשביל הינדה’לה.

ובאה הינדה’לה ולוקחת לה את התרנגולים מבית־אמה ונושאתן לביתה. וכבוא איטה’לה לבית־חמותה לקחת את התרנגולים שלה ואינה מוצאת אותם, מתחילה לצעק ולהתאונן.

– התרנגולים שלי הם כשלה, של אמי הם – טוענת הינדה’לה.

רצה איטה’לה לאמה בבכיה: הינדה’לה גזלה מאתה את התרנגולים. ואמה לוקחת את התרנגולים המיועדים להינדה’לה ונותנת אותם לאיטה’לה. באה הינדה’לה וטוענת: כבר יש לה חזקה, ומתפרצת מריבה ביניהן.

הולכות החמיות וקונות בחשאי תרנגולים אחרים ומחלקות לכלותיהן להשתיק הריב.

ומרויחות הכלות כפלים.

בכל ימות השנה שתיהן, איטה’לה והינדה’לה, אינן מראות את שנאתן זו לזו, ובפגוש אשה את אחותה בשוק, הן מנענעות זו לזו בראשיהן וזוקפות את חוטמיהן למעלה. או בהפגשן אצל אמא – אין הבדל אצל איזו מן האמהות – בשעת טגון המרקחת, אומרות זו לזו: “בקר טוב” – “שנה טובה” ומפנות עיניהן לצד אחר ומחלקות ביניהן את המרקחת מבלי דַבר דבר, וכל אחת מציעה לתת לרעותה את החלק הגדול ביותר.

– תקח היא לה כמה שתחפץ – ומביטה בכותל.

– למאי נפקא מינה? ילדיך יאכלו אצלה את המרקחת, וילדיה – אצלך, לשלום ולחיים, רבונו־של־עולם! – אומרת האם או החמות, בתתה לכל אחת את חלקה.

אבל בהגיע עת החשבון השנתי – תחדלנה פתאום לשאול איש בשלום רעותה, ובהפגשן אצל האם או החמות הן יושבות כל אחת לעצמה ושותקות.

ילדיהן הקטנים אינם יודעים בעניני האמות, וילדה של הינדה’לה רצה לפעמים אל אמה וקוראה:

– אמא, אמא! הדודה קוראת.

והאם דוחפתה מפניה בכעס.

* * *

הדבר היה במוצאי־שבת שחל בו החשבון השנתי.

הבית קבל מראה אחר משל שאר ימות השנה, מראה של איזה חג, כאילו היה לבוש בגד של שבת.

על פני השלחן הארוך והרחב שפוך אורה של המנורה הגדולה. היא מאירה בהדרת כבוד ובחן שלא כרגיל. על השלחן מונחים צרורות־צרורות כתבים וניירות קטנים וגדולים. בראש השולחן יושב ר' יחזקאל, אוחז בידו האחת את המשקפים שלו ובשנית נתר. מצדו השני של השלחן יושב ר' חיים רוזינקרנץ מחותנו, יהודי גבוה בעל־זקן אדום, המתפשט בשני קצותיו וחוטם גדול מכוסה שערות. טפות זעה גדולות מנטפות מבין קמטי־מצחו הרחב והמבריק ויורדות עד לבין השערות שעל קץ חוטמו, ושם הן נעצרות בפגשן מכשול על דרכן. ה“מחותן” מקמץ מאד במלים, ואם הוא פותח את פיו, אז נראה כאילו עשה חסד מצדו. הוא אך יושב ומתבונן, וכשמדבר אחד מן היושבים הוא נותן בו את עיניו ודי… משני צדי השלחן יושבים עוזר’ל ומוטילי. הם מחשבים בקול כל אחד לעצמו. מוטילי קורא:

– שמונים ושנים דמי־קדימה בשימיניין.

– עוזר’ל, שמעמיק, כנראה, בחשבונותיו, קופץ פתאם ממקומו כאילו הכישו נחש, סוגר עינו האחת ומביט במוטילי:

– מה? מתי? איזה שמונים ושנים?

– בשימיניץ, הל״ליזר רבי" לא נתנו? הא!

– אַ, “ליזר רבי” מאה ועשרים בגומבין… – מחשב הלאה עוזר’ל לעצמו, כאילו לא קרה דבר.

– כלב אדום! – מחרפהו מוטיל – ה“סוחר” שלי חפץ לצודני.

ומתחילים להקניט איש את רעהו בדברי־חידודין, עד שעומדים הזקנים ממקומם ומכים באגרופיהם על השלחן: די, די!

בעל החשבון העיקרי הוא עוזר, יהודי קטן בעל דו־פרצופים: “חסיד” ו,אשכנזי“, איש פשוט ולמדן כאחד. הוא יודע להלוך עם החיים ולכן נחשב ל”מרגלית" במשפחה. יהודי נמוך זה בעל זקן אדום, לבוש צוארון מגוהץ כרוך בעניבה שחורה ומדבר כאביו דברים ספורים כמונה מעות, ובפתחו את פיו הוא סוגר עינו האחת ומביט באיש שמדבר אליו בחשד. הוא חושד בכל איש שהוא מדבר אליו בפעם הראשונה, ומתרועע עם כל איש. כשהוא לעצמו הוא חסיד, מתפלל בבית תפלת החסידים יִלבוש בגד משי בימי שבתות על צוארון מגוהץ, ובדברו הוא מבטא את הרי“ש כהברתה בווארשא. עם טימובסקי, ה”ליטואַק" האחד בעיר, הוא מתהלך באהבה וידידות. וכשנותן הליטואַק דופי ברבי וחסידיו, הוא מנענע בראשו ומנפנף בידו באופן כזה, שאפשר מצד אחד לחשוב, כי הוא מסכים עמו, ואם תמצי לומר – הרי הוא מצטער על דברי ההפקרות של הליטואַק האפיקורס.

עוזר יושב ומעמיק בחשבונותיו יחד עם וולף הסופר ב“פנקס הכולל”.

מי הוא וולף הסופר ומה הוא ה“פנקס הכולל”?

וולף הסופר הוא בעל חשבון העולה על כל בעלי החשבון, בעצם הוא בריה דקה, כחושה, אפס ואין – ובכל זאת הוא מין “כל־בו”. טפה מן הים – ובטפה ים מלא; כלו יבש כחרש, פניו רחבים, מצחו הקמוט רחב וגבוה ובמצח שתי עינים וחוטם קצר. לך והחביאהו בכיסך, ואם שאלה בחכמת ההנדסה לך – שאלהו, והוא יקרקר את התשובה מתוך כיסך. ביתו – אלהים יודע מקום ביתו איה? לא אשה ולא בנים. איש לא ידע אם היה בזמן מן הזמנים בעל־משפחה. האיש הקטן הזה מתהלך בעירה כ“הוספה” שיש לעירה בה צורך גדול. כשמביאים לפניו שאלה חמורה הוא מקמט עוד יותר את מצחו, שנראה אז כנייר מחוק של ספר עתיק והקמטים שעליו – כאותיות ישנות מטושטשות, ודומה כאילו קמטי המצח מתכוצים יחדו ומגלים לך את סוד התשובה.

עוזר הביא את וולף לביתו לחשבון השנתי. וולף אינו שואל למחיר. הוא אך מחכה למקרה כזה, שיוכל להראות בו גבורתו.

כל ההוצאות וההכנסות – כן הנהיג עוזר – נכתבות בפנקס, ההכנסות מצד האחד וההוצאות מצד השני.

אמנם פנקסי החשבון של עוזר – לדבריו – עשוים כתקונם בלי שגיאה; אך הזקנים, הה! עטי ־העופרת אובדים להם בכל פעם שצריכים להם, ואז מתחילים לחפש בכיסי בגדיהם ומחרפים את עוזר על המנהגים החדשים שהוא מכניס. ובינתים הם כותבים בנתר על השלחן לזכרון או על פסת ־ניר. ובבוא חשבון שנתי מתחילים לחפש את פסות־הנייר והחשבונות הכתובים בנתר שעל השלחנות, הספסלים והארונות ומכניסים אותם ל“פנקס הכולל”.

כתב הזקנים הוא מטושטש ופעם בפעם מתפרצת מריבה על דבר אותיות המספר. האחד אומר כי האות היא 8, והשני – כי היא 5. ולפעמים אינם יכולים לשער מה היא. וכששואלים את הזקנים יענו: “הוגיעו אַתֶּם את מוחכם”, ואז שולחים להביא את השופפרת של ליב’ל השען, וכשמשקיפים דרך בה מתעוררת המריבה שנית. אז יקח וולף הסופר את הענין בידו ומוכיח על פי כלל האלגיברה, כי האות ההיא מחויבת להיות 3 וצא נא לריב אתו ולהוכיח, כי לא כן הדבר!

עוזר עם וולף ישבו על “הפנקס הכללי” שקועים בחשבונות. בבית שררה דממה מעיקה ומעוררת יראת־הכבוד… על השלחן המכוסה נירות קטנים וגדולים זקרו מנורות כסף גדולות ודולקות. הדלת חרקה לפעמים על ציריה, בהביא המשרתת בטס כוסות מלאות טה או בהסירה את הכוסות הריקות. ובפנה על הספה ישבו האחים יחזקאל ובריל, בני משפחתו של ר' יחזקאל. הם ישבו במנוחה ולא זזו ממקומם, שלא למשוך על עצמם את עיני הגדולים, והיו מוכנים בכל רגע ורגע למלאות משאלות כל איש בהכנעה גדולה ובחריצות יתרה. ופעמים נדרשו גם ללא־שאלום, בהשתדלם לשער בעצמם את חפץ מי מהמחשבים ושניהם רצו אל הפתח למלאות את השליחות, ואז נפגשו יחד ונתקלו איש באחיו. ובהפנות מי מהיושבים את פניו אליהם התבישו ויתחמקו אל החוץ. אך כרגע התגנבו עוד הפעם אל החדר וישובו למקומם אצל הפנקס, ויהי האחד צובט את אחיו באצבעותיו והשני עונהו בדקירת מחט.

פתאם נשמע קול אורחים באים מן החוץ. הדלת נפתחה לִרְוָחָה ועל הסף נראו יהודים – בעלי־בתים של העירה, בבגדי שבת ובפיותיהם מקטרות או סיגרות, ועשן־הקטרת עולה מבין שערות שפמיהם וזקניהם. בגדי השבת והמקטרות או הסיגרות של חול לא עלו בד בבד, אך עוררו איזה חן של חול־המועד ושל “חסידות אצילית”. הבית נמלא עשן־קטרת ומבין העשן נראה כבעלטה שלהבות הנרות שהיו מאירות משם בחן מיוחד. הם ברכו ברחבה את היושבים ב“שבוע טוב” וישבו על הכסאות שמסביב לשלחן איש־איש לפי מצבו בחברה. חריקת הדלת, שסבבה על ציריה לרגעים, הלכה ותכפה מעתה ויראת ־הכבוד ששררה עד עתה בחדר חלפה עברה כלה, והאחים בריל ויחזקאל הרגישו את עצמם בני־חורין וישלחו את לשונותיהם חפשי, תחת לצבוט ולדקור איש את רעהו במחטים. החדר היה עוד הפעם ל“חדר” הול, את החשבונות הסירו מן השלחן, וולף הסופר חטף את “הפנקס הכולל” ויתחמק.

יהודי אחד גבוה בזקן רחב, שדבר יותר בידיו מאשר בלשונו ובעזותו לא נתן לאיש לפתוח את פיו, היה לראש המדברים.

הנה כפי שאין הפרנסה מצויה בעירה, וצריכים להביא הנה “רבי” שירבו לבוא אליו חסידים מדי שבת בשבתו וחג בחגו, ותרבה התנועה והפרנסה בעיר,– באשר על כן הוא מיעץ, כי יביאו הנה את ה“טריסקי”, שזה אך נפרד מאחיו, והטריסקי – יודע הוא ברור – יסכים לדבר, בתנאי, שימסרו לו את בית־המדרש, מקום שמתפלל בו הרב, למקום תפלה, והרב יתן לו שטר כתוב וחתום, שכל הסנדקאות שבעיר תהיינה להרבי מטריסק.

– והרב שלנו מה יהא עליו? – כלום אין חייו חיים, עד מאה ועשרים שנה? – ראו נא את העסקן הזה, השוקד על תקנת העירה! בודאי קבל “מנה יפה” והגונה מרבו, שכר השתדלות – קרא אהרן־ליב הסנדלר, חבר בחברת “נושאי המטה” וסומא בעין אחת, בהרימו את מקלו לנגד היהודי הגבוה.

אהרן־ליב היה מאנשי החברה שקראוה בעירה: “חוטבי עצים ושואבי מים”, והם היו ממצדדי הרב. אבל חסידי טריסק השתדלו להביא את רבם העירה בכל התחבולות.

– מתי היית גם אתה לאיש? מנדל־ליב? היית עוד הפעם למחוסר פרנסה וחפץ אתה ללקק עצם שמנה? הֶ! – קרא קצב אחד ליהודי הגבוה, שהיה חברו על ספסל החדר.

– “אכרים” נמצאים בכל מקום!… אין איש שואל לדעתכם. אם ישאלו אתכם, אז תחוו את

דעתכם – ענה היהודי בעמדו ממקומו וישב אל מקום אחר.

ר' יחזקאל, שהיה אחד מראשי הקהלה, ישב ושמע את ריב בני־עדתו והחריש, מביט אל מחותנו ומחכה מה שיענה הוא.

– אל נא נשלה בשוא את נפשנו, מי פונה אליו הלום? איזה שם יצא לו בעולם ומי הוא באמת? –

הסביר היהודי הגבוה לר' יחזקאל בחשאי.

– “שבוע טוב”! – צלל קול חדש בחדר, ו“השבוע הטוב” הזה היה יחיד ומיוחד כמונו ולא בטל באחרים כ“שבוע טוב” של הקודמים, אחדים הפנו את ראשיהם לראות מי הוא הקורא. – זה היה ר' יצחק־יודל’ס, איש בעל “דעה מיוחדת”, יהודי קטן ורחב, בעל כרס עבה, שתחת לדבר כשאר בני ־אדם הוא הומה בנגון. הוא אינו מביט, אך מצוה בעיניו. פעמים הוא טוב כיונה ופעמים מלא ארס כנחש. הסיגרה נתונה בפיו, מעושנת או כבויה, ובשעטת רגליו הוא מודיע מרחוק את בואו… מדבר לכל איש בלשון “אתה” ומביט על הכל מגבוה, עושה עצמו כחסיד גדול, מוכיח ומטיף מוסר והכל יראים מפניו. רבנים מכובדים בעיני בעלי־בתים הם בעיניו כאין וכאפס, מניע הוא עליהם בידו ומבטלם. עם רב העירה הוא בא בריב תמיד, פוסק לעצמו שאלות איסור־והיתר ואומר עליו, כי הוא עם־הארץ גמור, ואנשי העיר תמהים ויראים מפניו.

עוזר, שהתיחס עד כה אל כל הענין בקרירות ושויון־נפש, בראותו את יצחק־יודל’ס, שמכה לו על כתפו בחבה בבית תפלת החסידים, היה כרגע לאיש אחר – לחסיד.

– ומה? עוד אין איש שואל אתכם – קרא לבעלי־הבתים.

ר' יחזקאל ור' חיים רוזינקרנץ נמנים גם הם על בעלי־הבתים, מתפללים עמהם מתחברים אליהם. הם אינם למדנים, אך יודעי־ספר, מכבדים תלמידי־חכמים ומתבטלים מפניהם. אם יאמר איזה למדן דבר שלא כשורה, לא יפסיקוהו בדבריו; מסתמא יודע הוא מה שמדבר – ולכן שתק ר' יחזקאל ולא ענה דבר, אם כי בלבו היה על צד בעלי־הבתים.

תאותו של ר' יחזקאל ותקותו היו, כי יהיה אחד מבניו ללמדן, איש מעולם האצילות, שיהגה בתורה יומם ולילה, ולכן לקח לו בעתו מלמד לבניו את ר' יצחק־יודל’ס. אך בנו הבכור נכנס עוד בימי בחרותו לעסקי אביו ולאט־לאט התרחק מן התורה, ומכל תורתו בימי נעוריו נשאר אך זה, שהוא משים עצמו חסיד ומתפלל בבית תפלת החסידים יחד עם ר' יצחק־יוד’לס. ור' יחזקאל נהנה עתה מאד, בראותו את עוזר ומוטיל בניו על צד החסידים. – החסידים – זה הוא ענין בפני עצמו – הם על צד רבם, ולכן שתק ולא התערב בריב.

ראש תאות ר' יחזקאל היה לקחת לבת־זקונים שלו, לאה’לה, חתן נער למדן ובן משפחה מיוחסת, שישב על התורה ועל העבודה, ובעת זקנותו, כשיעזוב את עסקיו, יהיה נשמע בביתו תמיד קול תורה – ואת ראש מאוייו זה מסר בסוד לר' יצחק־יודל’ס. מ“שבוע טוב” של ר' יצחק־יודל’ס, שצלל בחדר, נהנה ר' יחזקאל הנאה מרובה: בביתו חסידים מסתופפים, והיה שוגה בדמיונות על דבר חתן למדן. הוא קם ממקום מושבו וירמוז אל מחותנו ר' חיים, כי יכנס אתו לחדר השני (כבר היה למנהג ביניהם, לבל יעשה איש מהם דבר ואת פי רעהו לא שאל). ר' יצחק־יודל’ס, אחרי כוננו מבט ממושך על “החברה” אמר:

– אל נא תמהרו להחליט! ואנחנו מה? – ובדהרו ברגליו נכנס לחדר השני אל הזקנים.

– ר' מרדכי מקונסקולה כותב אלי, כי נדברת אתו בטריסק ואתה יודע את בנו הבחור – ובכן, מה הדבר חסר עוד?

ומחדר־האורחים נשמע קול דפיקת אהרן־ליב במקלו על השלחן באמרו הם יַהָרְגוּ, טרם…

* * *

הנשים נאספו בחדר־האוכל אצל מלכה’לה. כבר היה למנהג להתיך את יתר שומן האוזים לחג הפסח במוצאי־שבת שחל בו החשבון השנתי. מחדר השני, ששם יושבים הגברים אצל החשבונות, ישָמע קול המולה חרישית, המעיד על חשיבות הענין שמתעסקים בו שם, המשרתת נכנסת שמה בכוסות מלאות טה ויוצאה בכוסות ריקות, ובכל פעם שהדלת נפתחת מתפרץ משם ענן עשן סיגרות ומקטרות וקול המולת הגברים בולע ומשתיק לרגע את שיחות הנשים, והנשים מתמלאות יראת־הכבוד מפני בעליהן שבחדר־האורחים. הן יושבות פה ומשתעשעות בשעשוע־ילדות: ב“סביבון” או ב“ששים ושש” בקלפים, שכבר נפסלו ונִטַשטשו מחמת שמוש ונתנו לילדים להשתעשע בהם. הילדים עומדים אצל אמותיהם ומוציאים מהן פרוטות לקבען בשחוק, האִמות מבריחות אותם מפניהן והילדים מפצירים בהן ואינם נותנים להן מנוחה.

בינתים קרב נער אל הקערה שבה נתונות המעות, חוטפן בידו ובורח למקום שהוא בורח – ואין לאל יד איש להושיע!

על ראשי הנשים הזקנות התנוססו שביסים עמוקים ורחבים עדויים פתילי־משי מצבעים שונים ופארי־מצח בקוים עקומים כפצירה־פים, שבכל אחד מהם הופיע איזה עדי־חן משובץ. באחד – שוהם, בשני – פנינה, ובשלישי – אלמוג, שהעלו על המצחים הקמוטים חן של “שבת מלכתא”. ונשי הדור החדש היו לבושות פאות־נכריות, נופלות בקווצות משונות על פניהן וערפיהן ועדיים שונים הזהירו מביניהן, בגדיהן היו על־פי־רוב מאטון פרס בהירי צבעים ועשויים כפילות־כפילות, ראש כפילה אחת בעקב אחותה; לפעמים מתערבות ולפעמים נפרדות זו מזו. על חזיהן נראו השני־תפארה עשוים מחתיכות משי רבועות ונראים כשלטים שתלו עליהם הסבלונות, שקבלו מחתניהן לפני חתונתן. איטה’לה והינדה’לה ישבו אשה ממול אחותה ולא דברו ביניהן דבר (ליל החשבון השנתי…) ובעמוד האחת ממקומה עקמה השניה את שפתיה, נשאה עיניה לתקרה והתאנחה בהעויות “ברוגז”.

הן שחקו ב“ששים ושש” ומנהל המשחק היה יהודי קטן מכונה “אשכנזי” יוצא־ונכנס בבית מלכה’לה ובבית שאר בני העיר. לו היו קוראים גם: “היהודי של הנשים”. עוד בימים ההם היה לבוש בגדים קצרים, “אשכנזיים” ובראשו כובע בעל שבע קצוות במצחיה נוצצת. הוא היה לובש בגדים כאלה לא לשם השכלה, כי אם מפני שכן נאה וכן יאה ל“יהודי של נשים”. הוא היה נותן רפואות לכל מחלה ואת כולן היה קורא בלשונו Corpus delicti“”. עם אשכנזים היה מדבר בשפת פולין, וכתב בקשות בשפה זו ולכן היה מכונה בעירה גם בשם “שתדלן”. היה יוצא־ונכנס בכל מקום, ובכל מקום הרגיש את עצמו כבביתו. הכל דברו אליו בלשון “אתה” וגם הוא פנה לכלם ב“אתה”. ביחוד היה מתהלך בין הנשים, כאילו לו התירו בפירוש להתהלך אִתן חפשי ולדעת את סודותיהן. בקצור – חצי נקבה. בשיחותיו ידע להלוך לפי רוח כל איש. בדברו עורר צחוק, אם כי יותר שהיה בדבריו מן הבדיחות, היו בהם מן ההבאי והשטות. היה מעמיד, למשל, את צוארון מעילו, הופך את כובעו לצד השני, עושה את עצמו כנרדם ומזעזע בתוך כך את זקנו כזה שהוא מוטל בקדחת – וזה היה די לעורר את הכל לצחוק.

היום, בעת החשבון השנתי, היה הדבר כמעט לחוב לו להמצא בבית ר' יחזקאל. מחדר־הבשול היה עולה ריח שומן מותך והיה יודע, כי אחרי כלות החשבונות נכונה סעודת “מלוה־מלכה” גדולה, כנהוג בבית ר' יחזקאל מימים ימימה.

ובפנת השלחן ישבה לאה’לה הבתולה “הכלה”. מלחייה הרעננות היה מבצבץ דמה הצעיר, כליח שושנה המפעפע בורידי עליה בזרוח עליהם קרני השמש הלוהטת. עיניה השלֵווֹת היו משובצות בחוריהן הרחבים והגדולים ושמורותיהן הדקות והמזדעזעות נצרו עליהן, והשומר העליון, גבות ־הקשת השחורות שעל המצח, שנראו כעטרה שנִתְּנה מאת ה' לבשר־ודם, היו עולות ויורדות לפי ניד שמורות עיניה. שערותיה, הקלועות בשתי מחלפות, נופלות בחן על כתפיה מהירות־התנועה. היא ישבה לעצמה וחן־צניעות של כלה היה שפוך על כל גופה. בכל פעם ששמעה את קול “האשכנזי” חרד לבה כעלה נדף וחזה הרענן היה מתרומם, עולה ויורד חליפות. היא היתה יראה, שלא יציק לה בדבריו. ואמנם הגיע גם תורָהּ להיות מטרה למהתלותיו.

– היודעת אַת כי שם יושב השדכן ומדבר בך נכבדות?

היא הרכינה את ראשה ותפשוט את ידיה הלבנות לפניה, כחפצה להרחיקו מפניה.

– כשיגדל צנון על הלבנה – יהי לך חתן. ומפיות כל הנמצאות בחדר פקע צחוק.

לאה’לה קמה במהירות מאצל השלחן ותתחמק מן החדר.

* * *

מעל קירות חדר־הבישול התנוצצו כלי־נחשת ומתכת והמחבתות רמזו זו לזו בברק־הזהר שלהן. על הקדרות הגדולות בעלות הכרסים והמרחשות הארוכות והכדים הגבוהים המכוירים שפוך חן ביתי, המספר על שפע ונחת של בעליהם. על האח בערה אש גדולה ובקדרות נחשת עמוקות ורחבות השומן רותח ומפעפע, וריח של גלדי־שומן ממלא את כל החדר ומעורר את תאות־האכילה. על השלחן של מאכלי־בשר הארוך המכוסה פח נחשת, עומדים מוכנים סירים שונים לקבל בהם את השומן המותך.

אצל הכירים בפנה יושבת לה רחל־לאה. יהודית זקנה גבוהת־הקומה. יַבָּלוֹת על סנטרה, שעל אחת מהן שתים־שלש שערות ארוכות צומחות. חתול אמוץ וזקן שוכב בחיקה ומלקק את ידיה הרזות. מסביב לה עומדים נכדי מלכה’לה, ילדים וילדות, מהם במכנסים ומהם בשמלות, בסנורים או ב“ארבע כנפות” ושומעים את ספורה על דבר “יד האש” בעת הִתוך השומן.

– פעם אחת, לפני ימים רבים מאד – היא מספרת – התיכה אשה אחת שומן בסיר שָפוּת על הכירים, ובהרימה את הסיר מעל חור הכירים ראתה והנה יד־אש שלוחה מזדקרת ועולה וקול יוצא ממנה ועונה: “אשה טובה, אשה טובה! תני לי מעט גלדי־שומן ועין־רעה לא תשלוט בשומנך”. האשה עשתה את בקשתה והתחילה לצקת שומן – לא קדרה אחת, לא שתים, לא שש, לא שמונה – היא יצקה בלי הרף, עד כי לא היו עוד קדרות ואז חדל השומן.

הילדים שומעים את ספורה ובחרדת־נפש הם מחכים לרגע אשר יורם הסיר מעל חור הכירים, למען יראו בעיניהם את יד האש.

בינתים נרדמה רחל־לאה, ושביס ראשה (גלגול של שביס מלכה’לה) בפתילי־המשי הארוכים ירד על מצחה הקמוט. וילד קטן הושיט את ידו וצבט בשערות היבלת שעל סנטרה.

– חטוף, חטוף, חטוף! – מלמלו שפתיה הצומקות, שנסו לחטוף את אצבעותיו הקטנות של הילד בפיה.

– סבתא, סבתא! מדוע שערות צומחות על יבלותיך? – שאלו התינוקות.

– יען כי אני עושה הבדלה לעצמי ושותה מיין הבדלה – עונה הזקנה בעינים סגורות למחצה ובשפתים עקומות.

ובעת שהתינוקות משתעשעים יחד עם הזקנה, עסוק יחזקאל’י, הנכד הבכור, נער בן עשר שנים, בהתכת בדיל ל“סביבון”. הוא אוחז כף עמוקה באש הכירים ומעמיד את הדפוס בעפר.

ובפנה השניה שבחדר־הבשול, רחוק מתבשילי פסח, יושבת לה ינטה המשרתת לפני דלי גדול ומקלפת תפוחי־אדמה, המונחים בחיקה ומשליכה אותם אחד־אחד אל דלי המים, ל“מלווה מלכה” הגדולה…

נטע עומד מאחריה וצובט בזרועותיה: ינטה! ומה יהי בסוף שנינו?

– כה תחיה, אם תקח אותי לאשה.

הגיע יום ל"ג בעומר. האֵם-האדמה הטובה, שנשאה על עצמה את כל בתי העירה הקטנים וכל אשר בהם ומחוצה להם, חדשה את נעוריה ותלבש עדי-עשב ועלים. ציצים ירוקים צמחו מבין העצים והאבנים אשר בשוק וברחובות ובחן של צניעות נענעו את ראשיהם ויינקו את מחיתם מהאדמה אם-כל-חי. והאם-האדמה חלצה מלא שדיה ותשביע כל פה פתוח שחפץ לינוק. הכל מסביב, אבינו שבשמים! עשה את שליחותך, שמע ויעש את כל אשר צותוֹ מששת ימי בראשית: עשב השדה צמח וגדל, יען כי כך נצטוה ממרום לצמוח; צפרי-הדרור בנו את קניהן מעל חלונות עזרת-הנשים שבבית-הכנסת ותבלינה כל היום ברחוב בית-הכנסת המלא חסידות ויראת-שמים, מקום, שנשמע משם תמיד קול תורתך הקדושה, ברקדן ועופפן מגג אל משנהו ומשם אל חלון בית-המדרש הישן ועודן מדַדות יחטפו פעם אחרי פעם ברכת “קדושה”, “יהא שמיה רבא” דבר תורה, וירדו בעופפן על הארץ בצפצוף-ברכה ויחטפו פרור-חלה, לחם-חמאה, שהשליך תינוק של בית-רבו, אחרי שברך עליו “המוציא”, ואחר ירימו כנפיהן ויתעופפו באויר השמים, לתקן את נשמותיהן החוטאות בגלגול הקודם.

והשמים שלך, אבינו שבשמים, רקועים ומתוחים ושפוכים אלה באלה וברחבם ומרחקם תעו והגיעו עד קצוי ארצות רחוקות ויַמים רבים ויסוככו על עולמך הקטן, כמצווה עליהם מתחלת בריאתם. ופלג המים ששטף מחוץ לעירה, כתפלת לחש בשבח והודיה לך, אבינו הרחמן, על כל טובך שעשית לבריותיך, בגליו השקטים מארץ אל ארץ ויעבור ארצות נכריות, – ספר בשפת הלחש ספורי פלא וסוד בלשון-המים שלו. ומן המים התנשא אדי-סתר ויכסו את שדותיך המשתרעים לארכם ולרחבם. אדי-הענן סוככים כל הלילות על השדות וירוו וישקו אותם מִלֵחָם. משדות אלהים התרוממו ריחות-עדנים שונים, שנזלו באויר וימלאו רעננות-חיים את כל אשר פגשו בדרכם.

ל"ג בעומר. ברחוב לפני הבתים יושבות נשים צינורין בידיהן, סורגות פוזמקאות ומספרות מעשיות, ותינוקות של בית-רבן, שנשארו במקרה בעיר, עומדים על גביהן, מושכים פעם בפעם בסינוריהן: אמא! שתי פרוטות… הרבנית הצנועה עטופה מטפחת של חול-המועד על צוארה, יושבת לפני פתח ביתה מוקפת נשי “כלי-הקדש” של השוחט והחזן. על האילנות הבודדים הצומחים ברחוב בית-הכנסת (שאיש לא ידע מאין באו הנה ומי נטעם) מטפסים דרדקי דבי-רב ותולשים מהם ענפים. מחוץ לעירה באים נערים יחפים, צרורות פרחי-שדה בידיהם, וקוראים:

קח פרחים ותן לי כפתורים!

קח פרחים ותן לי כפתורים!

התינוקות באים וסובבים אותם, תולשים את הכפתורים מבגדיהם ומכנסיהם וקונים פרחים וחוזרים לאמותיהם בידים מלאות פרחים ומכנסים תלוים לארץ…

בינתים משתטח פתאם ברחוב שטיח ותֵבת-זמרה מתחלת לנגן. ילדים וילדות באים מכל קצות העירה ואחריהם – אנשים ונשים ומקיפים את המנגנים, ואחד מהמנגנים, בכובע הפוך מחוסר-מצחיה לבוש כתנת רקומה וחגור חגורת-עור רחבה ובסנדלים ופוזמקאות גדולות, מתחיל לסובב את כל העומדים בשוט בעל רצועות עור בידו, מכה על ראשיהם ומשליך כובעיהם לערֵמה אחת. פתאם נראה נער גבוה בפנים לבנים כנתר, לבוש מכנסים מכף רגלו עד צוארו ושעון מצויר מאחוריו על אותו מקום במחילה… הוא מעמיד על בטנו מוט ארוך ועל ראש המוט נמצאים בני-משפחה שלמה מתנועעים תנועות משונות. תבת-הזמרה מנגנת ובעל-השוט מכה על פני העומדים ועל ראשיהם המגולים. ונערה שחציה ערומה, בשמלה קצרה, שמגיעה עד ירכותיה, בשערות בהירות מפוזרות על ראשה, שבהן תחובות שרשרות וקמיעות שונות, ובעלת חוטם נאה וקטן ולחיים אדומות, רוקדת דרך חללו של חשוק… ואחד המשחקים בולע חרבות זו אחרי זו ומוציא אחרי-כן תחתיהן מטפחות ושביסי-נשים – ומי יאמר לו: מה תעשה?

ותבת-הזמרה מנגנת והאיש בעל-השוט מכה על ראשי העומדים מסביב ועל פניהם….

-———-

חייט עני היה זה כבר בעירה שלא ידעו מהיכן בא ואנה הוא הולך. הוא היה ממין האנשים שאלפים ורבבות יש כמותו, מאלה, העוברים בעולם כצללים ואין איש שם אליהם לב, כאילו אין הם נולדים ואין הם מתים. הלחם שהם אוכלים, נאפה מתבואות שדה-תעלומות, והבשר שהם אוכלים בא מבהמות רועות במרעה-סתרים, כי לולא זאת הלא שאלו בני-אדם: אנה באו התבואות מן השדה ועשב מן האחו?…

יהודי חייט, שלא היה דבר לו עם בני-אדם – ולא ידע בלתי את אביו שבשמים. הלילה מכסה את רקיע השמים כשהוא מכין את עצמו ללכת לבית-המדרש. חבוי מאחורי-התנור ואצל ארון הספרים, הוא נותן תודה לבוראו על שברא אותו ועל הלחם שהוא נותן לו ועל החסד שיעשה אתו אחרי מותו, כאשר יקחהו אליו. אין איש רואה כשהחייט הולך לבית-המדרש או כשהוא יושב בכפר אצל בגד אכר לתקנו. ואם רואים אותו, או נדמה לדבר שכיח ומצוי כל כך, כבול-העץ העומד באמצע השוק. הישאל איש למה ומדוע הוא עומד שם?

אשתו חנה החייטת קבלה על עצמה למצוה בירושה (מאמה, עליה השלום, ןאמה מאמה, דור אחרי דור) להדליק בערב-שבת בעזרת-הנשים העתיק שני נרות. איש לא שאל, מי הדליק נרות-הנשמה ההם, המאירים בכל ליל שבת את עזרת-הנשים. העמדו בעלות-הבתים משנות-קדם מקבריהן והדליקום? היו מתפלאים יותר לוּ בערב-שבת אחד לא דלקו שם שני הנרות. ובזכות שני הנרות האלה שהדליקו במשך דורות רבים, ברכם ה' בנר תורה, בבן-חכם, בר' דוד’ל ורב העיר.

אחרי שנים רבות שהיתה חנה’לה עקרה, נעתר ה' לתפלתה ויתן לה בן, שנקרא שמו בישראל דוד, שהוא עתה רב-דמתא.

משחר-ילדותו התנכר דוד’ל בין בני-גילו. את סדור התפלה שקנה לו אביו בילדותו ושממנו למד “א”ב", הוא נושא עוד היום בכיס חזיתו. ועוד בשכבו בעריסה לא היה חפץ לישון אם לא כסו את ראשו. כאשר מלאה לו שנה ברך ברכת “שהכל” על חלב שדי-אמו.

הוא למד בהתמדה גדולה. כשרונותיו לא היו מצוינים, אך היה כבור סוּד שאינו מאבד טפה, ולא המדרש היה לו העיקר, כי אם המעשה, וישמור מאד את מצות ה' ולא סר ממנה ימין ושמאל.

מאה פעמים ואחת שנן את דברי ההוראה, עד אשר ידעם בעל-פה והיה יכול להראות עליהם באצבע איש-איש על מקומו גם בעינים עצומות.

אחרי פטירת רב העירה ר' ביר’ל, שלא עזב אחריו מזרעו ראוי להיות ממלא-מקומו, כי אם יתומה בוגרת שעמדה על הפרק לנשואין, נמלכו בעלי-הבתים שבעיר וגמרו, כי עטרת הרבנות הולמת לר' דוד’ל והחליטו לבחור בו לרב, בתנאי שישא לו לאשה את בת הרב הנפטר.

בעיני החסידים לא מצא ר' דוד’ל חן. היתכן, כי בנו של ליזר החייט יהיה לרב? אך בעלי-הבתים, שהיו נהנים מזה, שאיש מביניהם עולה לגדולה, עמדו על דעתם. ולרגלי הדבר הזה פרצה מחלוקת בעיר. ופעם אחת נאספו בעלי-הבתים בשדה-הקברות, העמידו חופה ור' דוד’ל נשא לו לאשה את בת הרב, ובעלי-הבתים התדפקו אל קבר הרב הנפטר: “מזל טוב! מזל טוב! חתנך היה לממלא מקומך!”

החסידים יראו לבייש את המת ויהיו מחרישים ומחכים עד החג הראשון, לדעת אל איזה “רבי” יסע הרב לימי החג.

את¹ ר' דוד’ל שקד על גמרתו ועל ה“יורה דעה” שלו בביתו ויהגה בהם יומם ולילה, והיה נוהג כמנהג בעלי-בתים, היה חבר ל“חברת תהלים” ובכל לילה קם ממשכבו ויקרא בתהלים עד עלות-השחר, התפלל כותיקין כמנהג אשכנז, ובכל ערב ראש-חדש ערך תפלת “יום כפור קטן” בבית-הכנסת.

בלב החסידים היתה טינא עליו וכדרכם נהגו בו קלות-ראש ויכנוהו בכנוי בוז: “דוד’ל החייט”. חסיד אחד פגע פעם אחת בכבודו בסעודת ברית-מילה, בקראו לו “שוליה-דחייטא”. בעלי-הבתים חפצו לקרעו כדג, אך הרב פייסם בדברים ויציל אותו מידם, ומני אז הוא חותם: “אני דוד הקטן החייט”.

החסידים שהתפללו יחד אתו בבית-המדרש לא יכלו לשלוט בעצמם ולקראו “רבי” ויתרחקו ממנו, וגם הוא התרחק מהם וידבק ב“חוטבי-עצים ושואבי-מים” ויהי בחברתם. הוא לא הסתפק בלמדו בעצמו, כי את תורתו שידע היה חפץ ללמד לאחרים, ובכל ערב-שבת בלילה אחרי הסעודה, נתאספו בעלי-הבתים בבית-המדרש וחומשים בידיהם ור' דוד היה מלמד אותם את פרשת השבוע על הסדר, ובלמדו היה מתבל אותה באגדות ובמדרשים. בעלי-הבתים “לקקו את אצבעותיהם” מדבריו המתוקים. בשבת-קדש אחרי שינת-הצהרים היו בעלי-המלאכה מתאספים בבית-המדרש, והוא בתוכם, והיו מזמרים תהלים פסוק אחרי פסוק, וקולו של הרב היה פורץ לו דרך מחוץ לבית-המדרש אל הרחוב וחודר אל לבות העוברים-ושבים ומעורר חשקם לבוא גם הם לבית-המדרש לשמוע דבר ה‘. ונערים שובבים ששחקו בכדור השליכו את כדוריהם, ובעלי-העגלות והדייגים, שטיילו ברחוב עם נשיהם, עזבון וילוו על עדת ה’. ובית-המדרש הולך הלוך והתמלא והרב עומד בתוך העדה וקורא פסוקי תהלים וכל העם עונה אחריו פסוק אחרי פסוק.

בני העירה היו יודעים, כי יש להם על מי שיסמכו, ועל כל צרה שלא תבוא פנו אל הרב. ולו היתה רפואה אחת לכל המחלות – תהלים. בכל מקרה אשר קרה לאיש, שפנה אליו, היה הולך הרבה ומתיצב בפנה בחדר מושב בית-הדין ומתחיל לקרוא בקול פסוקי תהלים, ובשמוע האיש את קול הרב היוצא מלב קרוע ומורתח, נתן קולו בבכי ותהי לו הרוחה.

אחרי שנמנה ר' דוד’ל לרב הקהלה, קבל על עצמו לקיים מצוה אחת אפילו במסירת-נפש ולהורישה לבניו אחריו מדור דור, אם יזכהו ה' בבנים. היא היתה מצות סנדקאות בברית-מילה, ותנאי התנה עם בני העיר, כי כל הסנדקאות תהיינה לו.

הוא רצה לעשות בזה תיקון לנשמות אביו ואמו.

-———-

הרב ר' דוד’ל התהלך בחדר הנה והנה, מצחו הרחב התקמט ופעם בפעם התאנח. הינדה’לה הרבנית כסתה את פניה בכפיה החורות והארוכות, בשבתה בפנה אצל התנור ותבך מרה:

– דוד’ל, אני אעשה מעשה רע לנפשי, לא אוכל עוד שאת! הנך מחויב להיות עתה קשה-עורף ולעמוד על דעתך.

ואני הנני בטוח, כי כל זה הוא מן השמים. מן השמים מעכבים בעדי, ומה אעשה? מסתמא כך מוכרח הדבר להיות. היתכן, כי כל הקהל יסבול רעב בעבורי? העירה הולכת וכלה – בכו לפנַי בני העיר. הלב יקרע לקרעים לשמע דבריהם.

– אוי לאותה בושה! רבונו-של-עולם! הלא הלב שותת דם!

– אויה, אשה, אשה! אסור להיות נוקם ונוטר, אל נא תחטאי בדבריך.

– אבינו שבשמים! – התאנחה האשה בכסותה בכפות ידיה את פניה ונזמי-הזהב הארוכים שבאזניה התנועעו הלוך והתנועע.

הרב נגש אל ארון-הספרים, הוציא משם ספר ויעמיק בו.

בפתח נראה ר' יודל מלמד, מוהל העיר, שפנה אל אשת הרב: רבנית, סלחי נא לי!

הרבנית קפצה ממקומה.

ובראות אותו הרב רמז לו באצבעו: ומה? הכבר הולכים?

יודל הרכין ראשו לאות: “הן”.

– אני הנני מוכן להתרצות, מן השמים הוא, בודאי איני ראוי למצוה זו.

– רבי!

– הבעבורי יסבלו בני העיר חרפת רעב? ומה חילוק בדבר? עתה קבלתי על עצמי מצות הכנסת-אורחים, וכמדומה, שלא ימָצא איש, שיגזול ממני את המצוה הזאת, הגם אותך העבירו מהיות מוהל?

– איני יודע; מסתמא כך. ומאי נפקא מינה? בלי כבוד הרבי…

– חזקה היא לך, ועל פי הדין אסור לך להתפטר, כל זמן…

מאחורי החלונות נשמע פתאם קול המון אנשים באים רצים וקוראים: “הפתקא, הפתקא!” – וקול הסנדלר הסומא נשמע מביניהם:

– רבי, רבנו! שנה שחורה תבוא עליכם! – מתדפקים על הדלת, הרבה ידים פשוטות פותחות וסוגרות אותה. מקלות מתנופפים באויר, קול איזו זגוגית נשברה, איזה דבר נופל בעד החלון אל הבית. הרבנית צועקת ומושכת את הרב בבגדו ומביניהם קול קורא: הקצבים הולכים!

הרב פתח את הדלת ויצא החוצה. הרחוב מלא אנשים, נשים וטף. פה מעורבים כובעים צבועים של חניכי-חייטים עם כובעי משי של שבת. הכל משחיר כמו בהלוית מת… הכל רצים, צועקים, יהודים מורטים איש בזקן רעהו ומניפים את מקלותיהם איש על אחיו. היהודי הגבוה בולט מבין כולם ובידיו הרזות הוא מנפנף ומשליך אנשים לפני כפות רגליו.

– רשעים! – צרח הרב בקול מר.

– הרב, הרב הולך! – נשמעו קולות צועקים וההמון נשתתק. כלם הורידו את ראשיהם ויחכו. כל אחד השתדל להסתתר תחת שכם רעהו, למען לא יראהו הרב.

– יהודים! מדוע אתם מכים איש את אחיו כגוים? – קרא הרב מרה ודמעות נראו בעיניו.

דממת-תוגה העיקה על כלם. אך מבין הראשים שהשחירו מסביב נשמע קול:

– הפתקא של סנדקאות, הפתקא!

כלם הפכו את פניהם לראות מי הקורא, אבל הוא היה נחבא בין ההמון.

– מה אתם רוצים ממני? פתקא? קחו לכם את הפתקא, ואך יהיה שלום בעדה. בודאי גם הרבי שלכם חפץ בשלום כמוני.

איש לא ענהו דבר.

– הרב שלנו – צעק הסנדלר הסומא בקול חנוק בדמעות – הכולירה תחטפכם!

איש מההמון לא העיז פניו לשחוק.

בינתים יצא יהודי אחד נמוך מתוך העדה ויגש אל הרב, ובהעמידו את עיניו כאילו ברך בכונה על הספר אמר:

– הרבי מחכה מחוץ לעיר ואנחנו באנו לקחת את “הפתקא”.

נכנס הרב לחדרו, והיהודי הקטן – זה היה ר' יצחק-יודל’ס – מהר אחריו. חסידים רבים נדחפו גם הם אחריהם ויפרצו להם דרך במרפקי-ידיהם, בעזבם את בעלי-הבתים בחוץ.

הרב צעד על פני חדרו פעמים אחדות הנה והנה, אחרי כן נגש אל ארון-הקודש שעמד בפנה, התחיל להניע בראשו מול הארון ויאמר בקול:

– גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שלא מרצוני אני מתפטר מן המצוה, שקבלתי עלי לקיימה גם במסירת-נפש. אני עושה זאת אך מפני השלום – ויגש אל השלחן ויקח עט בידו ויתחיל לכתוב.

החסידים החרישו. מחדר השני היה עולה קול בכיתה המרה של הרבנית.

ותיכף קם הרב ממקומו ור' יצחק-יודל’ס הושיט את ידו לקחת את “הפתקא”.

– לא – אמר הרב – ומצות הכנסת-אורחים היכן היא? הינדה’לה, תני לי את בגדי העליון! – קרא אל החדר השני.

הרבנית יצאה מחדרה בעינים צָבות מבכי ותגש אל ארון-הבגדים.

– אשה! הנני שמח ומודה לה' שלקח ממני מצוה אחת ויזכני באחרת, ואַת יושבת ובוכה?

הרבנית מחתה את דמעותיה מעל פניה בסינרה.

– בואו ונקיים מצות הכנסת-אורחים – קרא הרב אל ההמון, בצאתו אל הרחוב ובמשכו את ר' יצחק יודל’ס אחריו בשרולו.

– לקראת הרבי – נשמע קול יצחק-יודל’ס.

וכל ההמון הגדול יצא אל מחוץ לעיר.

-——-

כל אנשי העיר יצאו בדרך מחוץ לעיר לקראת הרבי הבא.

מכל הפתחים נראו יהודים יוצאים, חוטפים את בגדי השבת ואת כובעי המשי שלהם ולובשים אותם ברוצם. החנויות נסגרו באמצע היום, הדלתות ננעלו על מסגר וכל יושבי העיר נהרו אחרי ההמון שבא מבית הרב. ובעלי-הבתים, בראותם כי גם הרב הולך שכחו את הטינא שבלבם לחסידים, בשמחם, כי הרבי ישים משכנו בעיר וחסידים יסעו אליו ושפע הפרנסה ירבה בעיר, וילבשו גם הם את בגדי -השבת שלהם ומחנות-מחנות נלוו אל ההמון היוצא מחוץ לעיר. ועדת ה' הלכה הלוך וגדול: בעלי-המלאכה עזבו את מלאכתם, הסוחרים את חנויותיהם ויצאו אל הדרך העולה לקונסק שמשם בא הרבי. גם גוים תאבי-חדשות התערבו בתוכם. מביתו של ר' יחזקאל נסע נטע בעגלה רתומה לסוסים דוהרים עדוים מוסרות חדשות משובצות נחשת-קלל ור' יחזקאל ובניו ונכדיו ישבו בתוכה, ור' חיים שותפו ובניו ונכדיו ישבו בעגלה שניה. אך בקרבם אל העדה ויראו כי כלם הולכים רגלי וירדו מן העגלות ויתערבו בהמון.

השדות שמסביב לעירה, כאילו ידעו את בוראם האחד, התאחדו גם הם ויהי לים אחד ירוק משתרע על שטח אין קץ. רוח חרישי נושב ומנענע את עשבי השדה ומכה גלים איש אחרי רעהו. ובים הירוק שבילים דקים תועים. ובין השדות על המסלות נודדים אילנות גבוהים יחידים כיתומים בודדים ובושים על כי הם עולים בגבהם על הצמחים שמסביב להם ומתנועעים, כאלו התפללו ביחידות בשדה. בין השדות משתרעת דרך שקטה, שמשני עבריה עומדות שתי שורות עצי-תרזה, וענפיהם שזה לא כבר הוציאו ציץ, מסתרגים ומסתבבים זה בזה.

ועדת ה' הולכת בדרך. והמלמדים, שיצאו לטייל לכבוד ל"ג-בעומר אל השדה עם תלמידיהם, הגבורים הצעירים החמושים בקשתות וחרבות, התערבו גם הם בהמון וילכו לקראת הרבי.

החסידים התחברו תיכף יחד וילכו שלובי-ידים ויהיו לעדה בתוך העדה. הם לא הבדילו בין “משלנו” ובין שאינם “משלנו”, מי שחפץ נתן את ידו בידו או בחגורתו של חברו ויתחבר עמהם. ילדים קטנים באו ברוצם, הסתבכו בין רגלי ההולכים, אחזו בחגורות אבותיהם או בבגדיהם ויזחלו אחריהם. והעדה הלכה הלוך וגדל, מכל העברים נתאספו, התחברו יחדו ויחלו לזמר בקול:

“ברב עם הדרת מלך”

והקולות נתערבו יחד, כנשמות המזמרים שנתמזגו והתאחדו יחדו והיו לקול אחד היוצא מאלפי לבבות, והקול צלל על פני השדות והיערים ויעורר הד מרחוק;

“ברב עם הדרת מלך”.

ועל הרקיע ממעל נשפכו יחד המון ענני-כסף בהירים, שצפו באויר וירחפו איש על פני רעהו. מקצה השמים נראו נשיאים כבדים, אך מהרה נמסו ויתפזרו ומבין סדקיהם שפכה השמש את קרני האור שלה על ערוגה אחת ירוקה, והערוגה ההיא הצהירה בין שאר הערוגות באורה השפוך עליה.

ובשמים, כמו על הארץ, התמזגו הרקיעים ויהיו לאחד, כי ענן אור אחד השתרע על השמים ויכסם בכנפיו, ויחד עם כל העדה נהר לקבל את פני הרבי…

ולמטה על הארץ נשבה רוח חרישית ותנענע ותרכן את גבעולי הצמחים, שהתנועעו ויטו בראשיהם אחרי העדה… והאילנות היחידים שבתוך השדה התנועעו בענפיהם, התפללו וידרשו שלום מרחוק, ומסביב נשמע קול העם ברעו:

“ברב עם הדרת מלך”.

הרב הלך בצד הדרך עם בעלי-בתים אחדים ממקורביו, ובראותם, איך החסידים מתחברים יחד והיו לאחדים עם השמים ועם כל היקום אשר בארץ, והם – בעלי-הבתים וחברי החברות – כמו נדחפו ונתרחקו מתוכם, החלו להביט ברגשי-כבוד על האחדות הגדולה השוררת בין החסידים, שהלכו הלוך ונגן – ויתחמקו אף הם אחד-אחד מחברתם ויתגנבו לבוא לבין החסידים.

פתאם נראה מרחוק ענן-אבק עולה מן הארץ עד לשמים. האבק רץ לפניו, הולך וקרב אל ההמון ומבשר:

– הרבי נוסע! הרבי נוסע!

ויהודים, כגדולים כקטנים, החלו לרוץ אל תוך ענן-האבק ויקרעוהו ויפזרוהו ומבינו נראתה עגלה גדולה, שבתוכה ישב, משוקע בהמון ראשים בעלי-פאות שחורות וכובעים שחורים, הרבי לבוש בגדי משי לבן, איש זקן שידיו משולבות על לבו, עיניו נטויות השמימה ומצחו הרחב מתקמט פעם בפעם.

– שלום עליכם!

וכרגע החלו להושיט לו ידים רזות ארוכות, חורות, שמנות, עבות, אדומות-שעירות ועדינות-חלקות, טבועות אשה באחותה, עולות למעלה ויורדות למטה, והרבי ענה שלום לכלם.

אחרי כן נגש הרב אל הרבי ויושט לו את ידו: שלום-עליכם!

– עליכם שלום! מי הוא זה? – שאל הרבי.

– רב העיר.

– רב העיר? הנה כן.

– הנה הבאתי את “הפתקא” – אמר הרב וימסור לו את הפתקא.

הרבי הושיט את ידו החִורה לקחת את הפתקא.

– זכות של שלש פעמים ש"ס הנני מוכן לוַתר לכם בעבור המצוה שלי – אמר הרב בשפת עלגים אחרי חשבו מעט.

בין ההמון נשמע קול תלונה חרישית.

= למי אתה נוסע? – שאל הרבי בשֹחוק קל, בהטמינו את הפתקא בכיס חזיתו.

– איני נוסע לשום רבי.

– אינך נוסע? אם כן תהיה יושב מעתה אצל שלחני – שחק הרבי.

הרב נשאר עומד על מקומו לפני הרבי.

ותיכף התחילו החסידים להתקרב וידחפו את הרב הצדה וההמון נגש ונדחק להושיט את ידיהם לרבי.

– יהודים! נתפלל תפלת המנחה – קרא הרבי וירד מעל העגלה.

אצל הדרך היה יער קטן וצפוף, שאילנותיו עבותים ומסורגים כאילו נחגרו כלם בחגורה אחת, והרבי בראש ואחריו כל ההמון נכנסו לבין האילנות.

היום נטה לערוב. השמש הביטה עוד בקרניה אל בין האילנות; פה ושם נראו קרני-הזהב בין אילן למשנהו. ביער הקטן שררה דממה, כסוד חרישי שנאלם שם מקדמי-ארץ… השמים הנטוים אל היער, שהתנוססו בעין אדמדם ותכלת, השקיפו בצניעות וחן ממרומים. וממעמקי היער נשמע קול צפור מצפצפת, מצפצפת ואינה יודעת מה, ומרחוק נשמע קול אילן נכרת בקרדום, שנתז בהד, כאילו אמר ודוי לפני אחיו האילנות בטרם ימות…

ומסביב עומדת כל העדה ומחכה.

ירק-השדה היה עוד רך, כי זה אך החל לצמוח; האדמה זה מעט חלצה שדיה, להיניק צמחיה הרכים והשוקקים; הכל מסביב אך זה מעט החל להיות ויחכה לישועה, לברכה ולתקון.

ועדת ה' מתפללת ביער, יהודי-יהודי תחת אילנו, וילדים תחת שיחים. כלם מתנועעים ומתפללים בכונה וקול הרבי מתהלך בין עצי-היער:

“ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן ברכה על פני האדמה ושבענו מטובה וברך שנתנו כשנים הטובות לברכה. ברוך אתה ה' מברך השנים”.

ואצל כל אילן ואילן נשמת אדם, כל נשמה ונשמה מתפללת לתיקון אילנה, והאילנות האלמים מתנועעים, כעונים על תפלות המתפללים תחתיהם: אמן, אמן!

והכל מסביב מתפלל ונותן תודה לה', והשמים התקרבו אל הארץ. והארץ – אל השמים, עדת יהודים ועדת אילנות. האילנות נענעו בצמרותיהם ויתדפקו בענפיהם זה על זה וגבעולי העשב התנועעו הנה והנה, והצפרים צפצפו מענף אל ענף והֵדָם התהלך ביער לארכו ולרחבו וקול כורת העץ שנשמע מרחוק התערב בתוך כל הקולות האלה שהיו לקול תפלה אחד, ללב אחד ולנשמה אחת: ושם ביער השכינה מסתופפת ומתפללת עמהם…

כל הבריאה התפללה בתוך האלהים והאלהים בתוכה.

ופתאם נשתתק הכל. האילנות חדלו להתנועע וגבעולי-העשב – להרכין את ראשיהם, ובעומק היער חדל צפצוף הצפרים וקול כורת העץ, ונדמה כאילו כל הבריאה עומדת ומחכה לשמוע איזה דבר ומבין הדממה קול הרבי משתרע:

“תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו”.

הכל מסביב החריש וידום, ערפל-נוגה השתרע שם בעמק היער, ששם השכינה שורה, וזום-זום נוגה ונשכח הָמה בקול חרישי והשתעשע על פני היערים והשדות והדו נשפך מסביב ויגל סודות נשכחים.

זאת היתה ברכת שלום מאת הקדוש-ברוך-הוא לכנסת-ישראל שלו…

כלה הרבי את תפלתו, היתומים אמרו קדיש איש-איש לפני אילנו, ואולי גם האילנות אמרו קדיש אחרי אבותיהם ואמותיהם.

הרבי שב ויעל על עגלתו, ההמון פִּתַּח את מוסרות הסוסים ומחנות-מחנות יהודים התחילו להסיע את העגלה, ראשים על ראשים, אצל האופנים ועליהם, ובגד המשי הלבן, טבוע בהמון ראשים וידים, מתנוסס מביניהם ולפניו ואחריו אלפי ראשים מזמרים בקול אחד:

“ברב עם הדרת מלך”!

ואחרי העדה מרחף ענן ערפל, משתרע על פני היערים והשדות, חולץ שד להניק כל פה פתוח.

זאת היתה ברכת הרבי.

-—————

וכאשר קרבו גלי-הראשים אל העירה, כן רב מספר המקבלים את פני הרבי. נשים וזקנים שנשארו עוד בעיר יצאו עתה לקראתו, התערבו בתוך ההמון הרבה ונעלמו ביניהם. וקולותיהם נלוו אל קול ההמון ובקול אחד ושירה אחת: “ברב עם הדרת מלך” באו העירה.

ענן-טל רך, שהתרומם מן הנחל, רחף באהבת אם רחמניה על פני העירה לכסות אותה בכנפיה ולהגן עליה, לסוכך עליה ולחבקה בחיקה – וכה נרדמה העירה ותישן שנת מנוחה.

ומרחוק בסמטא נשמע קול ילד בוכה…

חלונות ר' יחזקאל, הפונים אל רחוב בית-הכנסת, האירו בליל ענן-טל זה בשתי שלהבות גדולות, ונגינה חרישית, נעימה וברורה, יצאה משם ושטה באויר.

הרב התאכסן שם.

ומחלונות החול של בית-המדרש, שהיו פונים אל מול ביתו של ר' יחזקאל, האירו ששה נרות חודרים אל חשך הענן, וקול חול וקר של “והוא רחום” יוצא מלב חייט זקן נשמע:

“והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית”

ומרחוק, מבין הסמטא העטופה בענן ליל, נשמע עוד קול נער שובב:

"קח לך פרחים ותן לי כפתורים!

קח לך פרחים ותן לי כפתורים!"

כאשר החלו ימי-האֵבל של שלשת-השבועות להתגנב אל העירה, חיי-הקיץ כאילו נכרתו ופסקו, וכל העולם מסביב נדמה כבת-מלכה לבושה בגדי-חג ומתאבלת על אהובה שעזבה… רוח חרישית נושבת על פני עשב השדה ומנענע את הגבעולים הנה והנה. העלים שעל ענפי האילנות וגבעולי העשב שעל פני האדמה בוכים ומתאבלים על עצמם ועל העולם.

ערבי הקיץ האהובים! מעולמות סתרים מרחפים על פני השמים גזרי-ענן בהירים וכהים, המתערבים יחד בשטח השמים הרחב. על אורות התפארת ועל ענני החשך יחד פרושות יריעות תכלת מלמעלה. אור עטוף אורה לארך ולרחב תלוי על פני נהר המים ומשתקף בגליו הבהירים והלטושים. והגלים שוטפים גל אחרי גל ונשפכים איש בחיק רעהו. ומרחוק נדמה כאילו ירדו השמים ונגעו במים והמים עלו אל השמים ודבקו בהם. השמים והמים מנשקים איש את רעהו בנשיקת-תמה הראשונה והולכים אל קצה היער הכבד והשחור, אל קצה הארץ לישון…

ערבי הקיץ האהובים בסמטת בית-הכנסת! ענני תוגת-חשך מכסים ומחבקים בחיקם את הסמטא השוקטה ומחתלות אותה בחתוליהם להסתירה מעין אדם. מקצה המערב מאירה עוד שארית האדמימות הטבועה בהמון ימי תכלת, כאיי-ים קרועים ונשכחים. מחלונות בית-המדרש העתיק מרמז נר דולק וקול פרוש מתהלך בסמטא בוכה ומתחטא לפני האֵם-הלילה… והאם-הלילה לוקחת את קול הבכי ומטביעה אותו בעולמות סתרים, מערבת ומאחדת בקול אחד של קולות מקהלת הלילה. והצפרדעים באגמי-המים מקרקרים ומחברים את קולותיהם למשקל-זמרה אחד. ומהיער השחור בא קול זמזום נשכח. והלילה לוקח את כל הקולות האלה ומחביאם בתוך עצמו וטובע עמהם יחד על הדרך השחור העולה לבית-הקברות… מחלונות הבית, שהרבי ישכון כבוד בתוכו, מאירים שני נרות גדולים והרבי בבגד הלבן שלו מתהלך בחדר הנה והנה, ובכל פעם שהבגד הלבן מתנוסס לפני החלונות, איזה איש רץ ועובר דרך הגדר הלבן שממול החלונות. לפני שערי הבתים יושבים בעלי-הבתים ונשיהם, בעלי-מלאכה עיפים מעבודת היום, ערומים לחֶצים על יצועי משכבם לשאוף מעט “אויר צח”, וילדות קטנות שלובות-יד מטיילות לפני פתח בית אבותיהן, שרות בקול:

הוֹלֵךְ לו הַדּוּכָס, הוֹלֵךְ לוֹ הַיַּעֲרָה,

רוֹאֶה הוּא בֵּין עֵצִים עוֹמְדָה נַעֲרָה.

– נַעֲרָה, נַעֲרָתִי, מַה־לָּךְ פֹּה, הַגִּידִי?

מַה תַּעַשִׂי פֹּה, יְחִידָה?

– הָלַכְתִּי הַיַּעֲרָה וְלֹא אֵדַע מַה הָיְתָה,

תָּעִיתִי וְלֹא אֶמְצָא אֶת־דַּרְכִּי הַבָּיְתָה.

ועל גדר הגן של שרה-לאה’לה, שענפי עצי האגסים הגדֵלים שם יוצאים ומגיעים על השוק, מטפסים נערי החדר, אוחזים בענפים ותולשים מהם אגסי-בוסר. חוכר הגן רץ החוצה והנערים בורחים, אך אחד מהם נשאר אחוז ותלוי בגדר. החוכר חוטף ממנו את כובעו והנער עומד מתגרד בראשו ובוכה; ירא הוא לשוב אל אמו בלא כובע. הפרות שבות מן המרעה והרועה מחלל אחריהן בחלילו, ובעלי-הבתים קמים ממקומם ומוליכים את פרותיהם אל הרפתים. מאיזו פנה נשמע קול “הרמוניקה” מנגנת – זה סטיפן, הגוי היחיד בסמטא, היושב עם נערתו ומנגן לה מנגינות אהבה. וקול ההרמוניקה של סטיפן מתערב עם קול הפרוש הנוּגה ונהיה למנגינה אחת עצבה, קורעת לב, הטובעת הרחק-הרחק בסמטא…

ערבי הקיץ האהובים בסמטת בית-הכנסת! רק היום, בימי “שלשת השבועות”, אסור לשחק באהבים, ולכן נדחו עד אחרי “שבת נחמו”… אך אדי-הטל, המכסים את העירה בסודות אהובים ונוגים, מעוררים בחשאי את הלבבות, מתחבקים יחדו הסמטא והאדים, האדים והסמטא ומשחקים באהבת-סתר… וריחות העדנים מתרוממים מהשדות והגנים ומביאים רוח-חיים רעננים בלב. החזה מתמלא ואתה מרגיש קלוּת, מתיקות וחשק להיות מחובק ואהוב, האח, אבינו שבשמים!

ערבי הקיץ האהובים בסמטת בית-הכנסת! של מי הייתם ולמי אבדתם!

על הדרך השחור המוליך לבית-הקברות אחרי הסמטא התרפקו באהבים והתדבקו זה בזה הלילה והעולם ומשם עברו וילכו וישכבו בעבי-היער.

ועל הדרך השחור העולה בית-הקברות עומדות צַפְצָפות שכבר נס ליחן ומראיהן – כלצים פראים בידים ורגלים שבורות ועקומות. הם עומדים כגלגולי רוחות, שנשארו מששת ימי בראשית, כעדים אלמים מתחלת הבריאה ועד סופה… ובחצות הלילה באות שמה רוחות רעות בדמות “אשכנזים” ובידיהן שוטים ארוכים, עומדות תחת הצפצפות, מוציאות מענפיהן נגינות ערבות חודרות בנעימתן אל הלב ומכַשפות אותו ומושכות במנגינות ההן אל מדבריות ואגמי-רפש…

ומחוץ לעיר בין העשבים מסובים חבורות חסידים, מנגנים את שירת היאוש הנודעה:

"שוכני בתי-חמר,

למה תשאו עין?

מותר האדם מן הבהמה אין".

בנגון החזן שנקבר חיים… והקול מצלצל בין הקברים שבגבעה הטבועים בים עשבים ירוקים ושקטים. וגם העצמות היבשות השוכבות בד' אמות של הקבר שקטות, והרוח, המעורב בעפר-הארץ, נושב עליהן ועוזר לאדמה להוציא דשא; הן באות עד תכלית האמת שלהן, למטרה האחרונה של החיים: יוצאות מן הנצח ושבות אל הנצח… וכל היקום מתאחד, החיים עם המתים, השמים והארץ, כל עשב, כל אילן וכל שיח – לעולם אחד, ובורא אחד לכלם…

ומעבר השני לדרך משתקפים המים בלילה ונראים מרחוק כעולם שני שמתחת לארץ מקביל אל עולם השמים העליון. קרני הנרות הקטנים הדולקים בספינות-המפרש, הנחות בחוף הנהר, חודרות עמוק-עמוק במים, והספינות נראות מרחוק כחיות נוראות אמוצות וכהות, שכפותיהן טבעו עמוק בעבי-הלילה, וקרני האור היוצאות מהן הן עיניהן במצחן, הקוראות לעזרה בצר…

ועל הדרך השחור עמוק-עמוק בחשכת הלילה כסה אלהים את פניו בשתי כפות ידיו… ושתי דמעות כבדות – מבכות את חורבן בית-המקדש – נושרות מעיניו על הארץ ומציפות את הכל מסביב…

* * *

ועל הדרך השחור העולה לבית-הקברות בחשכת ליל-קיץ, מטיילים נער ונערה גבריאל בן הרבי, העתיד להיות ממלא מקומו, ולאה’לה בתו הצעירה של ר' יחזקאל.

לאה’לה ראתהו בפעם הראשונה דרך בקיע הדלת, אז בעת שהתאכסן הרבי בבית-אביה. ולפנות בקר בשכבה עוד על מטתה, היתה שומעת את קולו הצלול בלמדו תורה, שיצא דרך החלון הפתוח והתאחד בריח העשבים הרעננים שנתעוררו מטל הלילה. והקול חדר אל לבה יחד עם ריח-הפרחים וירחף לפני רוח דמיונה וינענע את לבה ויעורר אותו… ומן העת ההיא התגעגעה אל פני הכרובים שלו, שהופיעו כירח במלואו מתחת כובעו, והיא לא ידעה את לבה, ולא חפצה לדעתו; אך בכל ערב טיילה בסמטת בית-הכנסת… איזה כח משך אותה שמה, אל רוחות “בעלות השוטים הארוכים”, המנגנים מן הצפצפות ומושכים עמוק-עמוק אל הדרך השחור; גם אותה משכו וגם גבריאל, כנראה, נמשך אחריהם.

והם בעצמם לא ידעו איך באו הנה. הלילה ירד על ראשיהם ויכס עליהם בכנפיו ויארג עליהם בחשכתו להסתירם מעין רואים. המצבות המתות שעל הקברים הן עדים כשרים, כי גם הגה אחד לא יצא מפיהם ולא נגעו זה את זו גם בידיהם, אך הוא מעבר הדרך מזה והיא מעבר האחר נמשכו אחרי הרוחות “בעלות השוטים הארוכים”, שהוציאו נגינות-קסמים בידיהן הרזות מענפי הצפצפות, והנגינות עוררו הד בלבם כעל מיתרי-כנורות וימשכו את ילדי-החמד האלה הלאה-הלאה כסוד שיח שרפי-קדש…

והלילה נפל עליהם וענן הטל רחף מלפניהם ומאחריהם.

והכל מסביב היה מלא אהבה. השמים והארץ שוכבים ביער, מנשקים איש את רעהו. הלילה בעולם והעולם בלילה אחוזים וחבוקים, וריחות עדנה מרחפים מעל שדות העירה עוברים לפני כל פנים ומספרים סודות אלמים, החודרים אל הלב עמוק עמוק לבלתי צאת ממנו לעולם…

והחזה מתנועע, עולה ויורד בלט ומתגעגע, ורוח געגועים שפוך על הכל וכל היקום מתגעגע ואינו יודע על מה…

והנער והנערה נמשכים אחרי המנגינות הנשכחות…

לא רחוק משם שוטף הנהר ונרות הפנסים הדולקים ברחובות העירה משתקפים בגלי-הנהר, חודרים אליהם עמוק-עמוק ומספרים מעשיות מעולמות נשכחים…

והנער והנערה נמשכים הולכים ומתפתים מקרני-האור של הפנסים.

הם באו אל הנהר וישבו על שפתו.

* * *

פתאם נשמע קול צלצול פעמון העיר.

והצלצול נתז באימה ופחד בחלל המרחק, ונשמע כקול יללת אֵם מתיפחת: אויה לי על העַולה שנעשתה לי! אויה לי על העולה שנעשתה לי!

השמים שעל פני העירה התאדמו והאירו פתאם, וכענן אש-אדמדם היוצא מים אדום, שבא ממרחק ונתעה בחשכת הלילה, האירו את חצי השמים. הבאה איזו יד נעלמה וחזקה וקרעה גזר מהלילה ותשליכהו ארצה ותַראה ליושבי תבל את השמים הפתוחים? או הטעתה השמש בחשבונה פעם אחת בימי חייה ותחת להאיר עתה בארץ נכריה באה הלום בלא עת? ועל הארץ אש מתלקחת וענני-אש מתגלגלים איש ברעהו והשלהבת היוצאה מהם מגיעה עד השמים ומדליקתם. הארץ, האויר והשמים מחבקים ומנשקים זה את זה בלהב אש אחד. צעיף הלילה נקרע והיום שב למשול על הארץ… מרחוק נשמע קול יללת בכי ופעמון העיר הולך ומצלצל, ונדמה כיללת אם מתיפחת: אויה לי על העולה שנעשתה לי! אויה לי על העולה שנעשתה לי!

הנער והנערה יושבים על שפת הנהר, קרני-אור נופלות על פני המים ומאירות אותם מעבר השני. ומן המקום שהמים בוערים שם באש, שוטפים גלי-אור ומתלחשים בסוד, ומעבר מזה עוד חשכת הלילה פרושה על המים. איזה דבר משכשך משם… מתים עולים מבית-הקברות, עוברים בגדר ומטבילים את נשמותיהם במים, לפני עמדם לפני בית-דין של מעלה למשפט.

והמים שוטפים בדממה, מטהרים וממרקים את הנשמות מחטא, והמתים שוחים על גלי-המים אל חשכת היער לעלות משם השמימה…

ומעבר השני כל התבל מתלקחת באש, עמודי-אש מתנשאים איש אחרי רעהו השמימה, בוערים באויר וברק-אורם משתקף ומשתעשע בגלי-הנהר…

* * *

בדרכים שונים נסתרים שבו הילדים העירה.

נשים שחצין ערומות וילדים ערומים כבצאתם מבטן אמם, חוטפים את רכושם, מי בכרים, מי בכסתות, מי בדלי מלא כלי-בית, נסים בצעקות איומות וצוחות, בשערות פרועות מן האש אל הרחובות והשוקים. ילדים קטנים אוחזים בשמלות אמותיהם, וגדולים מהם עוזרים על ידיהן לשאת צרורות ולברוח אל תוך החלל השחור בבכי וצוחה. והאש רודפת אחריהם בשלחה אליהם את לשונותיה. אמות נושאות יונקי-שדיהן עטופים בכרים, אחים – את אחיותיהם הקטנות, ואחיות – את אחיהן הקטנים. הם נסים אל בתי-זרים, משכיבים אותם במטות זרות ואצל ילדים זרים. האש מבריחה הכל מן הבתים, רודפת אחריהם כאחרי חיות פראיות ומקפצת מגג אל גג. מראה האש כחיה רעה טורפת בכפות ארוכות ורחבות, שבאה מן הישימון והתנפלה על העירה לעשות בה כלה. יהודים וגויים נושאים דליי-מים, רצים ויוצקים על האש לכבותה. והאש שותה את המים בלעג מר ועושה את שלה לכלות הכל. ויש כאלה, שחוטפים חלונות או דלתות ונסים עמהם בלי דעת מה הם עושים. נשים רצות בשערות פרועות כמשוגעות אל תוך האש להציל משם את ילדיהן, רצות וצורחות: ילדי! ילדי! איכם? ילדים קטנים עזובים רצים כפראים על פני הרחובות, מושכים אחריהם צרורות חפצים וצורחים: אמא! אמא! וכל קולות הצוחה טובעים בקול נפץ האש, השולחת את לשונותיה מגג אל גג ומתפשטת מסביב ומשאירה אחריה רק הרס וחורבן. ובחורבות נשארות ארובות-עשן שחורות גבוהות, כעדים על האסון הנורא שבא על העירה. ויש שיחטוף בעל-הבית קרדום או מוט בעל וו ברזל והורס את כתלי ביתו או גגו, הורס בלי חמלה, כאילו אחזתּוּ אותו רוח-רעה לכלות ולהשחית את הכל.

הנה אחד שובר בידיו שמשות-חלונות ואחרי-כן הוא רץ בידים פצועות זבות דם בשוק. האש אינה שוקעת, כפות האש הקופצות מושטות מגג אל גג במפץ רוגז, כאלו חפצו להשתיק את בכית הילדים ואמותיהם, וההמון הנאסף מחריב בית אחרי בית, מכלה ומשחית את הכל. קולות הצעקה מגיעים עד לשמים… ופעמון העיר מצלצל ומצלצל, כאילו חפץ לעורר חמלת האש על העירה, להתנפל לפני רגליה, או להתאונן עליה לפני איזה כח הכביר ממנה על החרבן אשר חֻלה בעיר…

פתאם נשמע קול צוחה: בית-הכנסת בוער, בית-הכנסת!

ומכל עברים התחילו לרוץ, אבות עזבו את בני-ביתם, ואמות – את תינוקותיהן וכלם התיצבו מסביב לבית-הכנסת הקטן. חלונותיו שממול האש הבוער האירו כפנסים. יהודים התאנחו וימרטו את שערות ראשיהם, ונשים נצבו מסביב לקירותיו החמים, כאילו חפצו לסוכך עליו בסינוריהן. יהודים אחדים עמדו וייצקו מים מדליים על הקירות, אך האש בלעה את מעט המים בקול נפץ ותעש את שלה.

וגויים באו בקרדומות וכשילים, עלו על גג בית-הכנסת ויחלו להרסו, ויהודים אחזום בכנפי בגדיהם לעורר רחמיהם על בית-הכנסת. הכשילים קרעו את הגג ויהרסוהו, וכל לוח של פח-ברזל שנפל לארץ עורר בהם כאב ברצועת בשר שנקרעה מלבם.

בינתים בא הרב ובבכיה נגש אל שערי בית-הכנסת. הוא סגר את הדלתות והתריסים ויושט את כפות ידיו הרזות והחורות, כאלו בקש להרחיק בהן את המלאך המשחית. האש חדרה דרך הגג, ואז פרצה יללה גדולה בין ההמון: הגג, הגג! ויהודים נגשו ויפתחו את הדלת וישברו את החלונות ויכנסו לבית-הכנסת. אז כבר בער כל הגג באש, ובבערה נשמע קול נפץ הקורות הנופלות זו אחרי זו. עמוד האש התהפך מלמעלה למטה ויהי הולך ומושיט את לשונותיו ויורה ניצוצות וגחלים לוחשות מסביב. ודרך חלון אחר שבור התפרץ עמוד-עשן שחור אל מבול האש וכרגע כבה את שלהבת נר-התמיד, ועד מהרה פרץ לו דרך ובקול נפץ יצא החוצה ויתנשא עד לשמים. ובעשן השחור שעלה מן החלון התעופפו ניצוצות אש בוערים, שהתרוממו ויעלו למעלה. ומבין העשן שהתפרץ מן החלון נראו בין הניצוצות והאש יהודים ובידיהם ספרי-תורה, שחֶצים ערומים, טליתות מהובהבות או נסרי-עץ מארון-הקודש עולים ואובדים בחשכת הלילה.

בית-הכנסת היה למבול אש בוערה, את הכתלים קרקר האש ומפנים נשמע פעם בפעם קול נפילת קורות, קרשים ונסרים שנערמו זה על זה ונשרפו בלשונות האש. ומסביב נשמע קול יללה מרה של גברים, נשים וטף; הכל מתאנחים, צועקים בשברון-מתנים, ופעמון העיר מצלצל ומצלצל, כאילו חפץ לעורר רחמי האש, להתנפל לפני רגליה, או להתאונן עליה לפני איזה כח כביר ממנה. והאש קבלה אל תוכה את כל הקולות האלה וענתה בקול נצחון של מפץ ומשחית, שבא לכלות את הכל באכזריותו.

דל ונוּגה יצא אחרי כן היום על פני השמים. מרחוק נראה השחר על פני האופק בעין אדמדם-להבה מתלקח כראי-תפת מלוטש, וברק האדמדם השתקף בעננים הרזים שעל פני הרקיע. דומה הדבר, כאילו באו גלי-מים רבים שוטפים מימים רחוקים, מעולמות בהירים ומאירים ונתעו איש אחרי אחיו ברקיע. והבקר מרק ושטף את השמש הנולד, את היום הצעיר העולה מרחצת גלי-המים, רחץ אותו ויטהרהו מזוהמתו, למען יאיר את השמים באור בהיר.

וכל היקום הקיץ משנתו, והדשאים, טבולים עוד בטל הלילה, נמשכו אל קרני-השמש, הפרחים פתחו את עיניהם-פיותיהם ויזלפו את ריחם הנעים, שרוו בו בלילה. הכל הקיץ, והארץ פשטה את צעיף הלילה שלה, שישנה בו יחד את הטל הרטוב, ובשחוק חן של כלה, המקיצה בבקר הראשון אחרי ליל חופתה, שחק הכל מסביב שבע נחת, אהבה, וחיים.

האש כבר שקעה, אך פה ושם עוד שפכה את חמתה על קיר דהוי, על גדר או על קורה מעמעמת. העירה כמעט נחרבה… צבורי גחלים עוממות, גגות שרופים, נשענים על קירות דחויים, הוציאו עוד מקרבם עֲתַר-עשן. פה ושם נראו קורות צבועים מבית ועליהם נסרים קבועים במסמרות, ששמשו להעמיד עליהם כלי-בית. ברחוב התעופפו מגג אל גג נוצות ובין הרגלים התגלגלו שברי כלים, שברי נחשת-קלל ממנורות שבת וביניהם חתיכת ארג מבגד שבת או פאה-נכרית מעל ראש אשה. ומחרבות הבתים היו ארובות-העשן, עדי החורבן, מזדקרות למעלה. יהודים עומדים וגורפים במוטות ברזל מבין השרפה שברי כלים, שמיכות חרוכות, רגלי שלחנות וספסלים; כל אחד אוסף את שאר רכושו. אִמות רצות מבית לבית, סופקות כף ואוספות את ילדיהן מבתי-זרים שהחביאום שם בלילה. נערות רצות מחצר אל חצר אוספות את מעט רכוש הוריהן שנתפזר בבתי-זרים, מניחות אותו בצרורות-צרורות ומשאירות ילדים קטנים לשמור עליהם. נערים קטנים מוציאים מבין השרפה ספרים שרופים למחצה, אוספים “שמות” של ספרים נשחתים, מנשקים אותם בחרדת קדש ומאספים לבית-המדרש.

והיום הבהיר והשמש הבהירה נשפכו בהוד על פני השמים וימלאו את כל שטח העולם אור, אך האור וההוד שרו על חרבות שרופות, ארובות-עשן וילדים מתגלגלים בחוצות ושוקים.

ופה ושם נראה עוד יהודי גורף מבין אפר ביתו שנחרב קורות שלא נשרפו עוד כלה ונסרים, מכבה במים את האש הלוחש בהם וצובר קורה אל קורה, נסר אל נסר, ובמוחו מתבכרת כבר תכנית בית חדש שעלה במחשבה לפניו לבנות, להעמיד את נחלתו על רגליה…

ועל השדות יושבות נשים חֶצְיָן ערומות, מיניקות את תינוקותיהן בשדיהן, מוקפות צרורות-צרורות של רכושן הדל והטף אשר להן – הכל מואר באור היום הבהיר.

ובעלי-הבתים שבעירה התלחשו, כי ה' נקם את נקמתו ביושבי העיר על החרפה שהמיטו על הרב וישפך את חמתו על העצים והאבנים.

העירה שבה להבָּנוֹת לאט-לאט. בעלי-בתים זקנים לא במהרה יתדלדלו, והעיר נשארת עיר כשהיתה. מערמות האפר נגרפו נסרים שרופים וקורות חרוכות, וכל אחד בנה מיתר הפליטה את נחלתו ההרוסה. ובבית ר' יחזקאל החלו בינתים להִכּוֹן לחג התנאים. לאה’לה הכלה לא ידעה עד מה; היא ישבה בחדרה הנקי יום-יום ושמעה לקול התורה של גבריאל בן הרבי, שחדר מן הגן, יחד עם ריח הפרחים שצמחו שם, אל חדרה ורחף על פניה ועל חזה הרענן. התכונה לתנאים נכרה ביחוד בחדר-הבשול.

כמו מתחת הארץ הופיעו דודות וסָבות וקרובות שונות, ומבית ר' יחזקאל אל בית-האופה היתה שכבת סלת לבנה מכסה את הדרך בכל ארכו…

לא רחוק מבית ר' יחזקאל נמצאת שכונה, ובשכונה–שורת בתים או בית אחד מצוין בגגות בעלי קצוות רבים, שאחד עולה על גבי השני. אין חצר לפני הבתים האלה ואין איש יודע למי שייך המקום, שהם עומדים עליו. היא אדמת אלהים… הבתים הם של בעלים רבים או גם אין להם בעלים כלל. וכן עומדים הם בשמשות-חלונות שבורות ומבלי יושב. ואם אך יחפוץ איזה “יורש” לשים את משכנו בהם, אז יופיעו מיד “יורשים” לעשרות בשטרות ותעודות-לידה בידיהם ומוכיחים, כי הם בעליהם של הבתים האלה. לשלם מס על הבתים האלה נפל הגורל על ליבוש פנטרמילך, שבא אליו, מבלי דעת למה ומדוע, זשינזשה השוטר ויצוהו לשלם ארבעה רובלים וחצי מס לשנה. הוא אינו לא גואל ולא קרוב ליורשים, אך צא וטען עם שוטר, שהביא איזה נייר ולוקח את מנורות-השבת בעבוט! וליבוש האומלל מוכרח עתה ללכת יום-יום ולטאטא את האשפה שמסביב לבתים זרים. עתה מכריחים אותו לעשות חומה חוצצת בין הבתים האלה לאחרים לשמירה מאש, והוא מדחה את הדבר מיום ליום. כל יושבי העיר מתפללים, כי תבא במהרה אש ותשרוף את כל הבתים האלה, ואז יבא הקץ להרפתקאות. ונערי החדר משתוקקים, כי האש תחול דוקא באמצע היום, למען יוכלו להמלט מעט מן החדר. אך הואיל וכל יושבי העיר רוצים – לפיכך אין האש באה.

מתחת לבתים ההם יש מרתף שנדמה להבאים בו, כאילו יוצא ממנו דרך לעולמות סתרים. במרתף נמצא תנור-אופים מימות תרח, ולפי אגדת יושבי העיר קבועות בתנור ההוא קדרות נחשת מלאות דינרי-זהב, אך יראים להרוס את התנור לבל יפלו על יושביהם כל הבתים, הנשענים, לפי דבריהם, אך על התנור. מן התנור נשמע יומם ולילה קול צרצרים, ומספרים, כי נשמתו של האופה המת, שאין לה מנוחה בעולם האמת, מרחפת שם… במרתף יושבת אשה אלמנה ושש בנותיה “היתומות”. ה' הוא היודע מאין באו אל המרתף. אך כבר נעשה מעשה ואיש לא ירגיז עוד את מנוחתן. מצדו השני של המרתף מצא משכן לו יהודי בעל מלאכת-מוכין, הממלא את כל הרחוב חוטי מוכין דקים כשערה, ותינוקות של בית-רבן קוראים לו: פעמון! והוא רודף אחריהם במקלו. כבר היה למנהג, כי בכל ליל מוצאי-שבת, וביחוד בימי הקיץ, הוא נעשה חולה מסוכן ומחריד את העירה בפחד של “כולירה”, ואז רצים אל ביתו של חיים “עושה-פלא”, שיבא אל החולה בבקבוק הסַמִים שלו.

האח! ערבי הקיץ של יום החמישי בסמטא! אל שש היתומות הבוגרות, שאחת גבוהה מחברתה, באים חניכי-חייטים וסנדלרים אחרי עבודת היום. ליל חשך. התריסים סגורים והחניכים מתהלכים הנה והנה ומקלות של חול-המועד בידיהם. בכל פעם מופיעה אחת היתומות מן המרתף, לוטשת עין, סופגת נשיקה או צביטה מנער וכרגע היא מתחמקת ונעלמת במרתף…

ומה נעים היה שם בליל-שבועות, בעת שיהודי העירה אמרו “תקון ליל שבועות” בבית-המדרש ונשיהם ובנותיהם אפו תופיני-חמאה וגבינה אצל האופה! נערים מתהלכים שם והירח הופיע בעינו האחת… והכל מסביב טבוע בחשכת הלילה…

במרתף ההוא נאספו כל הדודות והסבות, ורחל-לאה בעלת-היבלות על גביהן, להכין מעשי-אופה לחג התנאים. רחל-לאה הביאה את המכתשת הגדולה עם העֱלי ושלשת ימים רצופים היתה דכה וטוחנת בלי הרף… התחילו באים נכדים מכל פנות הארץ ויחטפו את המכתשת וימלטו… ומן העליה הורידו מחבות ומרחשות ודפוסים בעלי צורות שונות, של “מגן דוד”, “בר-אוזות” “והמבורגים” פשוטים בעלי ששה קצוות. ורחל-לאה המציאה גם בעצמה צורות בעלי עוקצים וקוים. בעד כל כלה, שבשבילה אפתה רחל-לאה, המציאה צורות של תופינים שונות לפי תכונתה של הכלה ולפי מזלה…

את מעשי האופה שהכינו צררו בצרורות צידה לדרך ל“התנאים”. בינתים נעשה ר' יצחק-יודל’ס לבן-ביתו של ר' יחזקאל; הוא קבע שמה כמעט את דירתו יחד עם אשתו ובניו, וחיים עושה-פלא, היהודי של הנשים, היה ישן שם גם בלילות. ובבית נשמע יומם ולילה קול נשים הומיות, צועקות, טרודות, כאילו נִתנו בידיהן משאות כבדים ואינן יודעות מה לעשות בהם.

ובאחרונה באו גם איטה’לה והינדה’לה, כלתו של ר' יחזקאל ובתו. הן אינן בוחרות להיות מן הראשונות ובאו כאילו נפלו שמה מן הגג, כאילו “אינן יודעות לא את החלום ולא את הפתרון”, ושואלות בתמימות עשויה: למה כל התכונה הזאת? וכשמתחילה אמא לספר, הן מניעות בכתפיהן ויושבות כל אחת בפנה מיוחדה, מעקמות את חוטמיהן ואינן רוצות “להתערב” בדבר.

–בשלמה אתן רוגזות עלי? – מתחננת האם.

–האני רוגזת? –מעקמת איטה’לה את חוטמה בחן ומפנה את ראשה לצד אחר.

–האני רוגזת? – שוחקת הינדה’לה בשחוק חן וקוצה אחת מפאתה הנכרית נופלת על מצחה.

וכה הן יושבות מתנפחות, מסתכלות מרחוק למעשי אִמן והנשים העוזרות על ידה ואינן מוציאות הגה מפיהן.

אמא רצה הנה והנה, מביטה בכל פעם בעיני בתה וכלתה, כאילו היא מסופקה, אם מעשיה רצוים.

–מה תלבש הכלה? – שואלת האם.

–האני יודעת? תעוץ נא היא – רומזת הינדה’לה בעיניה אל איטה’לה.

–אמרי לה, כי תוגיע היא את מוחה על הדבר – מצוה איטה’לה לאמה.

הזקנה קמה מהארגז שבו טמונים הבגדים, מפשילה את ידיה לאחוריה ומתאוננת באנחה:

–הַ, הלא כן הדבר בכל פעם שאני מכינה לשמחה!…

* *

ובבקר יפה אחד רתמו את הסוסים לעגלות ויסעו לכפר שבאמצע הדרך לחוג את התנאים.

נטע פאר את הסוסים: סרג פתילי תכלת בשערותיהם ועל גבם, קלע את זנבותיהם ומחוץ לעיר כרת חצי האילן ובענפיו קשט את העגלה.

על העגלה הראשונה ישבו הגברים: הרב, ר' יחזקאל, עוזר, ליב’ל, ר' יצחק-יודל’ס ור' שמעיה, השמש הזקן של הרבי, הלבוש עתה בבגדיו העתיקים ובני-משפחתו הקרובים והרחוקים בכובעי משי, מעשנים סיגרות כבחול-המועד. ובעגלה השניה–הנשים עם כל התכונה ומעשי-האופה. משני צדי הכלה ישבו הינדה’לה ואיטה’לה, שעל קצות ראשיהן היו חבושות מגבעות קטנות קלועות מתבן שחור ומקושטות בפתילי-משי שחורים ונוצות מגלגולי המודות שכבר חלפו ועברו מן העולם… קווצותיה של הינדה’לה היו מגוהצות ומתולתלות כמנהג וַרשוי ונפזרות על מצחה הרחב והמבהיק בשלש צמות. באזניהן היו עגילי הזהב ועל צואריהן וחזיהן–השרשרות והענקות שקבלו במתנה בימי ארוסיהן, בעת שהובילו אותן לחצי הדרך לחג התנאים שלהן. נזכרו הינדה’לה ואיטלה’לה עת דודיהן שכבר עברה ותנַענה בראשיהן… המחותנת מלכה’לה ישבה בין שתי דודות לבושות שביסי-שבת בפתילים ארוכים ומטפחות טורקיות על שכמן, בשפתים דקות רקועות על חניכיהן חסרי-השנים ויראות מרוב שמחה לפתוח אותן. המחותנת אטמה את פיותיהן בכל פעם במעשה-אופה אחר מסנורה המלא. והכלה בעצמה ישבה לה בתָּוֶך בין איטה’לה והינדה’לה במגבעת לפי המודה החדשה ובצמות קלועות כחלות של שבת. פניה אדמו וחורו חליפות מבלי דעת מה לעשות בעיניה. הינדה’לה שננה לה פרק בהלכות דרך-ארץ, איך להתנהג כשורה ואיך להודות בתת לה המחותן “דמי חתימה” ואיך לענות למחותנת על שאלותיה ואיטה’לה צרת-העין לטשה פעם בפעם את עיניה הדוקרות אל הינדה’לה.

למען הֵראות לפני המחותנים בכל כבוד יחוסן–לקחו אתם את הרבנית מלוביץ, דודה זקנה, שראשה הגזוז ככבש היה חבוש בשביס רחב, לבושה בגד רחב עם כר נרחב מתחתיו… הה! האשה ההיא היתה שבט-אפו של הקדוש-ברוך-הוא לכלם. קודם כל דבר פגעה מידת-דינה ב“יהודי של נשים”, שעלה על העגלה לבין הנשים וישב בין הדודות, למען יוכל לסעוד את לבו במעשי-האופה הטובים, כי השליכה אותו מן העגלה (בעיניה היה עוד זכר יותר מדאי). אחרי-כן התחילה ללחוש באזני הכלה דברי תוכחה, עד כי לשמע אזניה האדימו פניה כסלק מרוב בושה… היהודי של הנשים רץ כברת-ארץ גדולה ברגליו, אך הרבנית מלוביץ, מרוב נענועיה בסנטרה המגולח נרדמה, ואז עלה היהודי עוד הפעם על העגלה בצילינדר של שבת שלו הקמוט וישב בפנת העגלה באחזו בסולמותיו, וכה נרדם גם הוא וינענע בצילינדר שלו לעומת הרבנית שישבה ממולו…

וכה נסעו העגלות הלוך ונסוע אל בית-המשתה שבחצי הדרך.

* *

בית-המשתה, הוא בית-מרזח, מקום-חניה לעוברים-ושבים, היה עומד על פרשת דרכים, המוליכים אל שתי ערים נושבות בשני פלכים שונים, שבכל אחת מהן מצא רבי של חסידים משכן לו. חסידים בצרורות על שכמיהם ומקלות בידיהם היו הולכים במסלות שבין שדות-הירק מסביב ומשליכים אבנים ממסלה למסלה… ארחי-פרחי שמחזרים במדינות באים משני צדי הדרך וסרים אל בית-המשתה להנפש וללון בחדר מיוחד בשבילם, ששם נאספו פרעושים ופשפשים ממדינות שונות… שם נפגשים אביונים מרייסין וזמוט ומספרים זה לזה מעשיות מכל אשר קרה להם בימי נדודיהם; בעלי-עגלות עבדקנים בפנים שעירים ומקטרות בפיהם, עוטים מעילים עבים ואדרות-שער בצוארונים ארוכים, מוליכים בעגלותיהם סיד, נפט, זפת ועטרן; עגלות-צב, שאבוקות הולכות לפניהן להורות הדרך בלילה, המודיעות מרחוק על דבר בואם – כל אלה סרים אל בית-המשתה להנפש ולרעות את סוסיהם. שם אתה פוגש יהודים ממדינות שונות, שכל אחד מהם מספר על מנהגי מדינתו ומקריה ומה גורל אחינו בני-ישראל בה.

ערב. השמים מתפוררים לאלפי רסיסים, עננים לבנים שוטפים ומביניהם נראים איי-תכלת בהירים שחים על פני ים שלהבת מאירה. והים היורד אל תחת האופק והסובב אל מערב הוא אדמדם. לפני בית-המרזח עומדות עגלות מכוסות בד, עמוסות צרורות סחורה, עד כי הגלגלים חורקים תחתיהם. יהודים מובילים סחורה ממדינה למדינה. מוסרות הסוסים פותחו והסוסים רועים ושקועים באבוסם הגדול העומד לפניהם, כאילו דאגו דאגה, מאין יקחו כח לשאת משאות כבדים כאלה. בני-ישראל הם עם אחד וגוי אחד בארץ, וכלם מחכים למשיח אחד שיבוא ויגאלם, אך עיר-עיר ומנהגיה, עיר-עיר וחנה וטעמה השפוך על פני יושביו. הנה שוכבים סרוחים על העשב ומתחממים לאור קרני השמש האחרונות לפני שקיעה, וענן-העפר העולה מן הדרך נופל על כלם במדה שוה; אך העגלות, הסוסים והמוסרות מצטיינים כל אחד בטעמו ובחנו המיוחד… על מפתן בית-המשקה יושב יהודי ליטאי לבוש כתנת מיוחדה בצביונה, מעיל קצר, הדומה הרבה למעיל הארך שלובשים היהודים במדינתנו, וכובע רחב, וערדלים עמוקים על נעליו ביום קיץ חם, שבא ממרחק ויסר אל בית-המשקה להנפש וללון, והוא מספר לאורחים את הקורות את אחינו בני ישראל בארצו ארץ ליטא, איך הם חיים שם בעוני ובדחקות. ולמדן גדול הוא הלטאי! מדבר לשון-קודש “בשטף”, אך במבטא מיוחד. השומעים מתיחסים אליו בהדרת-כבוד, מתאנחים: ומה? האנחנו יודעים מאומה?… אך בלב הם חושדים אותו, את “הליטוואק”, עוד מעט וירמה אותם, אם כי הוא מדבר אליהם בנעם ורוך, האריך הרבה בתפלת שמונה-עשרה, אך לא נענע בראשו… ומי יודע מה שבלבו…

פתאם נראה ענן-אבק עולה משני צדי הדרך מכסה את השדות. ענן-האבק הולך הלוך וקרב ותיכף הוא מתפזר ונשמע קול נפץ שוטים ועגלות עומדות על יד בית-המשקה, עמוסות מחותנים בכובעי-משי ומחותנות בשְלָמות רחבות, שבידיהן יין-שרף ותופינים… כלם יורדים מן העגלות. שם אצל המחותנים מצד החתן נראים יהודים מצוינים בצביונם, כאילו באו ממדינה אחרת, בזקָנים ארוכים וקצרים; גם אצלם נמצא יהודי מטפוסו של ר' יצחק-יודל’ס, אך הוא בעל קומַה גבוהה וזקן ארוך וידים ארוכות דוחפות את כל הקרב אליו, ואינו נותן לאיש לפתוח פיו בשכנותו. כלם דרשו שלום זה לזה בפעם הראשונה והמחותנות נשקו אשה לרעותה. הרבנית מלוביץ התיחסה לכלם בלשון “אתה” ותטיף תוכחות-מוסר.

בעלי-העגלות פתחו למוסרות סוסיהם, נתנו להם מספוא, הפשילו את ידיהם לאחריהם ויביטו בגאוה מצד אחד אל משנהו, בשלחם איש אל רעהו דברי-חדודין, לא להקניט, חס-ושלום, אך מעין דרישת-שלום בפגישה הראשונה…

המחותנים נכנסו החדרה.

חדר נמוך בחלונות קטנים גבוהים מן הארץ נועד בעד הגברים. על פני החדר לארכו ולרחבו התהלך בנו הבחור של ר' מרדכי מקונסקולה, אברהמ’לי. במשך העת גדל בגבהו ועל לחייו החלה לצמוח נצה רכה של שערות זקנו; לבוש הוא בקפוטה של אטלס, שעליה חגורה של משי, פניו שזופים, והוא מתקרב בקומתו ומראהו לדמות אביו. שתי פאות שחורות יורדות תלתלים על כתפיו. אחרי שהמחותנים נתנו לו ברכת-שלום, נכנס רק יצחק-יודל’ס אתו בדברים והתיחס אליו תיכף כאל איש גדול בשנים. בעל בית-המשקה, שנָעַל על רגליו נעליו המתגלגלים בכל ימות הקיץ במרתף, ומתוך כך נתעבשו, העמיד שני נרות גדולים על השלחן הערוך ויצא החוצה. המחותנים הולכים ומתודעים זה אל זה – אצל הגברים נעשה הדבר הזה בקצור נמרץ: מושיטים איש לרעהו את ידיהם ל“שלום עליכם” והגדול בשנים אומר להצעיר “אתה”. סוף-סוף הלא כלם “משלנו”! ר' מרדכי קונסקר הלא הוא חסידו של הרבי מקזימיר, ור' שמעיה הגבאי בא אל התנאים בתור שליח הרבי ובא בשמו? הלמדנים מתחילים תיכף להתפלפל בתורה, ור' יצחק-יודל’ס והיהודי גבה-הקומה (מלמדו של החתן) כבר אחזו איש בזקן רעהו, בהוכיחם את עצומות ראיותיהם, מחרפים ומושיטים סיגרות איש לרעהו. הרב התערב גם כן בפלפול, אך לא היה יכל בשכלו המתון לתפוס במושכל ראשון את חריפות סברותיהם ולכן עזבוהו לנפשו ולא שמו אליו לבם. בינתים נכנס עוזר ויט גם הוא את אזניו לפלפול תורה ויקמט את מצחו ויניע בראשו, בהסכימו בכל פעם לדברי המתפלפלים ובסגרו עין אחת: הנה כן בודאי… אז התחילו לבחון את החתן, החתן דרש בפלפול עמוק מתובל בבקיאות במאמרים שונים ב“ש”ס" ויתרץ רמב“ם חמור. בדרך הלוכו נגע ב”פני יהושע" ויערבם ב“שחיטת חוץ” ו“אבר מן החי”. ר' יצחק-יודל’ס חפץ ללכדו בפח והוא נזהר בכל פעם בדבריו, התנפל גם על מנגדו ויעבור על כל המכשולים בשלום.

פתאם נגש הרב עם גמרתו ויציע לפני החתן שיבאר מאמר אחד בגמרא על פי הפשט עם “פירוש רש”י". החתן מתחיל לקרוא ולבאר, אך בתוך-כדי-דבור קרב אליו ר' אשר-ישכר, היהודי הגבוה, מלמדו של החתן, וחוטף את הגמרא מידו: "אין צורך לנו באנשים זרים – צעק אל הרב. ר' יצחק-יודל’ס נהנה מזה הנאה גדולה. עוזר’ל נוטה לצדם. ר' יחזקאל חפץ להתערב בדבר, אך התאפק מפני כבוד הלומדים. הרב נרתע לאחוריו. קם שאון והמולה; מריבים זה את זה, וכלם נעלמים בעשן המקטרות והסיגרות הממלא את החדר, ועשן-הקטרת מתפרץ דרך החלונות הפתוחים אל שדה אלהים המלא ריח עדנה. בפנת החדר ישבו שני בעלי-הבתים הזקנים: ר' יחזקאל ומחותנו ר' חיים רוזינקרנץ. שני הישישים בעלי השיבה ישבו וישמעו את המחלוקת לשם-שמים של החסידים, איך הם מגינים על חבריהם, חיים באחדות כאילו היו שותפים שכנים תחת גג אחד – הנה בנם עוזר’ל נלוה עליהם והחתן, שמרגליות יוצאות מפיו, דברי תורה העומדים ברומו של עולם; הוא נאבק ונלחם עם יהודים בעלי זקנים לבנים ומנצח אותם. בעיני ר' יחזקאל נראות דמעות גיל, לבו היבש של הזקן מתעורר ומתמלא אהבה, רגשות חדשים. הוא נגש אל מחותנו ר' חיים:

– נוּ מחותן! אם היה רצון מלפני ה' לזכות אותנו… אנחנו איננו יודעים את התורה… ותחת זאת יודעים צאצאינוּ… ושני הישישים מנשקים זה את זה בפנה כהה…

ועשן הקטרת הולך הלוך וגדול והוא מתמר ועולה מבין עבדקנים ושפמים, וכובש את כל החדר. כובעי משי וכובעי שער מופיעים ורצים הנה והנה. שתי שלהבות הנרות משליכות על הכל ברק עשירות וחסידות. ומסביב נשמע קול יהודים מתפלפלים בתורה וקול החתן מצלצל מבין כל הקולות כפעמון מנצח את כלם. ר' יחזקאל טובל בנחת: הוא יהיה חתנו וקול תורתו יהיה מתהלך בביתו ותחת גגו! הוא נגש את ר' מרדכי מקונסקולה, מחבקו בזרועו האחת ובזרועו השנית הוא נרתע מעט בהדרת-כבוד לאחוריו: –מחותן! הנני קונה מכם את הבחור שלכם בכל סך שאתם רוצים בעדו, והישיש מתחיל לבכות מרוב גיל.

המחותנים יצאו אל הגנה שלפני הבית להשתוות על דבר הנדן.

ובחדר השני, חדר-המטות לבעל בית-המשקה ואשתו, נאספו הנשים. על הקירות היו תלויות תמונות של שרי-צבא שונים ותמונות נַפּוֹלִיוֹן בתוכם ואצלו יהודי לבוש בטעם מדינה נכריה – איזה דוד שיצא לחוץ לארץ, ועל החלונות תלוים וילונות עדוים בענפי-עץ, שנשארו עוד מחג השבועות.

את הכלה, אחרי רחצה ואחרי סרקה את שערות ראשה ולבשה את שמלתה החדשה המוקפת פיפים וסלסלות, הושיבו בראש: שבי ודומי! ומסביב לה ישבו המחותנות ותדומנה. לא היתה מי שתעיז לפתוח את פיה ולדבר, בחכות האחת על רעותה. ובהשתעל אחת מהן וקולה נתז בהד, האדימו פניה. מלבד הרבנית מלוביץ, שהתהלכה בחדר אחת הנה ואחת הנה בידים שלובות והכר שמאחריה היה הולך וקורא לפניה: הנני הרבנית מלוביץ! והדממה ששררה בחדר היתה כה עמוקה, עד כי היה נראה כאילו חכו שיבוא מי מן החוץ ויפוצץ שמשה בחלון… אך פתאם, אין יודע איך היה הדבר, התחילו לדבר מלים מקוטעות ופעם בפעם ערבבה איזו מהן מלה “גרמנית” להתראות… ומחדר השני נשמע קולו של החתן נפסק באמצע בקולו של ר' יצחק יודל’ס. פני הכלה האדימו ולבה פעם כפטיש, והינדה’לה בתלתליה ישבה ממולה ותנשום בנחיריה ותתנפח, בצלצלה בשרשרת הזהב שעל צוארה.

וגם מצד החתן היו כאן–חייכם! – הינדה’לה ואיטה’לה, שתי כלות של ר' מרדכי מקונסקולה. הינדה’לה שלהם היא גבוהת-הקומה בפנים שזופים. על ראש המגלח עד העורף שביס מקושט בחרוז מרגליות. יהודית–קוזק! תקיפה בדעתה ולא תחת מפני כל, מחנפת לחמותה ומבטאה “יאך” תחת “איך”, “אצלנו בווארכשע”– נשמע מפיה בכל רגע. ואיטה’לה שלהם היא דקה, מפונקת, בחוטם מבהיק קצר ודק המתקמט בשעת כעסה. על צואריה זר בד ארוך מרוקם ועל ראשה פאה-נכרית דקה, שקַו לבן עובר באמצעה, ומטפחת-משי לבנה על שכמה וחשן לבן על חזיה, ומבטאה: “איכע ביי פאַטער, מוטער צו הויזע האָט מען געשפייזט פוטער-קוכען מיט קאפפע”. ובכל פעם שהקניטה אותה הינדה’לה בדבריה, רצה אל חמותה ותחל לבכות: “איכע וויל צו הויזע!” עגלה רכה שחלב אמא עוד לא יבש מעל שפתיה.

הביטה הינדה’לה שלנו בגאוה וכמעט מגבוה על הינדה’לה שלהם, “תרנגול הודו אחד אל משנהו”, ומבטה כמו הראתה אותה לדעת מי היא: בתו של ר' יחזקאל גומבינר. וחכתה אך לתואנה מצד השנית, ומי יודע מה עלתה להן בסוף, לולא הינדה’לה שלהם שהיתה טרודה בחנופה לחמותה (כדי להקניט את גיסתה) ותחל לדבר אתה בדברי חן וחלקלקות, וחמותה המחותנת היתה מאושרה בחלקות-פיה… ואיטה’לה שלהם קרבה אל הכלה ותתלחש אתה כמו עם אחות אהובה, נשקה לה ותספר לה, איך תהיינה אוהבות זו את זו כאשר תהיינה לגיסות–ויהי הדבר רע בעיני הינדה’לה שלהם, כי איטה’לה לוקחת לה את הכלה לעצמה, ותקרב גם היא, ובשחוק חן התחילה לספר לה על דבר האהבה שתהיה שורה ביניהם אחרי החתונה – למען תתפקע מרתה של איטה’לה בקרבה.

והינדה’לה ואיטה’לה שלנו ישבו על כסאותיהן מחרישות, מעקמות את פיהן ומלקקות את שפתיהן–אינן רוצות להתערב…

נכנס שמה עוזר בכובעו המורם עד אמצע קדקדו ובפנים נוהרים וכפות ידיו בכיסי בגדו:

–מדוע אתן יושבות כמתנפחות? נו, מחותנת! נו, מחותנת! הבחנו כבר את הכלה?

נגשה הינדה’לה שלהם (השזופה) בפקעת חוטים סבוכים ותתן אותה לכלה לפתחם ולישרם, באמרה: “נראה נא מה יכולה הכלה?” –ותחל להציע לפניה שאלות שונות, והכלה ענתה דבר דבוּר על אפניו ומרוב ענין התרומם שביסה של הינדה’לה עד ממעל לפדחתה, בצללה בהמון מחשבותיה, מה שאלות תציע עוד, והכלה האדימה כתולע ולבה פעם…

ויהי הדבר רע מאד בעיני הינדה’לה ואיטה’לה שלנו: ראו נא, הנה באו ממקום מושב השטן ובוחנים את הכלה! התעוררה בהן גאות משפחתם, וכמו למרות חפצן כרתו ברית יחד, והינדה’לה שלנו שננה לשונה על זו שלהם:

–איני יודעת, בחיי ראשי, איך באו ממקום שהשטן יודע איהו ובוחנים את הכלה, כאילו הוציאוה אל השוק למכור, – ותעקם את חוטמה.

–אצל אבא ואמא בווארכשא–דייקה הינדה’לה שלהם בלשונה–היו נוהגים כן.

נזכרה איטה’לה שלהם בעת דודים שלה, כשהיתה לכלה, ותחל לבכות לפני הכלה (רגילה היתה לבכות בכל מקרה), ותפל על צואריה ותחל לחבקה ולנשקה.

והנה בא ר' יחזקאל:

–נו, נשים, אל נא תריבנה, יתראו נא החתן והכלה פנים, אם ימצאו איש חן בעיני רעהו.

בעיני הרבנית מלוביץ היה הדבר רע, אך עוזר’ל עמד על דעתו ויחלט, כי “הדור החדש דורש זאת – ויהי מה”. ובפנותו אל איטה’לה שלהם אמר אליה בחצי גרמנית:

–אתם יודעים זאת בודאי – כי מה יודעות הבהמות האלה? –בהראותו באצבעו על המחותנים…

אז יצאו כל הנשים מן החדר, ותשאר הכלה יושבת בפנה בפנים אדומים כתולע, ומרוב בושה לא יכלה לשאת את עיניה. אך איטה’לה שלהם חבקה ונשקה אותה ותבך, כאילו הובילוה לשחיטה: היא, היא מרגשת, את אשר חשה הכלה עתה בלבה… נזכרה בראִיונה היא ובכתה.

הכניסה המחותנת את החתן החדרה, חור כסיד, פאותיו מזדעזעות על לחייו ואוחז ביד אמו. היא הוליכה אותו בידה אל הנערה: “זו תהיה כלה שלך, הבט נא אם תמצא חן בעיניך” – ותברח מהר מהחדר בהשאירה אותם לבדם.

הילדים עמדו נבוכים כאילו הוכו בשוטים, יראים לזוז ממקומם. הבחור היה נדהם ולא ידע מה לעשות בידיו. והיא עמדה אצל החלון קרובה אל החתן בלב נפעם ובלבה התעוררו רחמים עליו… היא הרימה בלאט את עיניה ותבט עליו ולא יכלה עוד להסיר את עיניה ממנו. חפצה לדבר אך שכחה ולא ידעה מה…

ושניהם חפצו לעמוד כה איש אצל רעהו – בלי דַבר דבר ובלי הבט – בלבדם, לבל יהיה איש ביניהם… ולבל תראם עין…

התפרצו האמות החדרה ותשאלנה: “המצאתם חן בעיניכם”?–וכרגע מחאו כף: “מצאו חן, מצאו חן”.

התחילו הנשים משני הצדדים להתיחס אשה אל רעותה ביחס משפחה, חבקו ונשקו זו את זו בבקשן סליחה, ואיטה’לה התחילה להלל את החתן לפני הכלה ותדבק בה: “נהיה לאחיות מעתה ועד עולם, אמן”! הרב ור' יצחק-יודל’ס הביאו גליון נייר גדול ויתנו לכלה לחתום. הכלה חתמה את שמה למזל, והמחותן ר' מרדכי מקונסקולה נתן לה שרשרת זהב גדולה וענק זהב ל“דמי חתימה” – והכלה קבלה בתודה ותשק למחותן בידו.

חטפה הרבנית מלוביץ קבוצה קערות גדולה ותשלך על הארץ ברעש:

–מזל טוב, מזל טוב!

וההינדה’לות והאיטה’לות נפלו אשה על צוארי רעותה ותושטנה את חרטומיהן, החרטומים המריקים מעליהם כל ימות השנה גפרית ואש, ותשקנה אשה לרעותה: “מזל טוב, מזל טוב!”

ור' יחזקאל בכה כילד קטן, ולולא בוש את החסידים, כי אז חטף את הזקנה שלו ונשקה, ובאין ברירה אחז את ר' חיים מחותנו בבגדו וימשכהו. המחותנות נעלמו ולא נודע אנה באו, ומכל העברים קראו: “דובשנים! יין-שרף!” והנשים אחוזות אשה בזרועות רעותה מחבקות ומנשקות זו את זו. עוזר התהלך בין הנשים ויתחבר אל איטה’לה שלהם, בדברו אתה “גרמנית” “מהדור החדש”…

והיהודי של הנשים הופיע כמארץ נכריה בצילינדר שלו, התעורר לתחיה ויכרות ברית שלום עם הרבנית מלוביץ, ויתרועע עם המחותנות מצד החתן, ויבדח את הקהל, אך ירא היה מאד מהינדה’לה שלהם כמפני האש ויתרחק ממנה… ומחדר-הבשול באה הזקנה רחל-לאה במחולות החדרה בקערה מלא מעדנים ומעשה-אופה –

לֹא קְרוֹבָה, לֹא קְרוּאָה,

בְּעַצְמָהּ בָּאָה וּבִכְבוֹדָהּ;

עֲנִיָּה – מְרוּדָה,

וּבְכָל זֹאת דּוֹדָה.

* *

הלילה היה פרוש עוד על פני הכפרים והשדות ועל כל התבל חופף הירח ומשתעשע בין העננים. לפני בית-המשקה עמדו העגלות באור לפידי-אש שהאירו את הלילה, והמחותנים עליהם. ומעגלה אחת לשניה עוד נדברים יחדיו ומתרצים את הרמב"ם החמור האחרון. הנשים שלחו ברכות שלום לסָבות ולדודות זקנות ולבני משפחה שלהן. קול נפץ השוטים נשמע והֵדו נתז מרחוק בכלל האויר. העגלות משו ממקומן, חלק אחד מהן לעבר הימיני והשני לעבר השמאלי.

על העגלות שנסעו לעבר השמאלי נפקד מקום אחד – מקום החתן, שנסע יחד עם המחותנים לבית הורי הכלה ל“שבת נחמו”.

בעגלה האחרונה בין הנשים ישבה רחל-לאה הדודה הזקנה, היא שתתה מעט יותר מן המדה, שמורותיה כבדו על עיניה ושפתיה הדקות והבלות מלמלו עוד מתוך שנתה:

לֹא קְרוֹבָה, לֹא קְרוּאָה,

בְּעַצְמָהּ בָּאָה וּבִכְבוֹדָהּ;

עֲנִיָּה – מְרוּדָה,

וּבְכָל זֹאת דּוֹדָה.

ערבי-שבתות אחרי הצהרים!

תינוקות של בית-רבן קוראים “הפטרה”, מעבירים הסדרה בנגינה ושבים לביתם בסדוריהם, חומשיהם וגמרותיהם תחת זרועותיהם, למען היות להם למחר ספרים בעת הבחינה. כבואם לבתיהם הם אוכלים גרגרים והאמא נותנת להם לחמניות קטנות ממולאות גרגרים, שמשחירים את פיהם ופניהם; גונבים לפתן מן המרתף ואוכלים. אמא פושטת את נעליהם ובגדיהם העליונים ומחביאה בארגז ליום מחר, לעת התפלה בבית-הכנסת. יחפים וערומים למחצה הם בורחים אל הרחוב, ששם מחכה ה“חברה”. רצים בכיסים מלאים אבנים ומבריחים את יוניו של האופה הפורחות בשוק. האופה יוצא מביתו ורודף אחריהם, והנערים נושאים רגליהם ונמלטים…

בתי-העירה שנשרפו כבר נטלאו למחצה. פה ושם נראות חורבות מוקפות נסרים חרוכים. כל רשות-יחיד מוקפת גדר. קבוצות-קבוצות של תקרות ונסרים צבורות על המגרשים, וגויים עומדים ועובדים בבנין. ילדים זוחלים ומקפצים, מטפסים על נסרים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. אצל הבניה יושבים יהודים הולכי-בטל, מחוסרי-פרנסה. מסתכלים בעבודת הגויים ומיעצים להם, איך להעמיד את החלונות והדלתות, מתוכחים זה עם זה על דבר תכנית הבנין והגויים מהתלים בהם ועושים את שלהם. בשוק כבר נמכרים תפוחי-בוסר ואגסים בשֵלים, תפוח ואגס – בשתי פרוטות. נער עומד ונופח בגרגרת תרנגולת שחוטה והילדים לעומתו: חרר… חרר… פה עוברת במרוצה לבית-המדרש נערה ב“שאלה” לרב העיר על עוף שנמצא מחט בקורקבן שלו, ושם יהודית נושאת בקערה בר-אוזא שנטרפה אל האופה הגוי למכרה. אבות ובנים שבים מבית הסַפָּר בראשים מגולחים וגזוזים ככבשים לכבוד “שבת נחמו”. מן הדרך באים אורחים בילקוטים על שכמם העירה ליום השבת. עגלות מלאות חסידים, זקנים, בחורים ונערים באות מערי הסביבה אל הרבי ל“שבת נחמו”. העירה הולכת ומתמלאת פנים חדשות. יהודים מתהלכים קוממיות בשטריימלים, פוזמקאות וסנדלים, בפאות ומקטרות כבירושלים בשעתה… התנועה של ערב-שבת הולכת הלוך וגדול בעירה. הכל רצים, ממהרים; נכר, כי היום ערב-שבת, ערב יום גדול. השמש מרחפת על העירה בחן של ערב-שבת, שופכת אורה על הכל ואינה מקפדת על מה נופלות קרניה המופזות ועל מי הן מאירות. מבתי-המרזח שבים אִכָּרִים שִׁכּוֹרִים במעיליהם הלבנים, ונשיהם במטפחות אדומות בראשיהן; הם מחבקים ומנשקים זה את זו, בוכים ומשחקים, אוחזים זה את זו בזרועותיהם ויוצאים במחול. סוסיהם הבריאים והעגולים מקושטים בפתילים, כאילו נסעו לחתונה. הם עוזבים את העיר ברעש גלגלי עגלותיהם, והחזירים הקטנים שעליהם נואקים. וילדי החדרים, בכתנותיהם המבצבצות מתוך מכנסיהם, רודפים אחריהם וצועקים: בֶּע! הוּרָה! הנה בא ליב שואב-המים בחביתו מן הנהר, והנערים מתנפלים על סוסתו ותולשים ממנה את שערות זנבה לנימים על כנורותיהם. ליב מקלל ומחרף אותם, מנפץ בשוטו, אך מי ישים לֵב לו? מורטים את הסוסה העניה בזנבה בלי הרף ומפטמים אותה בגרגרים, בחלות לחם, והסוסה מעכלת הכל…

הנה נראה הרב הולך בראש חבורת אורחים עניים ומחזר על בתי-העיר ומשאיר לכל בית אורח ליום השבת.

אל הסמטא בא ר' יחזקאל עם רַכָּבו נטע מן הדרך. הם מהרו לביתם ליום השבת. נטע מפתח את מוסרות הסוסים, יושב על אחד מהם ורוכב דרך הסמטא אל הנהר להשקותם, ור' יחזקאל יושב לפני דלתות ביתו ומתפלל בלבו, כי ישלח לו ה' אורח הגון ליום השבת.

על הכל שפוך חן של ערב-שבת. השמים רקועים לאורך ולרחב לכל מלוא-עין; משתרעים הם הרחק-הרחק, כבאים ליום השבת למקום מועדם. ובכל שעה ושעה מתרבה ברחוב מספר הלבושים קפוטות של אטלס, סנדלים ופזמקאות. נערים בבגדי אטלס ומשי הולכים אל הנהר לרחוץ את בשרם. אלה הם החסידים הצעירים, הגדיים שיהיו לתישים, שבאו אל הרבי לשבת-נחמו.

אחורי בית השוחט הזקן ישטוף הנהר, ששם טובלים את עצמם המתים מבית-הקברות אשר ממולו… אבל בערב שבת בין-השמשות הוא מקום טבילה לכל אנשי העירה החיים. כל בני קזימיר מגדולם ועד קטנם ערומים הם כבצאתם מבטן אמם… השדה מכוסה צרורות לבנים של בגדים, וסָבים, אבות, בנים ונכדים, כלם ערומים רוחצים במים. בענין השְחִיָה מצטיינת העירה משנים קדמוניות. יהודים אוהבים בכלל את מעשה-השחִיה, האבות מלמדים את בניהם הקטנים לשוט על בטניהם, הילדים בוכים, קול צעקתם עולה עד לשמים, והאבות אינם שמים לב לצעקתם, אך מושכים אותם עוד למעמקים ומשקיעים את ראשיהם במים. הילד פותח את עיניו הקטנות, צורח בקול מר – וכרגע נשקע עוד פעם בידי אביו במים. יהודים טרודים בכל ימות השבוע בדאגות-פרנסה, משתעשעים כילדים ועושים מעשי-נערות, בהראותם נפלאות בשחִיה. זה נעלם מתחת למים במקום אחד ועולה במקום אחר, השני מודד באָרבות ידיו את הנהר והשלישי עושה ‘עגול’, מתכוץ, לופת בידיו את רגליו וסובב במים. הבחור מִמְלַוֶוה מצטיין מכלם בשחִיָתו; כדג הוא שוהה זמן רב תחת המים, אוחז ברגלי השָטִים – ופתאם הוא קופץ למעלה, מתהפך ראשו למטה ורגליו למעלה ונעלם עוד הפעם בתוך המים. המים צריכים בכל שנה ושנה לבן-אדם… פתאם נשמע קול-צעקה: “בואו לעזרה! הנה הוא טובע!” אדם אחד נמשך אל תוך המערבלת ואינו יכול לחצות את גלי השטף הזורמים בזעף, כחותיו עוזבים אותו והוא מתחיל לשקוע. אותו הבחור ממלווה ממהר אליו תחת המים, אוחז בשערותיו ושולהו מן המים. בינתים מתחילים נשים וילדים לבוא מן העיר בצעקות-שבר: “מי טובע?” – “חיים-משה, אַיֶךָ!?” יהודים אוחזים בנטבע, מורטים ומהפכים אותו מצד אל צד, חוגרים רצועת-עור לרקותיו ומושכים משני צדי הרצועה בכח – ומחיים מתים.

הנהר שָיַך אל העירה, אך השדה אשר על שפתו הוא קנין כספו של אדוני העיר. הוא שולח את סוכנו וכלבו להבריח את הרוחצים משדהו. פתאם נשמע קול: “הסוכן הולך!” מתחילים חוטפים את צרורות הבגדים על ראשיהם, ונסים ערומים לעיר. מחנות-מחנות של יהודים ערומים רצים בצרורותיהם על ראשיהם והגוי וכלבו מבריחים אותם אל תוך העיר, עד שבאים הקצבים במקלותיהם ומושיעים את העירה מידי גויים…

השמש פונה לערוב בדרך העולה לינציצה. בין-הערבים. אצל הנהר נתמעט הרעש, רוחצים שם עתה אך בעלי-העגלות, שאחרו לבוא העירה, ובעלי-המלאכות, שזה אך כלוּ את מלאכתם. בשוק צוברות הרוכלות את סחורותיהן ומאספות אותן הביתה. נערים רחוצים רצים ברחובות בבקבוקים אל חנותו של ויינשטין לקנות יין לקדוש. החניות נסגרות אחת-אחת, ובקצה הרחוב אצל בית-המלון, בדרך המוביל לבית-הקברות השמים מתאדמים בענן אבק מופז… השמים שעל העירה הולכים וכהים. הַשַמָש מתחיל לדפוק בדלתות ותריסים לקבלת-שבת. פה ושם נראים דרך זגוגיות החלונות נרות-שבת דולקים, והבתים החרבים במקצתם, שרידי החרבות שנשארו אחרי השרפה, נראים כמחותנים עניים שבאו בבגדים קרועים ובכובעי-משי לחתונה… לפני כמה בתים נראות נשים עם בנותיהן הקטנות, רחוצות וסרוקות לכבוד שבת, יושבות בחוץ…

בסמטא דממה. השבת באה בצעדי שקט ומפיצה מנוחה מסביב. פעמון בית-התפלה לנוצרים מצלצל לעצמו ומתחנן למאמיניו לבוא אליו להתפלל, ומבית-המדרש הקטן מופיעים נרות-השבת, ודומה כאילו נלחמו יחדו: פעמון כנסת הנוצרים ונרות של שבת; כל אחד מושך אליו. דרך הרחובות נמשכים ועוברים נוצרים מאמינים, אנשים ונשים לבית-התפלה שלהם. ויהודים רחוצים בצוארוני כתנות לבנים קפולים על בגדי השבת נמשכים ועוברים לבית-המדרש וחסידים בבגדי אַטלס ומשי, בנעלים ופזמקאות ארוכות, הולכים אל הרבי. בעירה מתרבה המנוחה ומתרבה השבת, וכאילו בית-כנסת הנוצרים ובית-המדרש חלקו ביניהם את יושבי העירה, וכל אחד מהם לקח לו את שלו. מחלונות הממורקים והשטופים מופיעים נרות מתוך מנורות נוצצות. נראות נערות מטיילות בחוץ, וקול “לכה-דודי” של החזן המזמר בבית-המדרש וקול פעמון בית-כנסת הנוצרים מתערבים יחדו לתפלת לחש אחת לבורא עולם אחד…

בסמטא נראה ר' יחזקאל וחתנו. הולכים הם לבית-המדרש להתפלל. נערות בנות בעלי-בתים, נראות על הספים ומבעד לחלונות. מסתכלות ומתלחשות בסוד: הנה חתנה של לאה’לה! נערות, כלות, מטיילות בסמטת בית-הכנסת. ביניהן מתהלכות בנותיו של השוחט בשרשרות של זהב, שקבלו במתנה מאת מחותניהן.

בחורים וחתנים בפאות שחורות מטיילים מצדו השני של הרחוב בקפוטות אטלס וחגורות-משי, ועל חזיותיהם – השעונים שקבלו במתנה מאת מחותניהם…

באמצע הסמטא העטופה בשקט לילה נשמע פתאם קול אם בוכיה: “בני יצחק’ל!” נשים ונערות רצות ונאספות מכל העברים: מה? מה נהיתה? – “יצחק’ל שלי יצא באמצע היום ולא שב עוד. אללי לי! אנשים ראו אותו אצל הנהר!” –בוכיה האשה בסמטא השקטה. מסביב נאספות קבוצות נשים משיחות: “הנהר גובה לו בן-אדם! הנהר גובה לו בן-אדם”!

והלילה הולך ושקט, השבת באה בצעדי-שקט ומפיצה מנוחה מסביב, ושם הרחק, במקום שהשמים נמתחים על המים, טמון סוד מקומו של יצחק’ל האובד…

* *

ליל שבת. השלחן נערך היום לכבוד החתן בחדר האחרון. הוציאו את “אגפי” השלחן הגדול ויפרשון כמו בסעודת פורים, בהתאסף הבנים והנכדים מסביב לשלחן. בעלת-הבית מלכה’לה לא חשכה נרות, בדעתה, כי כרבות הנרות בליל שבת-קדש כן תרבה הפרנסה והאושר בבית. השלחן הגדול מכוסה מנורות כסף עתיקות בעלות ששה קנים. כל מה שבחדר מלא ברק אור. לכבוד החתן הוציאו גם את הכפות, השׂכינים והמזלגות של כסף, שמשתמשים בהם אך פעם אחת בשנה, מסעודת פורים אחת לשניה, והעמידו את כוסות הכסף. בראש השלחן מונחות חלותיו של ר' יחזקאל מכוסות מטפחת-חלה, ומימין – חלותיו של החתן מכוסות מטפחת מרוקמת בכסף שרקמה לאה’לה בידיה בעד החתן שלה. ומלכה’לה לבושה שמלה לבנה של משי שזר זהב על שוליה, כפלים רחבים, שתעו והתערבו זה בזה, ומטפחת משי על צואריה עדויה בכרכשי תכלת, שהביא לה אישה מיום-השוק שבליפציג ושביס משי מרוקם על ראשה, – עומדת וידיה הענוגות החורות על פניה ומברכת על הנרות. ולאה’לה, רחוצה וסרוקה בצמותיה השחורות המופשלות על שמלת סמוט מצבע תכלת, “כנערה כשרה, השומעת בקול אביה ואמה ומקיימת כל מה שמצוים אותה יראי-אלהים וחושבי-שמו – וברכה והצלחה יחולו על ראשה”… יושבת אצל אמה וקוראת אתה יחד את התחִנה:

“מצות הדלקות-הנרות שלי תקובל כמצות הכהן הגדול שהדליק הנרות במנורות בית-המקדש החביב. ויהי רצון שעיני צאצאי תאורנה באור תורתנו הקדושה… ומזלם יאיר בשמים כאור שבעת הנרות”…

החלונות פתוחים אל הסמטא, ומן הגן נשמע קול קרקור הצפרדעים באגם, ומרחוק, מ“היער השחור” נראה נר דולק, משובץ בחשכת הלילה, שנראה כנר שבת נשכח, שהצפרדעים ברכו עליו… ענן כהה מרחף על פני הנהר ומכסה על הכל, אך מעברו השני מופיע אור נר ודומה, כאילו גם הויסלה, הסבתא, הדליקה נרות לכבוד השבת… ומבעד החלונות הפתוחים מתפשטים ריחות של אלפי פרחים ודשאים אל תוך החדר ונשפכים שם, חוטפים מלה של “התחִנה”, ברכה של שבת, ובורחים החוצה ומרחפים בברכה זו על השדות והיערים, על השמים והארץ, ושופכים ברכת-שבת על פני כל עולמו של הקדוש-ברוך-הוא…

יהודים שבים מבית-המדרש ומן ה“מנינים” לביתם. מי שידו משגת לוקח לו אורח לביתו. מלאכי-השלום עפים לפני בני-המלכים, דורשים שלום להם ומפיצים מנוחה מסביב. והיהודים, כראותם את הגויים יושבים בבגדי חול שלהם לפני פתחי ביתם, משתעשעים ומזמרים, נאנחים הם ורגשי רחמנות מתעוררים בקרבם עליהם: “גויים אמללים, שאין להם שבת-קדש!”…

אתה חוננת את עמך ישראל, אבינו שבשמים! הכל נראה כאילו נגאל ונושע בחסד ורחמים, כאילו חבקה השכינה את כנסת-ישראל, מחתה את דמעתה מעל עיניה ונחמה אותה, תלתלה את פאות-ראשה על לחייה. כאם רחמניה ואוהבת, שחקה אליה בחן ותדבר ברחמים: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה' ".

ורחמי ה' וחסדו נשפכו על פני העולם והלילה.

ר' יחזקאל בא אחרי התפלה הביתה בראש חבורת-אורחים הגונה שהלכו לרגליו.

–שבת טובה!

“שלום עליכם, מלאכי השרת, מלאכי עליון”…

וכמעט עין-בעין נראים המלאכים בכנפיהם הלבנות מפיצים מנוחה בבית מסביב. מלכה’לה והכלה ישבו אצל השלחן, מחכות לקדוש ומטות אוזן לתהלות ותשבחות, שהגברים מפזרים להן:

“אשת חיל מי ימצא”…

ישבו אל השלחן, ר' יחזקאל בראש והחתן ממול מלכה’לה. מסביב דממה, אך הרוח החרישית הנושבת בעד החלון הפתוח מספרת ומספרת… לאה נושאת כל פעם את עיניה ומביטה אל עבר החלון השני. הנה הוא יושב בבגד האַטלס בפניו השזופים והמפיקים חן. היא רואה את שעון-הזהב על חזית-המשי שלו, את השעון שקבל במתנה ממנה. הוא החתן שלה… אתו תדור בחדר אחד… אין זולתו, מלבד שניהם יחד… והלב הרך מתרגש מעונג ושקט… רוח החרישית שומעת את סודה ומרחפת אתו דרך החלון הפתוח ליערו של הגרף, לספרו שם בסתר לפני נר-השבת הבודד…

הוא יושב מחריש בעינים מוּרדות. מה הוא מהרהר עתה עליה, על לאה’לה שלו? (פניה מתאדמים) הוא החתן שלה, חתן הביא לה אביה… האח! לולא היו פה אנשים, ולוּ נרדמו אביה ואמה, כי אז נגשה אליו בלאט-בלאט, הלא הוא החתן שלה! אל חתן מותר… הלא כן?…

הס! אבא מזמר יחד עם החתן. קולו של החתן נעים ומצלצל דרך החלון: “מנוחה ושמחה אור ליהודים!”…

היא, לאה’לה, מגשת המאכלים אל השלחן, מעמידה קערה לפני אבא, לפני אמא ולפניו…

“יאכל לשלום ולחיים”… ולבה דופק למעלה מעל שכמו, נדמה לה כי דבר-מה רחף לפניה.

באמצע הסעודה באו המחותן ר' חיים, אשתו המחותנת, גם עוזר’ל, ליב’ל, מוטיל’י והינדה’לה וילדיהם ועוד קרובים ומכירים. כלם הושיטו לו ידיהם ויברכוהו ב“שלום-עליכם” וישאלוהו, אם מצא חזן העיר חן בעיניו. נדברו יחדו על דבר חזנים. אחד מהם זמר פסוקים של איזה “שיר-המעלות” והחתן ענה לו בקולו. כל גרי הסמטא נאספו לפני החלונות. החתן בעינים סגורות וידו על לחיו זמר בקול וזמירתו נשפכה בנעם מסביב. מספר הנאספים לפני החלונות הלך וגדל, ורבים מהם הכניסו את ראשיהם דרך החלון ויברכו את היושבים ב“שבת טובה”!

“חתנה של לאה’לה” – מתלחשות הנערות זו עם זו בסוד ומראות באצבע. הדלת נפתחה ואנשים זרים התחילו להתגנב אל החדר, מתחלה בשחוק ספק על שפתותיהם, כאלו אמרו: אין דבר, אך לרגע אחד, ואחרי כן החלו לדחוק איש את רעהו והחדר נתמלא.

אל השלחן הועלו כוסות יין והריקות הוסרו.

ור' יצחק-יודל’ס בא בברכת “שבת טובה” הרחבה שלו. היושבים פנו מהר מקום לו, ועוזר הניח בחבה את כף ידו על שכמו וידבר אליו בקול בלשון “אתה”. ר' יצחק-יודל’ס לא רצה להתמהמה: “הרבי הולך לקדש על הכוס”. והיושבים הכינו את עצמם לברכת-המזון, ואחריה נחפזו הצעירים ללכת אל שלחן הרבי, והמחותנים –ר' יחזקאל ור' חיים – לבית-המדרש, למקום שהרב מלמד בכל ליל שבת לבעלי-הבתים שלו פרשת השבוע.

ר' יצחק-יודל’ס הפציר בר' יחזקאל ור' חיים שילכו לכבוד החתן אתו אל שלחנו של הרבי, לשמוע קידוש מפיו.

ר' יחזקאל ור' חיים סרבו מתחלה בדבר, שלא לדלג על פרשה אחת מפרשות השנה, אך החתן בעצמו העתיר עליהם מאד, ור' יצחק-יודל’ס אמר: “צריך לחנך אתכם ולהרגיל”…

ובעלי-הבתים הזקנים, בבושת-פנים קצת, נלוו אל בניהם לבית הרבי. זה היה ליל שבת הראשון, שנפקד מקומם בבית-המדרש בשעת למוד פרשת השבוע.

* *

בבית-מדרשו של הרבי!

עדה אחת! ובעדת ה' כלם שוים, ילדים, צעירים וזקנים, לכלם נשמה אחת, כלם בנין אחד, עובדים לאל אחד ומתפללים בבית-מדרש אחד. והתפלה היא אחת, אלפי קולות יוצאים מלב אחד; כלם נשפכים כמים בכלי אחד, ים של שטריימלים שחורים מעורבים יחד. כל העינים נטויות אל לבוש הבגד הלבן, המתהלך הנה והנה בין ים של שטריימלים מקצהו האחד של בית-המדרש לקצהו, זה הרבי, שאצבעות ידיו תחובות בחגורתו, עיניו נטויות למעלה ומצח-השכינה שלו, הגבוה והרחב, נעשה קמט אחד: במחשבה אחת וכונה אחת לאלהים!… ואלהים השרה את שכינתו פה, בתוך העדה, התערב עמה, ויהי לחלק בתוך הכלל, פתילה אחת ושלהבת אחת במנורת הכלל. השכינה וכנסת-ישראל – כנסת ישראל והשכינה, שתיהן נרות בגולה, נפגשו יחדיו ונזכרו עת דודיהן, כחתן וכלה שהיו “ברוגז” ונפרדו זה מזו בארצות נכריות ועתה הם פוגשים זה את זו בתחנות נכר?

והרבי שר את שיר האהבה שלו לשכינה הקדושה: “שיר-השירים”.

לא היתה זאת שירה אך קריאה עמוקה ומדויקה בכונה, מטעמת כל מלה ומלה לפי תכנה וכונתה: –“אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש. בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים. כרמי שלי לא נטרתי”.

“הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים?”

“אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים”.

“אני חבצלת השרון, שושנת העמקים”.

“כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות”.

“כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים. בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי”.

“דומה דודי לצבי או לעופר-האילים. הנה זה עומד אחרי כתלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”.

“ענה דודי ואמר לי: קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך”.

“כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו”.

“הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו”…

“קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך”…

וקול הרבי לא רק קורא, כי אם מטעים כל מלה ומלה ומסביר לשומעיו את המתיקות, הדבקות והאמונה, שחשה כנסת-ישראל לשכינה, והשכינה – לכנסת-ישראל… והעדה מרגשת, כורעת ומרכנת את ראשה, כשדה צמא לענני גשם של ברכה. וכל מלה ומלה מנגנת בלבבות ומנחמתם – ברכת שלום מאת השכינה אל כנסת-ישראל שבגולה.

"לו הייתי צפור יער,

כי אז אליך באתי"…

ויהודים מתאחדים זה עם זה ללב אחד ולנשמה אחת.

והרבי קורא באהבה וחבה רבה, כאילו קרא אגרת-שלום, שבאה ממרחק אלפי פרסאות:

“אני ישנה ולבי ער. קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה”.

“פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?”…

“דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עלי”

“קמתי אני לפתח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול”…

“פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. נפשי יצאה בדברו. בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני”.

“מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות”.

פתאם נשתתק הרבי, בהתהלכו על פני בית-המדרש לארכו ולרחבו בעינים נשואות למרום וקמט מצחו התרחב והתעמק עוד יותר. על הנאספים נפלה איזו אימת חבה שאחדה ודבקה כלם יחד.

ותיכף התעורר הרבי כמקיץ משנתו בשמחה גדולה, כאילו איזה דבר פלא התגלה לפניו, ויקרא בקול:

“שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי-השרת, מלאכי עליון”…

והיה כאילו נפלו מחנות-מחנות מלאכים אל תוך עדת החסידים והתערבו בהם. וכמכרים ומודעים מכבר אחזו זה את זה בחגורותיהם וישמחו יחד:

“שלום עליכם מלאכי השרת!”…

והדבקות נהיתה יותר ויותר עמוקה, אחד נכנס לתוך רעהו בגיל ובשמחת שבת, באחדות וחבה יותר ויותר:

“שלום עליכם, מלאכי השרת!”

והרבי נכנס בין הנאספים ויתערב בתוך העדה, אחזו זה את זה בידיהם וכלם בקול גיל אחד:

“בואכם לשלום!”

אחרי-כן שוב נשתתק הרבי ויעמוד בתוך בית-המדרש ועיניו עוד נטויות למעלה, כאילו שאפו ובקשו משם איזה דבר, אצבעות ידיו תחב עמוק בחגורתו ולא מש ממקומו רגע ארוך. ולפתע התעורר עוד פעם כמקיץ מתרדמה ויכָּנס אל הפנה שבין ארון-הקודש ובין הכותל, שם הרכין את ראשו וישאר במצב כזה מתעמק בחבו ומניע בשפתיו… אחרי-כן החל לנענע בראשו ולשפוך שיח תפלת לחש בלא מלים… הרים את ידו לפרקים, כאילו חפץ להטעים ולהסביר איזה ענין, ומיד אחרי כן נשאר שוב עומד בלי נוע.

כל הנאספים –גלי ראשים על פני גלי ראשים– טבועים בדממה מתוקה ואימת חבה מתוקה מרחפת עליהם. כלם היו אחוזים בידיהם מחכים בחרדת-קדש. ופתאם הקיץ הרבי, ובחדוה רבה אמר:

–לקִִִדוש!

פניו האירו כמו נקדשו בנשיקת השכינה, וכאילו יצאו מהם קוי חום ואור, משכו את כלם אחריהם ויכניסום תחת כנפיהם. הנאספים פנו דרך.

בדלת נראתה תהלוכת נשים והרבנית בתוכן, מקושטה באבני-חן, זהב ופנינים, שנוצצו בברק של “שבת מלכתא” ויפיצו מסביב הוד מלכות ותברך את כלם “בשבת טובה”. אבני-השהם הגדולות של עגילי אזניה, ושל שביס השבת, שנראו כטפות שבת גדולות וטהורות וחרוזי-המרגליות הפזורות על חזה ועל שמלת המשי שלה, הדומות כדמעות קפואות של ילד שלא טָעַם טעם חטא, הוסיפו לה תפארת והוד, על פניה היתה שפוכה גדלות הנפש היהודית בכל חנה. היא נגשה בראש בנותיה וכלותיה אל השלחן. משמלות-המשי שלהן נשמע קול רחש, ואבני השוהם והפנינים סִנְוְרוּ את העינים ויעורר רגשי כבוד ויקר.

הרבי הרים את כוס הכסף הגדולה המלאה יין ויקדש:

–“ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו”.

ואמנם קדש אותו הרבי, כי הקדושה היתה חופפת על כל הנאספים, השתרעה דרך החלונות הפתוחים על עולמו של הקדוש-ברוך-הוא המלא סוד, וכל היקום מסביב התנשא ויתרומם מן החול אל הקדש.

* *

בסמטא חשך. הכוכבים, משובצים עמוק-עמוק בשמי תכלת כהה, נראים כנרות של שבת מהבהבים בחדר משכן יהודים, כשנרדמים לקול ספורי-מעשיות. פה ושם נראה באיזה חלון נר שבת ההולך ודועך, ומחלונות פתוחים נשמע עוד קול זמירות ההולך הלוך ומתנמנם. הקידוש של הרבי התפשט בכל ארבע פנות העולם, בין הלילה, השמים והארץ ונרדם במתיקותו… הרחק-הרחק נשמעו צעדי שומרי-הלילה, הנוטרים את העיר מבערה…

מחלונות הרבי נשמע קול זמירות מתהלך ברחוב, שפרץ לו דרך למרחוק.

שני זקנים לבנים כשלג, שני ראשי ישישים הלבינו בחשכת הלילה. אלה היו ר' יחזקאל ור' חיים בשובם מקדושו של הרבי.

מחלונות בית-המדרש חדר עוד אל הסמטא אור מעמעם בפיח, וקול עיף של עדת יהודים מנמנמים נשמע משם.

נכנסו לבית-המדרש.

אצל השלחן, המואר באור מנורה מהבהבת, יושב הרב ומסביב לו בעלי-הבתים, עיפים ויגעים מעבודת כל השבוע, לומדים פרשת השבוע.

“ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר”.

אויר מחניק העיק על העדה הקטנה הנרדמת למחצה.

ומבין הנאספים היה בולט ראשו של ליב הגבוה הסומא, שהיה נוחר בקול.

בעלי-הבתים התביישו…

שבת בבקר. החמה מתרוממת על אופק השמים ויום בהיר נמתח על העירה. היום משכים מעצמו, בלי עזרה ושתוף מאחרים. החנויות סגורות ואין איש מתעורר משֵנה.

ובטעות אכר נמשך ובא בעגלתו ורואה שבת בעירה, הוא עומד לרעות את סוסו ועושה לו “שבת” בשוק… לפעמים נראה בעל-בית לפני פתח ביתו בלבנים נקיים וגהוצים, מפהק חפשי בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. שם נראה חסיד שב ממקוה וטפות מים נוטפות מפאותיו הרטובות על צוארון כתנתו הנקיה, המתפשל ברחבות על מעילו העליון. ובאמצע השוק נראה פתאם איש גבוה בזקן ארוך ורחב פותח את פיו בכל רחבו ובקול ממושך כחבל ארוך הוא קורא:

• אל בית-הכנסת!

ומתחילות להֵראות יהודיות בשמלות לבנות מגוהצות, רצות ודופקות בתריסין, שרה’לה, כבר קראו לבית-הכנסת! מוטי ברזל נתזים והתריסים נפתחים ונראות מצנפות שֵנה בחלונות הפתוחים, מביטים לשעון-העיר שעל מגדל בית-המועצה: איזו שעה?

וברחוב נראות נשים מקושטות. בנות ישראל אוהבות לקשט את עצמן מדי שבת בשבתו, ובמיטב שמלותיהן הן הולכות להֵראות לבית ה'. אז היתה המוֹדה לשאת שלמות קצרות מלמעלה ורחבות למטה כל כך, עד שדומה היה כאילו דרה שם האשה יחד עם תריסר ילדיה. והשלמות היו עדויות סלסלות מקליש שבאו בירושה מאמות לבנות. כל חזיה היתה מכורכשה בסלסלות בפיה ובשוליה. ועל ראשיהן נשאו הנשים חצי-מגבעות, ששני פרחים חרוזים על חוט ברזל פארוּן למעלה עטופות במטפחות טורקיות, שהיו נקראות בשם “מטפחות בית-כנסת”. ונשים צעירות מבנות הדור החדש נשאו צוארונים, שבהם תלוים פתילים אחוזים בלשונות של צמר שבאו מליפציג. והפתילים מרוקמים ורכוסים ברכס רחב על החזה. השלמות האלה הוסיפו פאר ואצילות למין הנשים. ועל הפאה-הנכרית נשאו מגבעות בסלסלות שחורות ומפוארות בנוצות שחורות, אחוזות בשני פתילי משי על הצואר. ונערות לבושות נעלים מבריקים, עטופות מטפחות על שמלותיהן הלבנות, היו עומדות לפני הפתחים בחלונות ומסתכלות החוצה. הנשים הקשוטות היו מרגישות את עצמן כאילו הלכו בתהלוכת-חג, הלכו לאטן ובהעויות-חן, בדעתן, כי הכל מסתכלים בהן ובתנועות גופן וכל אשר עליהן ימד וישקל באלפי פיות… נערים קטנים, הולכים לפני אמותיהן או דודותיהם, נושאים את הסדורים והתחנות צרורים במטפחות לבנות. אל הרחוב יצאו יהודים בעלי-בתים בבגדי-שבת שלהם, בנעלים מצוחצחים ובצוארונים לבנים קפולים, מהם עטופים טליתים ומהם שנשאו לפניהם נערים קטנים את טליותיהם וחומשיהם. חסידים, בבגדי אטלס ושטריימלים וצוארונים מגוהצים ועניבות שחורות (סימן לעשירות ואצילות בעליהן), יוצאים, מהם אל המקוה ומהם שבים משם. הרחוב התחיל להתמלא חיים ותנועה של שבת, השמש השתפכה בקרניה הרעננות והבהירות על פני השמים וכמחודשה באה ליום השבת, ואת אורה השפיעה על שורת בתים אחת, בעת שהשורה העומדת לעומתה היתה טבועה בצל. על עלי עצי הפרי הפורחים עוד חופף טל הלילה.

ובית-הכנסת עודנו עומד חרב, וגדר עצים מסביב לו – קבר של בית-כנסת… הכותל האחד שנשאר שריד אחרי השרפה – “כותל מערבי” – כמצבה על גבי הקבר. יהודים עוברים ומתאנחים והולכים לבית-המדרש. בבית-המדרש כבר התחילו להתפלל. החזן הכין מנגינות חדשות בעד עדת החסידים שבאו אל הרבי. הוא מוקף משוררים, נערים קטנים מיבבים, שבכל ימות השנה הם מתגלגלים בחוצות ואין איש שם אליהם לב, ועכשיו נעשו פתאם למיוחסים גדולים, והעדה שמחה או נוגה, לפי רוח השירה שלהם, והם ממציאים את התפלות השמימה… אצל הפתח עומדים “המבינים”, אומן של נעלי-יד בזקנו המגולח וכנופיא שלו, ו“מבקרים”, מעקמים לפעמים את חוטמיהם, דופקים ברגליהם, מעמידים את עיניהם, ולפעמים הם מטים אזנים קשובות… הנה!… הנה!… ר' יחזקאל וחתנו אחרו קצת, כיאות לחתן, וביחוד לחסיד… את החתן כבדו ב“מפטיר” ונשים מסתכלות מבעד לעזרת-נשים ומקשיבות לקריאת ה“מפטיר” שלו.

אחרי התפלה קרא יחזקאל את המתפללים לביתו לקדוש. מלכה’לה עכבה את בעלי-הבתים בביתה, בכבדה אותם בדגים, עד שיבואו החסידים מבית-התפלה שלהם. לבסוף באו עוזר’ל ור' יצחק-יודל’ס ובני החבריא שלהם, שהתחילו תיכף לחטוף, למשוך ולמרוט, ואיש לא ידע איך ומתי היה הדבר, כי בעלי-הבתים נמלטו להם אחד-אחד… והחסידים, בהשארם לבדם, מהרו כלם יחד, גדולים וקטנים, לדחוף ולחטוף בהמולה גדולה מכל מה שהעמידו על השלחן מאכל ומשקה. מלכה’לה שבעת-נחת: בביתה חסידים ולמדנים, תנועה וחיים, ור' יחזקאל כמעט חש את עצמו לחסיד. החסידים הכניסוהו בתוך חברתם, הניחו את ידיהם על כתפיו. אחרי כן התחילו לזמר והבית נתמלא שמחה. מלכה’לה חלקה ליושבים דגים וכלם ישבו איש-איש על מקומו. ומכל פנות העיר החלו להביא פשטידא: “אמא שולחת פשטידא לחתן” – אומרת הנערה, בהביאה את פשטידתה סגורה בין שתי קערות עטויות מטפחת.

• תודת-חן! אמרי לאמא, כי אם-ירצה-השם וחתנך ישב אצל שלחנה, נשלם לה בבקבוקי יין טוב – צללה תשובת בעלת-הבית.

השלחן מלא פשטידות שונות, ולפי הפשטידא היתה נכרת בעלת-הבית שלה. פשטידא של לביבות-סלת היתה של בעלת-בית פשוטה מבנות הדור הישן, ממולאה שדרות-שדרות של צמוקים – של “גברת” מבנות הדור החדש, ומרחשת של קמח יבש בלול בשומן, מעורב במעט צמוקים ומתובל בפלפלים הרבה – של אשת חסיד….

* *

ברחוב תנועתה וחיים וחדוה. יהודים יושבים את שלחנותיהם, ומחלונות הרבה נשמעה היטב “המולת” יום המנוחה. רבים נרדמו על סדוריהם בברכת-המזון. הצעירים התחמקו מן הבתים ויעלו על ההרים שמסביב לעיר לטייל עם נערות…

ומקום השבת עתה על ההרים, והעירה נרדמה תחת סנור אמא… מנוחה של שבת. גם נערי החדרים מטפסים על ההרים. הנה על ראש ההר עומדים נערים קטנים ומביטים דרך אגרופיהם על העירה, “מרגלים” – לפי דבריהם – תרים את הארץ ב“שפופרות”. וממורד ההרים צונחים ילדים איש אחר רעהו, משחיתים את נעליהם ומכנסיהם. ונשים מטיילות על הדרך שבין ההרים, בראותן את בניהן מלמעלה, צועקות אליהם אל ההר: נחום, הבגד של שבת שלך! חיים, רד מהר! היורד אתה משם, או לא?

בני “החברה” עושים את עצמם כאינם שומעים ועושים את שלהם. פתאם צועק אחד מהם בקול: “הרבי” הולך! וכל בני החבורה מתחמקים ונמלטים.

ומתחת ההר נראה הדרך המשתרע מרחוק. הנה הפלג השוטף באמצע העירה והטחנה העומדת עליו, שגלגליה סובבים על ציריהם והמים רועשים ומטפחים עליהם, ואחרי הטחנה מטיילים בחורי בית-המדרש.

* *

אחרי סעודת-הצהרים. ר' יחזקאל, כמנהג בעל-בית בשבת, עולה על מטתו ומתכסה בכסתו וגם מלכה’לה עושה כמוהו.

ולאה’לה, לבושה שמלת-החג שלה וסנורה הלבן, נכנסה אל הטרקלין, וכמנהג הנערות מבני הדור החדש, ישבה אצל השלחן לקרוא “ספור-מעשיות”. הוא התהלך על פני החדר הנה והנה בקצת אומץ-רוח יותר וכרגיל יותר בבית. שניהם חשו את עצמם כשייכים זה לזו, אם כי לא החליפו עוד כמעט דברים ביניהם. היא קראה בספר, ודבר המצא החתן שלה בחדר לא הפריעהּ ולא התבישה בפניו עוד. הלא הוריהם עשום לחתן וכלה! הוא לא דברה דבר, אך שמחה בלבה שמחה פנימית: הלא הוא שלה, חתן שלה! ובלבה ספרה את צעדיו. לפעמים לא הביטו איש אל רעהו ולפעמים לא יכלו להסיר את עיניהם זה מזו. ומה? האם לא מותר הדבר? אך חסר להם ענין לשוחח בו, ומבלי פצות פה נשארו יחידים בבית.

• אפשר יחפוץ אברהמ’לי לשתות מי-סוֹדה? – שאלה פתאם בהזדיינה בעוז רוח.

• תודה רבה – ענה לה – וקולו צלל באזניה. הלא היא כבר קרובה אליו קרבת משפחה. האם לא כן?

הושיטה לו כוס מי-סודה, העמידה על השלחן ותגש אליו, והוא לקח את הכוס בידו ויברך עליה ברכת “שהכל” בקול, והיא הרגישה, כי “הברכה” שייכת גם לה, ותען אחריו “אמן” בלחש, ולבה היה מלא “נחת” כאילו השתתפה יחד בברכה.

ושניהם נשתתקו עוד פעם. הוא התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. רוצה היה לספר לה על דבר הבחור מלוביץ, על עניני בית-מדרשו – ונזכר, שהיא נערה שאינה יודעת עד-מה בדברים כאלה. חפצה היא לספר לו על חברותיה – ונזכרה שהוא נער. ובכן חסר להם חומר לשיחה; אך לא חדלו להרגיש, כי טוב להם יחד, הלא הם חתן וכלה! והשאר – אין שוה כלום…

ומן החוץ חדרו אל החדר קרני שמש-השבת, ששפכו אורן על ארון-הזכוכית והאירו בברק על מנורות-הכסף וכוסות-הזכוכית שעמדו שם. ומן החלון הפתוח, שעלי האילן שצמח לפניו היו מתנועעים לרוח החרישית שנשם, נשמע קול צחוק נערים שובבים שישבו לפני פתחי בתיהם, ופה ושם היו מטיילות נערות קשוטות בגדי-שבת, לוטשות עיניהן על חלונות ר' יחזקאל, ברצותן להביט בחתנו של לאה’לה.

פתאם נראתה מרחוק כנופיא רצה בצעקה והמולה. הכל קמים מעל ספסליהם ורצים אחריה במורד הסמטא. מבעד הוילונות המוּרמים מעל החלונות נראו ראשים במצנפות-שֵנה על המפתנים ולפני המפתנים – בגדי לבן של נשים, ראשים עוטים מטפחות מסתכלים… ובתוך המהומה – ראשים שחורים, בגדי לבן, נערים, נערות וטף, איש אחרי רעהו ואשה אחרי רעותה נדחפים ורצים, באים וקרבים אל הסמטא. בעלי פנים מיוחמים, שנוטפים מהם נטפי זעה, רצים לפני הכנופיא וצועקים בקול: “נתפסו, הה, נתפסן!” “הלויה” נכנסה אל הרחוב ומתוך הכנופיא נראה נער-הסוסים של ר' יחזקאל, נטע – אויה! כובע איש-הצבא שלו קרוע ותלוי לו מעל קדקדו, שערותיו פרועות, אזניו אדומות כדם ממריטות, וכל מי שיש לו ידים ורגלים סוטר, מכה, צובט ובועט בו והוא כשה תמים נותן גוו למכים, כאלו לא הבין דבר מכל מה שקרהו. ומצדו – יֶנטה, משרתת מלכה’לה, במטפחת סרוחה על הארץ, שערותיה פרועות, חזיתה קרועה ופניה מכוסים בכפיה האדומות והעבות. אשה יהודית הולכת אחריה ומכה באגרופיה על ראשה: “נחת יש לי ממך, נחת!” ומובילים את הזוג לפני חלונותיו של ר' יחזקאל. וכל הסמטא למגדול ועד קטן בקול אחד: “נתפסו, הוי, נתפסו!”… ר' יחזקאל קם מהרה ממשכבו ובמעיל-הבקר שלו הוא יוצא החוצה “לסטור”!…

• הה, חטא!

החתן והכלה שלנו התחמקו בבשת-פנים ל“מקום שפלפלים גדֵלים”…

אחרי השֵנה של צהרים יושבת לה הסמטא ללמוד תורה. מכל חלון נשמע קול תורה מתהלך ברחוב. ר' יחזקאל כבעל-בית פשוט, ישב כמנהגו “להעביר על הסדרה”, ואחרי כן התחילו באים נכדיו לבחינה. ר' יחזקאל בחָנם בפרשת השבוע ומלכה’לה חלקה להם “פירות של שבת” – אגס ותפוח וכף מלא עכביות לכל אחד, ולבה שבע נחת.

החתן ישב מצדו השני של השלחן ולמד בקול רם בגמרא ארוכה ורחבה, התפלפל, התקוטט והתפייס עם עצמו, ומיד התחיל לשחות בים התלמוד ויתע בעבי יער אילנותיו עמוק-עמוק… ור' יחזקאל התבייש בחומשו הדל והקטן לפני הגמרא הגדולה, הגמרא הקדושה… בביתו, תחת צל קורתו הדלה, מריבים זה עם זה ומתוכחים תנאים גדולים כאלה: “אביי ורבא”! מה יפה ומה נעים!

לפני הפתח ישבו מלכה’לה והמחותנת שלה, כלתה ובתה, על כסאות בשמלות משי ושרשראות של זהב על צואריהן ויסתכלו במטיילים.

והשמש יוצא לו לאט-לאט בצעדי מנוחה של שבת אל מחוץ לעיר. יהודים שבים לבתיהם ל“שלש-סעודות”, הולכים ומשוחחים זה את זה. נשים הולכות ומטיילות עם ילדים וילדות “בלי עין-הרע”, המושכים את אמותיהם בשלמותיהן וסנוריהן: “פירות של שבת, פירות של שבת”! הנשים עושות את עצמן כאינן שומעות. ומחלון פתוח מצלצל קולו של החתן וכובש לו דרך רחבה וממלא את הסמטא ברגש של שבת. העוברים נשארים עומדים תחתיהם לרגע: “החתן לומד, החתן לומד!”

לאה’לה משתעשעת בשרשרת הזהב שעל צוארה! החתן שלה לומד החתן שלה!…

כבר החשיך הלילה ופה ושם נראה בחלונות אור נרות מודלקים, המופיע ומאיר את החשכה. מרחוק נשפכת מנגינה נשכחת משלחנו של הרבי, היושב עוד בסעודה השלישית, והנגינה שֹוחה לה דרך הסמטא אל עולם אחר… רוח געגועים משדות נעלמים מרחף על הסמטא. החנויות נפתחות ופה ושם נראתה יהודיה עטופה במטפחת רצה ועוברת בקול בכיה: “אישי נפל למשכב!” – זו רצה לבית-המרקחת לקנות מי-סודה, וזו – לרופא העיר אחרי בקבוק-המיחם, ו“היהודי של הנשים” רץ מבית לבית בבקבוקו שמריחין בו…

חרדה עברה בעירה, כאילו רחף עליה מלאך-המות בכנפיו. איש לא הרהיב עוז בנפשו להוציא מתוך שפתיו את המלה שהעיקה על כל לב: “כולירה”.

והירח סלל לו דרך בין ענני שמים הכהים ויופע ביניהם באורו הטוב והמלבב של מוצאי-שבת… פה ושם עמדו קבוצות אנשים ו“יחדשו” הלבנה…

ומרחוק, מאגמי המים, נשמע קול קרקור של צפרדעים, או האלהים יודע של מי….

---

בינתים באו ימי אלול העירה.

אותם הביא אִתו “היהודי סוחר־הצמר”, הבא לעירה בימים ההם…

אלוהים יודע מאין הוא בא ומי הוא. הוא שליח הסתיו… בימים ההם כשבת בעלות-הבתים לפני פתחי בתיהן ארוחת הבקר, אחרי חלקן פרוטות לילדיהן לפני לכתם לחדר; החמה עודנה חופפת על פני העירה, אך כבר חדלה להחם אותה, – אז נראה פתאם “סוחר-הצמר”. הוא בא, כפי הנראה, ממרחק רב, ששם שורר כבר החורף, כי הוא נושא על רגליו ערדלים עמוקים ופקעיות של צמר תחת זרועו לעשות מהן פוזמקאות. הוא גוּץ ולבוש בימים היותר חמים לשון של צמר על צואריו, זכר לחורף, יהודי המסתיר בקרבו איזה סוד, ששלָחוֹ החורף לעירה לבשר על-דבר בואו. למראהו מתחילים הלבבות לפעם ומתעוררים בהם הרהורי-תשובה…

צפור החורף הראשונה…

אחריו מתחילים להֵראות בעירה אורחים לא שכיחים בכל ימות השנה בכובעים משונים ובקפוטות משונות תפורות בטעם משונה. אורחים בצרורות ציצית, קמיעות ועצמות-סגולה, לתלולתן על צוארי ילדים, שמזכירים לבני העירה שישנו עולם אחר ויהודים אחרים… ובדרך הנטוע עצי צפצפה משני עבריו נכנסים ויוצאים אל העולם הרחב – אורחים נוסעים בעגלות מכוסות בד עם יתומות סומות, עם פסחים בקבַּיִם שלהם, עם עגונות עזובות; יהודים נכבדים בזקנים ארוכים ויפים, נשרפים בכתבי-מליצות שלהם; גרי-צדק – יהודים שפניהם פני גוים, או גוים שבידיהם סדורים של יהודים, מספרים על דבר הוריהם הרוזנים או שרי-הצבא, כי פתאם התחילו לאהוב את אמונת היהודים, השליכו את כל עשרם וכבודם וימולו את בשרם. בני העירה היו חשים איזה פ­חד בפניהם­: יהודים ובכל זאת אינם יהודים…

בסמטת בית-הכנסת רבתה התנועה. מוכרי-ספרים בעגלות מכסות בד באו עם ספרים, תחנות וסדורים שנודף מהם ריח ווארשא, ברדיטשוב ורייסין. תינוקות של בית-רבן היו תולשים שערות מזנבות סוסיהם, הציקו להם ויצאו עליהם רוכבים בשדה. מוכרי-הספרים ההם דרו בבית-המדרש מאחורי ארגז “השמות” ויבשלו להם טַה בשעת תפילה-בצבור. שטוח שטחו להם את הספרים על פני השולחנות ונערים הפצירו באמותיהם לתת להם פרוטות לקנות בהן סדורים וספרים. ואיזו אֵם יהודיה לא תחשוך מפיה פת לחמה האחרונה לתת לבנה פרוטות שיקנה לו סדור או ספר?…

מוכי-חלאים שונים באים העירה; יהודי בעל “דבוק”, שתרנגול קורא מקרבו, אשה צעירה שמקרקרת מבטנה, יהודים חולים בחולי הנכפה, יהודי, יהודי ו“צרורו”, ופתאִם – בא אחד לבית-דין לדון עם נפטר שכבר הלך לעולמו ואינו נותן לו מנוחה, בקראו אותו לפני בית-דין של מעלה. כל בני העיר חשים ורצים לשמוע את המת מדבר מבעד לוילון…

ועל כל האורחים ההם רובץ איזה אבק מלא סודות סתרים, כאבק ספרים קדושים, עתיקים, ודומה, כי באיזה מקום נמצא עולם של יהודים, חיים של יהודים, בית-מדרש גדול מאוד, וכל עם היהודים שוכן באיזה ארגז גדול של “שמות”, מכוסה באבק של קדושה, שעליו שפוך חנו של היהודי וגעגועיו…

* * * * * *

יום בהיר ויפה. הנשים יושבות על מפתן בתיהן, אורגות פוזמקאות ומפטפטות דברי-הבאי. מאיזה מקום צף קול תורת תינוקות של בית-רבן המזכיר לאישה את התחנה: “בזכות עוללי טפוחים שפשטו את צואריהם….” השמש כבר אינו נראה, קרניו תועות בשויון-נפש, כאורחים לא קרואים – ופתאום נשמע קול השופר; הקול מזדעזע באויר העיר ומחריד קטן וגדול.

הנשים יושבות לפני בתיהן. אחת מהן מתקנת על ראשה את הפתיל הלבן והפרח שענדה בהם את שביסה לכבוד ראש-חודש אלול. עגלות באות ועומדות בשוק ומהן יורדות דודות ובני-משפחה עטופים מטפחות עבות וסוככים בידיהם, שבאו ממרחקים לחפש קברי אבותיהם ואמותיהם על בית-הקברות הישן.

ובית-הקברות שטוח על פני מורד ההר, מצבה, מצבה תחת אילנה, ונשמה ונשמה תחת אילנה הסוכך עליה, וכלן מסתכלות מאחוריהן אל העירה. כל רב בדורו, מוקף בעלי-הבתים שבזמנו, קנה לו מקום בפנה אחרת של “המקום הטוב”. בוא ונספר את הדורות – את אבות העיר! שמות רבים מהשוכנים ב“מקום הטוב” נשמעים עוד בין החיים. מהם השאירו אחריהם את שמותיהם על עצים ועל אבנים, מהם על רחובות ומהם על חצרות: “חצרו של ר' יוחנן” או “של ר' משה”, וקזמיר החדשה בונה בתים חדשים עולים – בבתי-הקברות. מתחת איזו מצבה העומדת אחרי הגדר נשמע קול חתול מילל או כלב משוגע לוטש את עיניו המפחידות. התיש הבכור עם הרמון-הנשים שלו מלקקים בלשונותיהם את המצבות ורוח מילל מקשקש בין ענפי האילנות. ופה ושם אורחים חיים נעלמים ומסתופפים בין המצבות, ולפעמים נשמע קול בכי מתיפח מבין גבעולי העשב הגבוה, המפיצים מקרבם ריח בית-הקברות, ולא נודע אם קול הבכי בא מן החיים או מהמתים הנמצאים שם… הנה אסתר-חנה – היהודית של בית-הקברות – אוחזת אשה צעירה בידה ומראה לה מקום מנוחת עצמות אביה. ומשוררי החזן תולשים בין “אל מלא” רחמים אחד לשני תפוחים מן האילנות, השייכים להם כשכר מן “הקהל”…

ואז בא היהודי מארץ-ישראל לאסוף את המעות מהקופות התלויות על מזוזות בתי היהודים, שמשליכות בהם הנשים לפני הדלקת נרות של שבת את פרוטותיהן לנשמת “ר' מאיר בעל הנס”.

הוא היה בא כצל. יהודי גבוה ודק בפנים חורים כפני אדם ביום-כפורים, ועל קמטי מצחו היה שפוך סוד של גלותנו הארוכה… סודו של ביאת המשיח… הוא היה ממין היהודים, שהכל מאמינים שהם נמצאים באיזו ארץ ואיננו יודעים איה, ממין היהודים שלמראיהם אנו נזכרים באיזה דבר… אמונה מסותרת מתעוררת בקרבנו ומרגישים אנו שיש לנו שייכות למי…

יהודי מארץ-ישראל בבגד לבן של אטלס ופאות שחורות. יושב הוא בבית-המדרש בפנה נשכחת ומסביב לו מתקבצים זקני העירה: ר' משה-דוד “יהודי השמות”, שקבל על עצמו למצוה לקבר את “השמות” ב“מקום הטוב”; ר' ישעיה-וולף ור' נטע היושבים לעת זקנתם בקביעות בבית-המדרש, בעלי-בתים זקנים מ“חברה תהלים”, משומרי ראשו של משה רבנו וידידיו הנאמנים של דוד המלך. הם הכינו להם מכבר תכריכים ואמתחות מלאות עפר ארץ-ישראל לאחר מאה ועשרים שנה, והיהודי מארץ-ישראל יושב ומספר להם על “אמנו הזקנה”.

יהודים יושבים ומסתכלים בו. בין כפלי בגדו רובץ עוד אבק ארץ-ישראל, האבק שעל הקברים הקדושים ושעל קברה של רחל אמנו, ומכיל בקרבו סוד אלם וחביב ממרחקים…

הוא מוציא מילקוטו פרורי-סיד, שפורר בידיו מבין אבני “כותל המערבי”. בעצמו היה שם והתפלל שם “מעריב” בצבור. היהודים נוטלים בידיהם את הפרורים, שמים את המשקפים במסגרות-הברזל שלהם על חוטמיהם ומתעמקים בהם: פרורי-סיד מכותל המערבי, מבית-המקדש, עוד מהימים ההם… הן אלה ראו עוד את הכהן הגדול, יהודים עולי-רגל, בבואם בקרבנותיהם ירושלימה…

מוציא הוא מילקוטו עפר מקבר רחל. הוא היה שם בדרך אפרת, ככתוב בחומש, ששם קבר יעקב אבינו את אמנו רחל בדרך העולה לבית-לחם; את העפר הזה לקח מקברה…

ויהודים מתבוננים בעפר של הקברים העתיקים, של קבר רחל אמנו, שיעקב אבינו קברה בידיו…

וקול קורא מן הלב:

“ואני לא כך עשיתי לאמך. בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת דרך לבוא אפרתה ואקברה שם, ופירש רש”י: ולא הולכתיה אפילו לבית-לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע שעפ"י הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשהגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם. יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: “קול ברמה נשמע”, והקדוש-ברוך-הוא משיבה: “יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם”.

* * * * * *

"בין הערביים. מארץ אחרת נושב רוח קר ברחוב. לפעמים נראה בעל-בית זקן באדרת-החורף שלו, כנותן הסכמתו לחורף שיבוא, ובראש מוּרד לארץ הוא הולך לבית-המדרש לתפלת מנחה. חניכי החייטים הסנדלרים השליכו את מקלות חול-המועד מידיהם, שבהם טיילו בגנים ופרדסים ידברו אהבים עם נערותיהם היפות וכזקנים הם הולכים בסדוריהם לבית-המדרש לקריאת תהלים בין מנחה למעריב.

“ראש חדש אלול”. מחנויות קטנות שבשוק נופלות רצועות אור רחבות מקרני אור של מנורות נפט מעלות פיח, המעלות ומחזקות את הרגש של יראת-שמים. השמים בוערים באש אדמדם של גיהנום בפאתי מערב. שם דנים באש את הרשעים, והדם השותת מהם נופל על האש הבוער ומתלקח… ומהעבר השני של השמים עננים נמשכים בכובד-ראש ובצניעות, כאילו שמו לבם אל המעשה הגדול שהם עושים וכאילו טבעו בתוכם דמעות המלאכים הטובים הבוכים על רשעת הרשעים. והענן הולך וכובש את העיר וחופף עליה בכנפיו, כאלו קרא: “לא עליכם יבוא הגורל הזה!” הרחוב בין האילנות ריק, אין בחור ואין בתולה. נשים זקנות ויראות-שמים משפשפות את כפות ידיהן בדלתי חנויותיהן, זוקפות עיניהן לשמים ואומרות “אמן” אחרי ה“קדיש” הנשמע מבית-המדרש… בית-המדרש מלא מפה לפה אנשים וטף, ומרחף שם רוח של חמימות הרגש; היהודים שבו אל ה' בלבם. ה“מגיד” על הבימה ומטיף תוכחות-מוסר ובקול נגינה הוא מזכיר לשומעיו את יחס מוצאם, מי ומה הם, – כי הם בני שעשועיו של הקדוש-ברוך-הוא והוא חפץ אך לנסותם ומחכה בכל רגע ורגע שישובו אליו בכל לבם, ומבאר את דבריו במשל לבן-מלך שחטא לפני אביו, ומטעים בפסוק: “כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם?”…

ויהודים מרגישים את עצמם בנים למקום, בנים שגלו מעל שלחן אביהם שבשמים, ואחרי הדרשה מתפללים תפלת ערבית.

זה היה אותו “והוא רחום” של חול, המזכיר את המנורה של חורף, ויצא גם כן מפי ר' אשר-אהרן “קל וחומר” (חזקה היא לו) ובקולו הצרוד, ובכל זאת נבדל הוא ממנו תכלית הבדל. חיים ותנועה שוררים עתה בין ההמון הקודר הטמון בחשכת בית-המדרש הכהה. געגועים נשכחים מלפפים את העדה, געגועי בני מלכים שגלו מעל פני מעל פני אביהם… איזה ברק הופיע, ברק נוגה-כהה, רוח סתר ששתף ואִחֵד את נשמותיהם, שעשה את “והוא-רחום” הפשוט של חול לאחר, והמילים הן אחרות לגמרי, “בורא יום ולילה, גולל אור מפני חֹֹשך וחשך מפני אור” – נשמת חיים נָשְמָה בין ההמון הפשוט, נשמת כלל ישראל, הנשמה הפשטה והתמימה מ“חברה תהלים” של חול…

הנאספים עמדו והתפללו בלחש “שמונה-עשרה”. בית-המדרש הוא אפל למחצה, הנרות שלפני העמוד מתחילים מהבהבים, ובפנותיו טבועות טפות אור בימים אפלים. דממה אלמת רובצת על פני כל הראשים. הטלית היחידה בין המון קפוטות שחורות נראה כחי אחד בין המון צללי מתים. המון צללים שחורים מתנועעים הנה והנה, כאלו איזה רוח סתרים נשב בהם ויזעזע את ראשיהם כשבלים לפני רוח… לא היה נשמע גם קול מלה אחת. לפעמים נשמע: “הוי, ריבונו-של-עולם!” יוצא באנחה מלב קרוע. והמון הצללים כאילו הסכים לקול האנחה והתנועע הנה והנה בסוד סתר. נשמה דוממה, עטופה בסדין לבן התפללה בדממה בין ההמון והתפלה היתה דוממה וקודרת…

בא לילה. מעל הצפצפות שעל הדרך השחור נדַמו קולות הנגינה, כאילו ה“אשכנזים הגבוהים בשוטיהם הארוכים” הלכו בלא עת לישון. רוחות קרים נושבים משם. בסמטא חשך, הכל מעוטף סדין שחור. התריסים שעל החלונות סגורים ומבין סדקיהם חודרות קרני אור ממנורות דולקות; יהודים יושבים על עבודתם. נשמע קול הקורנס של הסנדלר המכה על האבן שלו והקול מתהלך בסמטא כמודע ותושב, ככנמית בכותל, ומזכיר את לילות החורף הארוכים והחשכים אצל האבנים, והלב מפעם מפחד בלילות…

והבתים שבעירה ושמסביב לה טובעים בימי אילנות ירוקים מגני הפירות שצמצמו את הכל בתוך עצמם ועשו את העירה לעציץ פרחים גדול. בני ישראל שכנו בגנים ומבין חשכת הירק שלהם הופיעו פה ושם קרני אורה, ועשן יצא מהם: איזו גננת בשלה ארוחת-הערב, והאורות שבין הירק הכהה מעוררים אימת חבה של יראת שמים בעירה ומושכים אליהם כבקסם.

ובאויר פורחות תולעים מאירים, הנראים כזיקי אש או כנשמות אבודות…

ועולמו של הקדוש-ברוך-הוא הוא ככלה צנועה, אהובה, המטַיֶלת יחידה בקצה הדרך, יורדת מן הסמטא אל הדרך השחור.

השמים הדוממים והכהים קוראים קריאת-שמע בעד העירה: “המפיל חבלי שנה על עיני ותנומה על עפעפי”…

ימי החג עברו. בני העירה ענו את נפשותיהם וגם שמחו בשמחת תורה, ועוד ביום האחרון של חג התחפש ארון-ליב הסנדלר הסומא לתוגר בטלית עטוי על שפם, יצא במחול בספר-תורה בידו וימחא על השולחן באגרופו: “משה רבנו שלנו! שלנו!!”… בינתים באו הלילות שאחרי החג, לילות הסתו של מרחשון…

ליל אלם ומת. אין בית ואין אור. רוחות קרים מנשבים ומתפרצים בלי ראשית ובלי תכלית. פה ושם נראה צלו של אילן מתנועע בענפיו הערומים ודומה לגלגולו של אילן מת, והצל מתבלט, מתבדל ומפחיד בחשכת הלילה. הכל אלם, מת וקודר. מרחוק בסמטה נראה כאילו צלה של רחל-לאה, האם המתה, הולך לאטו עטוף תכריכים לבנים ומקשיב לפני תריסי החלונות אם האם החורגת אינה מעַנה את ילדיה… ולפעמים משתעשע הרוח בפח ברזל של גג או בשלט התלוי לפני חנות ומשתקשק. ומאיזה צנור נשכח מטפטפות טפות מים, והטפות נוטפות ותועות בלי הרף בצנור… מאיזו פנה נשמע קול המולת רחיים של דייסא. הגרעינים נופלים על אבן הרכב ומקשקשים כאילו התאוננו והתלוננו–ה' יודע על מי.

לפעמים נשמעים צעדי איש יחידי הולך ומקשקש על אבני הרחוב. יהודי הולך בתיק הטלית שלו לבית-המדרש לקריאת תהלים ו“צפרא טבא” קרה מתאוננת ברחוב. מאיזה חלון מופיע אור נר, הנראה כתלוי באויר, וקשקוש של איזו מכונת-תפירה להשבית את שקט הלילה המת: איזה חייט השכים לעבודתו. מאיזה רחוב נשכח נשמע קול רתימת עגלה ומרוצת איש ממהר לדרכו…

עין הלילה נעשית אפורה יותר ויותר והיום מתחיל להשקיף אל החוץ כבמשקפים שנתכסו אד, ומבין השטח החשוך מתבלטים צללי בניני עץ וכנבראים מחדש עולה עליהם בשר ונקרם עור… מן החלונות נראה אור נרות, שהדליקו המשכימים בבקר. רוח קר מרכין את ראשי האילנות שבסמטא, ונדמה כאילו גם בניני העץ מרכינים את ראשם לפני הרוח… באמצע השוק עומדות עגלות אכרים רתומות לסוסים, ויהודים רצים בצרורות וארגזים, במוטות ונסרים; הם נוסעים ליום-השוק שבעיר הסמוכה.

מן הסמטא נוסע ר' משה עושה אדרות-שער. הוא מוביל את אדרותיו אל הנהר לכבסן. הלילה עוד רובץ על עגלתו. השמים נעשים יותר ויותר אפרורים, מתעטפים בטלית ומתחילים: “מה טובו”. הבתים נבלטים והרֶוַח שבין אחד לחברו הולך וגדול. פה ושם הנרות שבחלונות הולכים וכבים. וכאילו השליכו הבתים מעליהם סוד סתר הם עומדים כבאים מעולם אחר בהכנעה וצניעות: הִננו כאשר אתם רואים אותנו!

בחורים בני בעלי-בתים עוטים מעילים חמים¹ ותיקי תפלין תחת זרועותיהם הולכים לבית-המדרש ללמוד. כבר האיר היום, ומבית-המדרש עוד נראים נרות דולקים. משם נשמע קול תורה וקול תפלה–כנראה חם שם בבית-המדרש פנימה… על הגגות ועל הגדרים נראה כפור-טל רענן של בוקר קר דוקר מרחוק–כפור הראשון של הסתו. מארובות אחדות עשן יוצא–איזו יהודית שפתה לארוחת-הבקר תבשיל של סתו: כרוב חמיץ ותפוחי-אדמה. על העירה משתרע יום-תחנה קר ועינו עין אפר.

לפעמים נגלה השמש פתאם בשמים, כאילו בא ממקום לא נודע לשלם איזה חוב. אבל תיכף מתעורר רוח וחוטף את מעט האפר והקש, שהשאירו אחריהן עגלות האכרים בשוק, ובלויי-הסחבות שנשארו, השד יודע, אחרי מי, ומנשב בהם בכח ומרקידם כבמחול-משחקים. מחול-השדים מכה בפני העוברים-והשבים כבשוטי-מטאטא ומטאטא כל תקוה מלב…

הסוכות עודן עומדות בחצרות, והרוח קורע לפעמים מהן מעט סכך ונושא אל השוק, והסכות נשארות עומדות מבֻישות בגלוי-ראש; ארבעה קירות מדובקים מכפיסי עץ ונסרים דקים בלא גג ובלא סכך, למה ומדוע? פשוט לחוכא ואיטלולא.

ושלשת האילנות שבסמטת היהודים עומדים טבועים בעליהם הבלים. והאילנות בענפיהם הערומים עומדים כמתים אלמים ומסתכלים למרחוק אל השוק, וכמסכים לאיזה דבר מתנענע לפעמים ענף ערום, שעלה אחד נמצא עוד על קצהו, זכר לקיץ: כן, כן, ילדי הנעימים!…

אך זה היתה שמחת-תורה, שבה נשכח הכל: פעם אחת בשנה צריכים להיות שמחים–ויהיו שמחים. שכורים למחצה הלכו למשכבם לנוח, ובהקיצם בבקר משנתם, התרוממו כמו מעצמם ממטתם. במשך ימי החגים אכל החנוני את מעט הקמח מאמתחתו, והפטיש והצבת של בעלי-המלאכה אין איש יודע אנא באו…

מתחילים באים אל השוק במקלותיהם מוכנים ומזומנים להרויח פרוטה. הרוח נושב. ה“בעל-יכולת” מתהלך ברחבות בשוק באדרת-השער ששלו וכובע-המשי של חג על ראשו (כובע החול, שהסיחו ממנו את הדעת בימי החג, לא נודע איהו). יהודים סובבים בשוק ומחכים לעגלת אכר כאל משיח… איש עוֹיֵן את רעהו על לא דבר… על מפתנה של חנות ר' ליבוש אֶפשטין עומדים סרסורים קפואים מקור בבגדיהם הקלים ומהתלים בעצמם במילי-דבדיחותא, כאילו כבר הסירו כל דאגה מלבם. ה“בעל-יכולת” קונה לו צנון בשוק לארוחת-הצהרים. יהודים מביטים אחריו ומתאנחים, מראים עליו באצבעותיהם ורעיון אחד עולה על לב כולם: “זה הוא האחד שיאכל היום ארוחת-הצהרים”…

בסמטא נשמע פתאם קול המולה. השוטר מגרר אחריו שני מנורות-נחשׁת של שבת ושמיכות בעבוט בעד המס שלא שלמו בעליהן. יהודית רודפת אחריו ומתחננת–והשוטר אינו שם אליה לב. היהודים הרואים רוח חרדה אוחזתם, הלב פועם: הוי, הוי, שכר-דירה!…

התינוקות אינם הולכים עוד לחדר; מחדר הישן כבר יצאו ולחדר החדש עוד לא נכנסו ומתהלכים עתה באפס מעשה ומפריעים את אמותיהם מעבודתן. האמות מקללות ומחרפות, והם חוטפים פתי-לחם, נותנים בכיסיהם ורצים החוצה. ברחוב הקצבים שטוחים עורות שעירים לאדרות, מתיבשים לנגד השמש. על סדיני בד ארוכים שטוחים פירות-חרף: תפוחים ושזיפים, והנערים חוטפים מהם מלא-קומציהם ורצים אצל האחו שאצל העירה, ששם רועות הבהמות. טל כבד רובץ על הכל, אך אין בכך כלום, קובצים ענפים, גבעולי חטי דורה, סכך של סוכה, מסיקים אש וצולים תפוחי-אדמה, יושבים מסביב למדורה וקולעים טבעות מעלי לולב. העשן מתאבך, מתמר ועולה וכובש את כל העירה. לכדו הילדים את העירה ויכבשוה…

מלמדי-דרדקי סובבים בשוק ומחניפים לבעלי-הבתים. אבות שבעים מקשיבים לדברי החלקלקות ומניעים את ראשיהם… בחורי הישיבה באים מערים אחרות וילקוטיהם על שכמם בקפוטות חדשות, שנתפרו לכבוד יום-טוב. הם מחזרים על הבתים ומבקשים ארוחות איש יומו. אמות מלַוות את בניהן מחוץ-לעיר, מגררות אחריהם את ילקוטיהם ומשלחות אותם לערים אחרות ללמוד; דואגות לתכלית שלהם…

כל העיר יראה, חרדה וחושבת על-דבר תכלית…

מחוץ לעיר מטייל חייט, בעל זקן כתום וארוך ועינים קמות וחוטם גבוה ודק, עם בחור לבוש מעיל חדש, שקנה לו משכר עבודתו בקיץ, משיח עמו ומבטיח לו הרים וגבעות. הבחור מחריש ואינו עונה דבר. ומרחוק נראה נער הולך לדרכו וילקוט על שכמו, לחפש עבודה בנכר ואמו הולכת אחריו, מברכת אותו ובוכה…

בערב חוזרות העגלות מיום-השוק בצרורות, ארגזים, מוטות ונסרים. מן החנויות מאיר אור מנורות, השמים מעוננים ונראים כנטוים על ראש העירה, גשם קר מטפטף (אין יום-שוק בלי גשם) במדה אחת ובכונה אחת, או בלא כל כונה. הביבים מתרחבים ומתמלאים וכובשים להם את חצי הרחוב. כבר קשה לעבור מצד האחד אל השני. אנשים עומדים על מפתן הפתחים ומביטים אל העבר האחר. מי הביבים מתחילים לשטוף אל החנויות שמפתניהן נמוכות מקרקע הרחוב, ויהודים מגרפים במגרפות וכנפי-אוזים את האורח-הלא-קרוא. בדרך אחד הוא יוצא ובעשרה הוא שב וגוזל עצים ונסרים מהחנויות וגורפם על הסמטא. הנשים רודפות אחריהם וקוראות: חטפו, חטפו! עצרו!

דרך הסמטא מטייל גדליה-יודל’ס לבית-המדרש. פניו כפני עצם המות, חולה שחפת, שבאה לו בירושה מאביו וזקנו. הוא גבוה כיהודי גדול, ודק כנער קטן, ולמראהו מתעורר פחד לבל ישבר הגוף הגבוה הזה לשנים. צוארו הדק חבוש מטפחת עבה. הוא משתעל ומסתכל בעיניו הקרועות והגדולות נכחו. בני העיר יודעים כי הוא ימות בחודש הזה, המסוכן לחולי שחפת, והם מביטים על בן-אדם כמוהם, שהיום כאן ומחר יכנס אל הסוד הכמוס, שאנחנו יראים כל-כך מפניו. בעבור גדליה-יודל’ס שוררת בסמטא דממה, הכל מתחילים להרהר בתשובה, כאילו פרח לו דרך שם מלאך-המות בכנפיו השחורות. נערים עומדים ממקומם ומתלחשים ביניהם ומרמזים עליו באצבעותיהם… הסמטא מתיחסת אל המות ביראת-הכבוד…

בערב יושבות נשי בעלי-הבתים ושכנותיהן מסביב לכירים, שבהן צולות תפוחים לבניהן הלומדים בחדר בלילות לעת שובם משם. מנורת החורף דולקת על השלחן והנשים יושבות מסביב, מתקנות ומטלאות בגדי לבנים לחורף ומסַפרןת ספורי-מעשיות. דרדקי-דבי-רב כבר באו מחדריהם בלוית עוזרי המלמדים, ועד שיבואו “נערי הגמרא” הגדולים מחדריהם ויתחילו במשחק הגדול. יושבים הקטנים אצל שלחן הילדים ומשחקים ב“תלתלים”. בחדר שוררת דממה. מבעד החלונות מסתכל הלילה האפל, בחוץ שורר הלילה, אבל אנחנו הננו פה בבית “אצל אמא”…

מיום-השוק שבלוביץ באה בצרורותיה וארגזיה גם מלכה’לה אשת ר' יחזקאל גומבינר. כבעלת-בית רגילה ומנוסה נסעה ליום-השוק לקנות צרכי חתונה שונים בעד לאה’לה בתה הצעירה. אחרי בואה עם המון הצרורות והארגזים נאספו כל בני-ביתה, כל בני המשפחה ומכיריה הקרובים והרחוקים: שינדל, הינדל, רחל-לאה ושאר הדודות להתבונן בסחורה הקנויה ולשער את המחיר ולברך את הכלה. מלכה’לה הוציאה את הבד, את ארג הצמר, המטפחות והסדינים ותספר לפני כלן את קורות כל קניה וקניה, וכל ההשערות וכל הדברים שקרו לה “כמעט” ושרבו משערות ראשה. הנשים משמשו בידיהן כל חתיכה וחתיכה ושערו, כפותרי חידות, כמה מחיר כל אחת ואחת, וגם פעם אחת לא כונו אל האמת: הן העדיפו לאמוד מעט או פׅחתו, וכלן התנגדו זו לזו באומד-דעתן נגוד גמור, כאילו עשו על כך קנוניא ביניהן. באמור האחת גג, אמרה השניה מרתף, וזה גרם להמון העויות ועקימות-שפתים שונות – נוּ, נוּ… בינתים בא החייט של בגדי נשים מקליש (איש צעיר בעל שערות שחורות, שזה אך נשא אשה וחוצפה שפוכה על פניו) בכובע של שמונה קצוות, שקורא ספורי-מעשיות ובכל שבת ושבת מתאספים בביתו נערים ובתולות לרקוד, ושכבר היה לו למנהג לדגדג את הנשים תחת זרועותיהן בשעה ש“נוטל מדה” לתפור שלמותיהן, ושבשביל זה קבל לא אחת סטירות-לחי מיד בעלי-בתים נכבדים. הוא בא עם גליונות נייר גדולים שקרא להם “ז’ורנל” ̶ ומצוירים בהם שמלות נשים שונות, ומראה את תואר השמלות שנושאות בנות פריז בשרולים קצרים וזֵרים מסביב לצואר, שכפילותיהן משולבות אשה באחותה, ומספר עוד, כי עכשיו בפריז נושאות הנשים מין מעילי גברים בכפיונים מאחורי העורף. הוא יודע היטב – הבטיח – איך לתפור לפי המודה החדשה; אך פה אין בשביל מי לעבוד, ולכן הוא יוצא אחרי חג הפסח ללונדון דרך הים. כבר יש לו כרטיס-נסיעה. כל הדברים האלה פטפט בשפה חדשה מעורבת במלים גרמניות, שמשתמשים בהן מחברי סיפורי-המעשיות. בן-אדם שכזה הוא אותו הנער-החייט! יהודי הגון לא יהיה עוד…

* *

בחדר-הבשול עומדים ומחכים כל ילדי הבית, הנערים והנערות (שזה אתה באו מן החדר והנרות עוד דולקים בפנסיהם), ורחל-לאה האופָה עומדת ביניהם ומחלקת להם מסנורה הארוך דובשנים קטנים, עגות עשויות בדמות צפרים שאפתה בשבילם, כמנהג הנהוג מכבר, לחלק לתינוקות דובשנים בלילה שנותנים בו לחייט לתפור מלבושי-חתונה של כלה.