אות החמשית1 באלף בית העברית ושמה הֵא, עי'  זה.  מוצאה מהגרון, ממקום פחות עמוק ופנימי ממוצא אות אלף ויותר עמוק ופנימי ממוצא אות חית, והברתה שוה כמעט בפי כל היהודים אלא שקצתם הֹברים אותה יותר קרוב להברת אות האלף.
היא אחת מארבע אותיות הגרון אהח"ע, שיש להן קצת סגולות מיוחדות בלשון.
בלשון העברית בעצמה, וכמו כן ביחס להלשונות האחיות באה האות  ה  במקום אחת האותיות א,  ח,  ו,  י.

האות  ה  יוצאת ונשמעת במבטא בין בראש ההברה ובין בסוף ההברה, באמצע תבה כמו נֶהְ-פַּךְ, ונקראת  ה  נעה.  אך בסוף תבה יש שמפני סבות טבעיות בלשון החלו להקל את הברתה עד שסוף סוף לא הִפּיקוה יותר כלל, ואעפי"כ לא השמיטוה מהכתב, ונשארה  ה  זו אלמה, נָחָה, ולא שמשה יותר אלא לסימן שהאות שלפניה היא תנועית, ואחרי כן התחילו גם להוסיף  ה  בסוף תבות לסימן תנועה לכל התנועות, פתח וקמץ, צירה, סגול וחולם, חוץ מתנועת חירק ושורק, וכמו כן לקחה אות  ה  מקום ל"פ  ו  ול"פ  י,  כמו בנה, שתה, ולא הִפּיקו אותה, והיתה כל  ה  שבסוף תבה נָחָה, לא נשמעת במבטא, ופעמים שהיא נשמטת גם מהכתב כמו אַתָּה, אַתָּ וכדומה.  ובכל מקום שהאות  ה  היא עצמית בסוף התבה וצריכה להפיקה נתנו בתוכה דגש, וקראוה מפיק, כזה  הּ, כמו גבהּ, יהּ, וכדומה.

האות  ה  היא גם שמושית בעברית ותחֻבר בראשי המלים ובסופן ותשמש לסימן ההודעה והקריאה, השאלה, הבקשה ואחול, להליכה ופנייה למקום, לסימן נקבה וסימן הבנין והמשקל בפעלים ושמות.

 ה  ההודעה2  נוספת בראש המלים, שמות ופעלים ומשמשת לרמוז כי המושג שמדֻבר עליו הוא ידוע באופן מה, ולפי טבע האותיות והתנועות שמתחלת בהן המלה שנוספה עליה  ה  ההודעה מתחלפת תנועתה של  ה  זו והיא באה בשלשה דרכים מתחלפים:  פתוחה ודגש אחריה, הַ ּ , פתוחה בלי דגש אחריה, הַ, קמוצה  הָ  וסגולה  הֶ.

הַ,  אם היא נוספת למלה שהאות הראשנה שלה עלולה להדגש, כמו הַמֶּלֶךְ, הַשֶּׁמֶשׁ, הַצָּרוֹת, הַגֹּאֵל, הַדֹּבֵר.  יוצאות מכלל זה קצת אתיות שאע"פ שבעצם הן מקבלות דגש, מכל מקום הן רפות אחרי  ה  הידיעה כמו  י,  ל,  מ,  צ.  האות  י  היא דגושה אחרי  ה  הידיעה כשאחרי היוד  ה  או  ע,  כמו הַיְּהוּדִים, הַיְּעֵפִים, אבל הַיְאוֹר, הַיְלָדִים, הַיְסוֹד.  האות  ל  בהשם הַלְוִיִים.  מְ  המשקל בראש המלים דגושה אחרי  ה  הידיעה כשאחרי המם  ה,  ע,  ר  ואין אחריהן אות דגושה, כמו הַמְּּהוּמָה, הַמְּעָרָה, אבל הַמְהַלֵּךְ, הַמְעַטְּרֵכִי3 תהל' קג ד, הַמְעֻשָׁקָה, אבל הַמְּשֻׁגָּע מ"ב ט יא, בקצת ספרים.  לפני אותיות לא גרוניות מְ  אחרי  ה  הידיעה אינה דגושה.  צְ  לא דגושה במלת הַצְפַרְדְּעִים.  וכמו"כ לפעמים לפני  ע:  הַעִוְרִים ש"ב ה ו, ישע' מב יח, הַעֹזְבִים משלי ב יג, הַעֹזֶבֶת שם יז, הַעֹרְכִים ישע' סה יא, וכן לפני  ה  ח  לא קמוצות, הַהוּא, הַחֹדֶשׁ, הַחַיִל, הַחָכְמָה.

הָ, כשהיא נוספת למלה שהאות הראשנה שלה  א,  ר,  כמו הָאַחֵר, הָאִישׁ, הָאֱלֹהִים, הָרֶגֶל, הָרֹאשׁ; וכן לפני הֵם, הָהֵם.  וכמו כן עפי"ר לפני ע:  הָעַיִן, הָעִיר, הָעֶבֶד, הָעֲבָדִים, ואם האות  ה  ואות  ע  קמוצות ומנֻגנות בטעם  ה  ההודעה לפניהן לעולם קמוצה:  הָעָם, הָהָר,  הָהָרָה, וכמו"כ לפני  עֳ, הָעֳמָרִים, וכמו"כ לפני קצת  ח,  כמו הָחַי, הָחַמָּנִים, הָחֲרִיטִים.

הֶ, לפני עָ ולפני הָ לא מנֻגנים בטעם, כמו הֶהָרִים, הֶעָוֹן, ולפני חָ,  חֳ  לעולם כמו הֶחָג, הֶחָכָם, הֶחֳדָשִׁים.

אם תבוא בְ, כְ, לְ  לפני ה  ההודעה תפול ההא, ונקודתה תבוא על האות ב, כ, ל, כמו בַּשָּׁמַיִם, במקום בְּהַשָּׁמַיִם, בָּאֳנִיּוֹת במקום בְּהַאֳנִיּוֹת, בֶּהָרִים במקום בְּהֶהָרִים, כָּעָם כַּכֹּהֵן במקום כְּהָעָם כְּהַכֹּהֵן, לָעָם במקום לְהָעָם, לַחֲמוֹרִים במקום לְהַחֲמוֹרִים.  רק אם נתחברה  ה  ההודעה לשם עצם פרטי אין  לְ שלפניה גורמת נפילתה, כמו לְהָרָפָה ש"ב כא כ, לְהַקּוֹץ דהי"א כ ו.  ובזמן מאוחר אמרו בְּהַ, כְּהַ, לְהַ  במקום בְַּ, כַּ, לַ, גם בשאר המלים:  בְּהַשָּׁמים תהל' צו ו, כְּהַחַלֹּנוֹת יחזק' מ כה, וּלְהַגֵּרִים שם מו כב, בְּהַדֶּרֶךְ נחמ' ט יט, לְהַחוֹמָה שם יב לח, כְּהֶחָכָם קהל' ח א.

ותבוא  ה  ההודעה, — א) על דבר ידוע ומפרסם לכל:  בראשית ברא אלהים את הַשָּׁמַיִם ואת הָאָרֶץ בראש' א א, ארץ החוילה אשר שם הַזָּהָב שם ב יא, ואברם כבד מאד בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב שם יג ב. — וכמו"כ על דבר המצוי והרגיל:  הכו בַּסַּנְוֵרִים שם יט יא, פן יפגענו בַּדֶּבֶר או בֶחָרֶב שמות ה ג, כי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אנכי מכלה אותם ירמ' יד יב, הכיתי אתכם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן עמו' ד ט, אכה כל סוס בַּתִּמָּהוֹן ורכבו בַּשִּׁגָּעוֹן זכר' יב ד, והיתה הפצירה פים לַמַּחֲרֵשוֹת וְלָאֵתִים ולשלש קלשון וּלְהַקַּרְדֻּמִּים ולהציב הַדָּרְבָן ש"א יג כא, סבאך מהול בַּמָּיִם ישע' א כב, והיה אור הַלְּבָנָה כאור הַחַמָּה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הַיָּמִים שם לו כו, ר"ל כאור שבעת ימי השבוע. — ב) כשהדבר שמדֻבר עליו כבר נזכר פעם בדבור:  ויאמר אלהים יהי אוֹר ויהי אוֹר וירא אלהים את הָאוֹר כי טוב בראש' א ג-ד, נעשה אָדָם וכו' ויברא אלהים את הָאָדָם שם כו-כז, ויאמר המלך קחו לי חָרֶב ויביאו את הַחֶרֶב לפני המלך מ"א ג כד, ומצא בה אִישׁ מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את הָאִישׁ המסכן ההוא קהל' ט יה. — ג) כשהדבר מובן מאליו פחות או יותר:  יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין הַיּוֹם ובין הַלָּיְלָה בראש' א יד, ולמשל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שם יח.  ובכלל הַיּוֹם, ר"ל היום הנכחי. — הַפַּעַם ר"ל הפעם הזאת.  היה דבר יי' אל אברם בַּמַּחֲזֶה בראש' יה א, והשענו תחת הָעֵץ שם יח ד, העץ שאתם רואים, שמובן הדבר שישנו פה, וכיוצא בזה. — וכמו"כ כשהדבר משמש לדמיון מפני שהוא ידוע לכל ורגיל שיהיה כך:  נוע תנוע ארץ כַּשִּׁכּוֹר והתנודדה כַּמְּלוּנָה ישע' כד כ, כי כַבֶּגֶד (שדבר מצוי הוא שיאכלהו עש) יאכלם עש וְכַצֶּמֶר יאכלנו סס שם נא ח, כלנו כַּצֹּאן (שהוא רגיל לתעות) תעינו שם נג ו, כי קבצם כְּעָמִיר (שרגילים בני אדם להכניס לגרן) גרנה מיכ' ד יב, עטה אור כַּשַּׂלְמָה נוטה שמים כַּיְרִיעָה תהל' קד ב, כַּצִּפּוֹר לנוד כַּדְּרוֹר לעוף משלי כו ב. — וכן במושג של כללות הדבר:  אלה משפחת הַלֵּוִי שמות ו יט, את הַצַּדִּיק ואת הָרָשָׁע ישפוט האלהים קהל' ג יז, ר"ל צדיקים ורשעים.  ומוצא אני מר ממות את הָאִשָּׁה שם ז כו, ר"ל כל הנשים שבעולם.  הַמַּשְׁחִית ש"א יג יז, האנשים שמהם מָרכב גדוד המשחיתים.  וכן הָאוֹרַב, הֶחָלוּץ, הַמְּאַסֵּף.

כשיבוא שע"פ עם  ה  ההודעה ועם ש"ת יוסיפו עפי"ר  ה  ההודעה גם להתאר:  הַיום הַראשון, הָעיר הַגדולה.  וכמו"כ עם מלה אחריו, הַמקום הַהוא, ועם שם בכנוי תשמט  ה  ההודעה מן השם ונוספה רק להתאר:  יָדְךָ הַחֲזָקָה דבר' ג כד, וכמו"כ אם השם נסמך לשם אחד ותאר אחריהם:  מעשה יי' הַגָּדֹל דבר' יא ז, עבדי אדני הַקְּטַנִּים ישע' לו ט, וכן אם יש אחר תארים אחרים:  האל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנֹּרָא דבר' י יז, אבל יש שישימו את  ה  ההודעה רק להתאר ויחסר מן המתֹאר, בפרט בהשם יום כשהתאר הוא מספר סדורי4:  יוֹם הששי בראש' א לא, ויברך אלהים את יוֹם השביעי שם ב ג, ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך וְיוֹם השביעי שבת ליי' אלהיך שמות כ ט-י, מִיּוֹם  הראשן עד יוֹם הַשְּׁבִעִי שם יב יה.  אבל אחרי  ב  מוסיפים  ה  ההודעה גם על המתֹאר:  וּבַיּוֹם הראשון, וּבַיּוֹם השביעי שם יו. — וגם עם תארים אחרים:  והוריתי אתכם בְּדֶרֶךְ הטובה והישרה ש"א יב כג, ויבא הלך לְאִישׁ הֶעָשִׁיר ש"ב יב ד, ביום ההוא יגלח יי' בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה ישע' ז כ, וסרה מעליו רוּחַ הָרָעָה ש"א יו כו, מי אתה הַר הַגָּדוֹל1 זכר' ד ז, הרים הַגְּבֹהִים1 ליעלים תהל' קד יח, וקנה הַטּוֹב מארץ מרחק ירמ' ו כ, על גבעות הַגְּבֹהוֹת שם יז ב, החייב בשקדים המרים פטור במתוקים חולין א ו, שקדים המרים קטנים חייבין גמ' שם כה:, המבדיל וכו' בין קדש חמור לקדש הקל שם כו:. — ואחרי את:  ואת ספר הַגָּלוּי הזה ירמ' לב יד. — ועם בינוני פועל:  כפתרים הַיֹּצְאִים מכפתר דבר' ב כג.  *ועם פעול, במשמ' שהוא, שהן:  ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני חול' צד.. — ובבינונים של פעלים עם כנוים:  הַמּוֹצִיאֲךָ דבר' ח יד, יותר במשמ' מלת הרמז, אותו שהוא מוציאך.  הַמַּאֲכִילְךָ שם יו, הַמַּעַלְךָ שם כ א, הַמַּלְבִּשְׁכֶם ש"ב א כד, הַמַּכֵּהוּ ישע' ט יב, הַמַּעֲלֵם שם סג יא, הַמְּעַטְּרֵכִי תהל' קג ד, הַמְּאַזְּרֵנִי שם יח לג, הַנֶּחֱמָדִים מזהב שם יט יא. — וכן במשמ' אִם אחד:  הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ברכ' ב ג, המתפלל וטעה שם ה ה, החובל בחבירו ב"ק ח א, השוחט בלילה וכן הסומא ששחט חול' א א, השוחט המסוכנת שם ב ו, המבכרת המקשה לילד שם ד ב. — ובזמן המשנה נקבע דרך השמוש בהא ההודעה בהשם ותארו עפי"ר בדרך הזה2:  ה   ההודעה תבוא על המתֹאר כשיש שני מתֹארים שהם בנגוד זה לזה:  קטן החולה שבת יט ה, כנגד קטן הבריא שקודם בפרק.  נגר הנגרר נועלין בו במקדש וכו' והמונח כאן וכאן אסור ערוב' י יא, ובנכסים הנכנסין ויוצאין עמה יבמ' ד ג, פרות התלושין מן הקרקע וכו' והמחוברין בקרקע כתוב' ח ג, נכסים הידועים לבעל וכו' שאינן ידועים לבעל שם ב, מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה שם יג י, נכסים המיוחדים ב"ק א ב, נגד נכסי הפקר.  חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק שם, וגיזי צמר הבאות ממדינתן וכו' וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן ב"מ ב א-ב. — ואם העקר הוא התֹאר:  גשרים המפולשים מטלטלין תחתיהן בשבת וכו' מערבין למבוי המפולש ערוב' ט ד, משיאין לו (להיבם) עצה ההוגנת לו יבמ' יב ו, חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים אבות א יא, כמו למקום רע.  כח היפה ערכ' ט ז, נפש היפה חול' ד ז, חטוטרת של גמל הרכה שם ט ב, ועפר התיחוח אהל' יח ח. — ויש מהם שהם דבורים קבועים וכבר קבלו כמו משמעה קבועה:  ושור המועד ב"ק א ד, נערה המאורסה סנה' ז ד, עין הרע ויצר הרע אב' ב יא, כמעין הנובע ב"ב י ח, כמעין המתגבר אבות ב ח, בשור הנסקל קדוש' ב ט, שפחה המשוחררת עדי' ה ו. —  ויש שתבוא  ה  ההודעה על השם ולא על התֹאר:  נאמנין על הירק חי ואין נאמנין על המבושל פאה ח ד, סידר המערכה גדולה מזרחה תמיד ב ד, עצי תאנה יפין לסדר המערכה שניה לקטרת שם ה, הכניס ראשו (הטמא מת) לאויר התנור טהור טמאהו כלים ח י, כל הספק טהור לתרומה טהור לחטאת פרה יא ב, האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומ' ג ה, באומר פרוטה מן הכיס זה הקדש מעי' ו ו.

ה  ההודעה נוספת לפעמים גם על פעלים בעבר' יותר כמו מלת הרמז:  הכצעקתה הַבָּאָה1 אלי עשו בראש' יח כא, קציני אנשי המלחמה הֶהָלְכוּא אתו יהוש' י כד, יי' אלהי ישראל הַנִּרְאָה1 אליו פעמים מ"א יא ט, הַשָּׂמָה1 מעמקי ים דרך לעבר גאולים ישע' נא י, תרומת בית אלהינו הַהֵרִימוּ המלך ויעציו עזר' ח כה, וכל אשר בערינו הַהֹשִׁיב נשים נכריות יבא לעתים מזמנים שם י יד, חזון נראה אלי אני דניאל אחרי הַנִּרְאָה אלי בתחלה דני' ח א, וכל הַהִקְדִּישׁ שמואל הראה דהי"א כו כח, עמך הַנִּמְְצְאוּ פה שם כט יז, וישמח יחזקיהו וכל העם על הַהֵכִין האלהים לעם שם ב כט לו.

ה  הקריאה, תבוא בראש שם שהמדבר פונה אליו בקריאה: האזינו הַשָּׁמַיִם ואדברה דבר' לב א, דבר סתר לי אליך הַמֶּלֶךְ שופט' ג יט, חי נפשך הַמֶּלֶךְ אם ידעתי שם יז נה, בן מי אתה הַנָּעַר שם נח, לכל אות נפשך הַמֶּלֶךְ לרדת רד שם כג כ, הושיעה הַמֶּלֶךְ ש"ב יד ד, דבר לי אליך הַשָּׂר מ"ב ט ה, הַחֵרְשִׁים שמעו וְהַעִוְרִים הביטו לראות ישע' מב יח, שמעו זאת הַזְּקֵנִים יוא' א ב, חגרו וספדו הַכֹּהֲנִים שם יג, יי' עמך גבור הֶחָיִל שופט' ו יב. — וכן בשבועה:  העבודה לא חיסרתם ולא הותרתם ברכ' לד:, לא שנו (שמותרת להתקשט) אלא ילדה אבל זקנה לא א"ל האלהים אפילו אמך מו"ק ט:, המעון הזה אילו היו מניחים לי הייתי מביא כרית' ו ג, ב"ב קסו..

ה  השאלה, נוספת גם היא בראש שמות ופעלים ומאמרים לסימן שאלה, ולפי האות שבתחלת המלה שהיא נוספת עליה ולפי תנועתה מתחלפת גם תנועת  ה  השאלה בשלשה פנים הֲ, הַ, הֶ.

הֲ  לפני אותיות לא גרוניות מונעות בתנועה, כמו:  הֲבוֹא נבוא בראש' לז יז, הֲטֶרֶם תדע כי אבדה מצרים שמות י ז, הֲנִהְיָה כדבר הגדול הזה דבר' ד לב, הֲטוֹב טוב אתה מבלק שופט' יא כה, הֲרָאִיתָ את כל ההמון הגדול הזה מ"א כ יג, הֲשַׂמְתָּ, הֲיֵשׁ, הֲגַם, הֲכִי.  יוצא מכלל זה הֲיִּיטַב ויקר' י יט, במקום הֲיִיטַב, אולי כדי להדגיש היטב ההברה ולמנוע התמזגות תנועת פתח  ה  השאלה עם היוד שלאחריה.

הַ, לפני אות שואית, והאות השואית אחריה במקור נדפס "אחריא" עפי"ר רפויה: הַבֲרָכָה אחת היא לך אבי בראש' כז לח, הַיְדַעְתֶּם את לבן בן נחור שם כט ה, הַכְזוֹנָה יעשה את אחותנו שם לד לא, הַלְהָרְגֵנִי אתה אמר שמות ב יד, הַמְקַנֵּא אתה לי במד' יא כט, הַמְעַט לנו את עון פעור יהוש' כב יז, מה טוב לכם הַמְשֹׁל בכם שבעים איש וכו' אם משל בכם איש אחד שופט' ט ב, הַלְיָרְשֵׁנוּ קראתם לנו שם יד יה, הַנְקַלָּה בעיניכם התחתן במלך ש"א יח כג, הַמְצָאתַנִי אויבי מ"א כא כ, הַמְעָרַת פריצים היה הבית הזה ירמ' ז יא, הַצֳרִי אין בגלעד שם ח כב, הַשְׁכַחְתֶּם את רעות אבותיכם שם מד ט, הַבְסוֹד אלוה תשמע איוב יה ח, הַבְעַד ערפל ישפוט שם כב יג, הַיְסֻפַּר לו כי אדבר שם לז כ, הַתְקַשֵּׁר מעדנות כימה שם לח לא. — ויש שהאות השואית היא דגושה:  הַלְּבֵן מאה שנה יולד בראש' יז יז, ואראה הַכְּצַעֲקָתָהּ הבאה אלי עשו שם יח כא, הַכְּתֹנֶת בנך הוא אם לא שם לז לב, הַבְּמַחֲנִים אם במבצרים במד' יג יט, הַכְּמוֹת נבל ימות אבנר ש"ב ג לג, הַכְּמַכַּת מכהו הכהו ישע' כז ז, הַבְּדֶרֶךְ אבותיכם אתם נטמאים יחזק' כ נ, הַגְּמוּל אתם משלמים עלי יואל ד ד, הַזְּבָחִים ומנחה הגשתם לי במדבר עמוס ה כה,  הַבְּרָב כח יריב עמדי איוב כג ו. — וגם כשיש  ר  לאחריה:  הַרְּאִיתֶם אשר בחר בו יי' ש"א י כד, הַרְּאִיתֶם האיש העלה הזה שם יז כה, הַרְּאִיתֶם כי שלח בן המרצח הזה להסיר את ראשי מ"ב ו לב. — וכמו"כ לפני אותיות גרוניות לא קמוצות ולא חטופות:  הַאִם, הַאֵלֵךְ, הַאַתָּה, הַאֶרְצֶה, הַאַתֶּם, וכדומה.

הֶ, לפני אותיות גרוניות קמוצות או חטופות חטף קמץ:  הֶאֳנֹכִי הריתי את כל העם הזה במד' יא יב, ואת העם הישב עליה הֶחָזָק הוא הרפה שם יג יח, הֶחָפֹץ אחפץ מות רשע יחזק' יח כג, הֶהָיְתָה זאת בימיכם יוא' א ב, הֶחֳדַלְתִּי את דשני וכו' הֶחֳדַלְתִּי את מתקי וכו' הֶחֳדַלְתִּי את תירושי המשמח אלהים ואנשים שופט' ט ט-יג.

ותבוא  ה  זו לשאלה פשוטה, כשאין השואל יודע הדבר שהוא שואל ורוצה תשובה עליה:  הֲמִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת? בראש' ג יא, הַיְדַעְתֶּם את לבן בן נחור וכו' הַשָׁלוֹם לו שם כט ה-ו, שאל שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמור הַעוֹד אביכם חי הַיֵשׁ לכם אח שם מג ז, הֲשַׂמְתָּ לבך על עבדי איוב איוב א ח. — ועפי"ר אם באו שתי שאלות זו אחרי זו תשאל הראשונה בהא השאלה והשניה במלה אִם, הַ-אִם: הֲצֹאן ובקר ישחט ומצא להם אִם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם במדב' יא כב, הַאַתָּה זה בני עשו אִם לא בראש' כז כא.  וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם הישב עליה הֶחָזָק הוא הַרָפֶה הַמְעֲט הוא אִם רב ומה הארץ אשר הוא ישב בה הֲטוֹבָה הוא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הַבְּמַחֲנִים אִם במבצרים ומה הארץ הַשְׁמֵנָה הוא אִם רזה הֲיֵשׁ בה עץ אִם אין במד' יג יח-כ. —  ובמשמעה של תֵמה והשתוממות, ור"ל האם אפשר כך, האם ראוי להיות כך, והתשובה הרצויה היא, בודאי לא:  הֲשֹׁמֵר אחי אנכי בראש' ד ט, בודאי אינני שומר אחי.  הֲכִי אחי אתה ועבדתני חנם שם כט יה, בודאי אינו ראוי שתעבדני חנם.  הַאַתָּה תבנה לי בית לשבתי ש"ב ז ה, בודאי לא אתה תבנה אלא בנך שלמה.  ויקרע (מלך ישראל) בגדיו (כשקרא האגרת של מלך ארם בדרישה שירפא מלך ישראל את נעמן מצרעתו) ויאמר הַאֱלֹהִים אני להמית ולהחיות מ"ב ה ז, בודאי אינני אלהים.  אם ימות גבר הֲיִחְיֶה איוב יד יד, בודאי לא יחיה. — ועם מקור:  הֲרֹב עם שדי יסור איוב מ ב. — ובראש מלת השלילה לֹא, הֲלֹא, עי' זה הערך.

ה  משמשת לסימן הבנין והמשקל בפעלים ובשמות.  בפעלים בבנין הִפְעִיל, הִרְכִּיב מן רָכַב, הָפְעָל הָמְלֵחַ והִתְפָּעֵל.  ובשמות סימן המשקל הַפְעָלָה, הַרְוָחָה, לשמות הפעולה מן הפעיל °הִפָּעֲלוּת, °הִתְפַּעֲלוּת, מן התפעל.

בסופי תיבות תשמש  ה  לסימן מדברת בעדה בעבר:  אָמְרָה, כָּתְבָה, וכמו"כ בבינוני כֹּתְבָה, שֹׁמְרָה, ובשמות סימן מין נקבה ברוב השמות, מלך-מַלְכָּה, עבד-שִׁפְחָה, וכדומה, ובשמות התאר: גָּדוֹל-גְּדוֹלָה, קָטָן-קְטַנָּה, מָתֹק-מְתֻקָּה, נָדִיב-נְדִיבָה.

ה  המקום, והיא האות -הָ  שיוסיפוה בסוף שמות להורות ההליכה והפנייה להמקום, להרוח והפאה שמלה זו מציינת, את הגבול המקומי והזמני שמשתוקקים אליו1, ועל פי רוב אין הנגינה עליה והמלה היא מלעיל, ותבא בתשובה על השאלה אָנָה, לְאָן, אחרי הפעלים הביט, הלך, נשא עיניו, נתן פניו, חנה, פנה, נסב, השתחוה, העתיק, יצא, ירד, מוש, נוס, נסע, עבר, עלה, פוץ, פרץ, שוב, הגיע, בא, תאר, שלח, שית, השכים, קדד, נפל, גלה, הגלה, ברח, וכדומה:  בַּיְתָה, אל הבית, בָּבֶלָה, אל בבל, אַשׁוּרה, אל אשור, עַזָתָה, אל עזה, כַּרְמֶלָה, אל הכרמל, תִּרְצָתָה, אל תרצה, קֵדְמָה, אל מול קדם, צָפוֹנָה, אל מול צפון, הֶרָה:  והנשארים הֶרָה נסו בראש' יד י, אל ההר, לתוך ההר, שְׁאוֹלָה:  כי ארד אל בני אבל שְׁאוֹלָה שם לז לה, אל שאול.  ממול נֶגְבָּה דבהי"ב ד י, ממול להנגב.  ממזרח יָנוֹחָה יהוש' יו ו,  ממזרח לינוח.  וכן בהמלים מַעֲלָה, מַטָּה.  וכמו"כ עם  ה  הידיעה בראש, הָאֹהֱלָה, אל הָאֹהֶל:  וימהר אברהם הָאֹהֱלָה אל שרה בראש' יח ו, הַבַּיְתָּה, אל הבית,  הָהָרָה, אל ההר, הַחַדְרָה:  ותבוא בת שבע אל המלך הַחַדְרָה מ"א א יה, אל הר האלהים חֹרֵבָה שמות ג א, על דרך תִּמְנָתָה בראש' לח יד, אל כתף לוּזָה יהוש' יח יג.  וכמו"כ במלה שהיא באה בסמי' אל מלה אחרת:  בֵּיתָה יוסף בראש' מג יז, ר"ל לבית יוסף.  אַרְצָה הַנֶּגֶב שם כ א, אל ארץ הנגב.  בְּאֵרָה שבע שם מו א, אל באר שבע.  אַרְצָה מצרים שמות ד כ, אל ארץ מצרים.  יָמָּה סוף שם י יט, נַחְלָה מצרים במד' לד ה, מִדְבַּרָה דמשק מ"א יט יה, אל מדבר דמשק.  מִזְרְחָה שמש דברים ד מא, מול מזרח השמש. ועם ש"ת אחריה התאר לא ישתנה:  הַיָּמָּה הגדול יהוש' יה יב. — וכן בשם מָפשט במשמ' לעשות הדבר:  קומה עֶזְרָתָה לנו תהל' מד כז, לעזרה. — ולפעמים בסגול לפניה:  אָנֶה ואנה, נֹבֶה, לְנֹב. — וכמו"כ במ"ר:  כָּשְׂדִימָה יחזק' יא כד, אל ארץ הכשדים.  הַשָּׁמַיְמָה, אל השמים.  מִצְרַיְמָה, אל מצרים. — ויש שיוסיפו  ה  המקום לא במשמ' ההליכה והנטיה אֶל המקום, בתשובה על השאלה אָנָה, אלא גם להברות המקום ששם נעשה דבר, בתשובה על השאלה איה:  אחינדב בן עדא מַחֲנָיְמָה מ"א ד יד, במחנים.  הקים לנו יי' נבאים בָּבֶלָה ירמ' כט טו. — וכמו"כ המלה שָׁמָּה, שרֹב שמושה היא במשמ' ההליכה וההתפנות, יש שתשמש גם כמו שָם:  קום בית היוצר וְשָׁמָּה אשמעיך את דברי ירמ' יח ב, ויטמא את הבמות אשר קטרו שָׁמָּה הכהנים מגבע מ"ב כג ח. — ויש שתחלש משמעתה העקרית של  ה  המקום, ויוסיפו עוד בראש המלה לְהמקום:  לְמַעֲלָה, לְמַטָּה, ישובו רשעים לִשְׁאוֹלָה1 תהל' ט יח, לַמִּזְרָחָה, לַצָּפוֹנָה, לַנֶּגְבָּה דהי"א כו יז, דהי"ב לא יד, לַחוּצָה, לִפְנִימָה שם לב ה, שם כט יו, עד אֲפֵקָה יהוש' יג ד, במקום עד אֲפֵק.  אל הַצָּפוֹנָה יחזק' ח יד.  וכמו"כ בַּנֶּגְבָּה יהוש' יה כא, במקום בנגב.  בְּאֶפְרָתָה תהל' קלב ו, בְּאָבֵלָה ש"ב כ יה, מִבָּבֶלָה ירמ' כז יו, במקום מִבָּבֶל, מִיָּנוֹחָה יהוש' יו ז, מִצָּפוֹנָה שם יה י, מִפְּנִימָה מ"א ו יט, מִחוּצָה יחזק' מ מ, מבעל שָׁלִישָׁה מ"ב ד מב.  ובמלים רבות נמחקה כמעט כליל משמעת  ה  המקום ואינה משמשת יותר כלום, כמו לַיְלָה במקום לַיִל2, מָוְתָה במקום מָוֶת:  יקר בעיני יי' הַמָּוְתָה לחסידיו תהל' קיו יה, נַחְלָה במקום נַחַל:  נַחְלָה עבר על נפשנו שם קכד ד, וכיוצא בזה.  בקצת מלים עוד נשמר דבר מעט מעקר שמושה של  ה  זו במשמ' יחס הפעול, כמו:  כעת הראשון הקל אַרְצָה זבולון וְאַרְצָה נפתלי ישע' ח כג, ר"ל את ארץ זבולון ואת ארץ נפתלי.  וכן:  כי רוח יזרעו וְסוּפָתָה יקצרו הוש' ח ז.  ויש שיתשמשו בה רק כדי לתת יותר עז להמלה ולהשגיבה:  תפל עליהם אֵימָתָה ופחד שמות יה יו, רבים אמרים לנפשי אין יְשׁוּעָתָה לו באלהים תהל' ג ג, להגיד כי ישר יי' צורי ולא עַוְלָתָה בו שם צב יו.

גבול הזמן תורה האות בהמלה יָמִימָה:  מִיָּמִים יָמִימָה.

בפעלים משמשת אות -ָה בסוף מדב"ע ולפעמים גם בנסתר להורות כָּוָנָה ורצון ואחול:  אָקוּמָה נא וַאֲסוֹבְבָה בעיר שה"ש ג ב, וְאֶקְחָה פת לחם בראש' יח ה, אוֹצִיאָה נא אתהן אליכם שם יט ח, אָמוּתָה הפעם אחרי ראותי את פניך שם מו ל, אֵלְכָה נא וְאָשׁוּבָה  אל אחי שמות ד יח, בתי הבתולה ופילגשהו אוֹצִיאָה נא אותם וענו אותם שופט' יט כד, אֶשְׁמְרָה לפי מחסום תהל' לט ב, נְנַתְּקָה את מוסרותימו וְנַשְׁלִיכָה ממנו עבותימו שם ב ג, אֶשְׁקֳוטָה וְאַבִּיטָה במכוני ישע' יח ד, אֶבְחֲרָה דברי עמו איוב ט יד, מי יתנני במדבר מלון אורחים וְאֶעֶזְבָה את עמי וְאֵלְכָה מאתם ירמ' ט א. — ובנסתר:  האמרים ימהר  יָחִישָׁה מעשהו למען נראה ותקרב וְתָבוֹאָה עצת קדוש ישראל ונדעה ישע' ה יט. — וכן בצווי, שָׁמְרָה, שִׁכְבָה, שִׁמְעָה, עֶרְכָה, אֶסְפָה, נִצְּרָה, מְלוּכָה, חֲגוֹרָה. —  ויש שיוסיפו  ה  במדב"ע עתיד עם  ו  המהפך גם במקום שאין משמ' כונה ואחול, רק אולי לנחץ או בלשון ההמון, וכדומה:  וַנַּחַלְמָה חלום בראש' מא יא, וַנִּפְתְּחָה את אמתחתינו שם מג כא, וָאֶשְׁלְחָה להגיד לאדני שם לב ו, וָאֶעְבְּרָה אל בני עמון שופט' יב ג, וָאֹחֲזָה בו ואהרגהו ש"ב ד י. — ובפרט בזמן מאוחר פשט יותר מנהג שמוש זה:  וְאֶתְּנָה לחרם יעקב ישע' מג כח, ומעיך תמלא את המגלה הזאת וכו' וָאֹכְלָה1 ותהי בפי כדבש למתוק יחזק' ג ג, וָאֶפְּלָה על פני ואזעק שם ט ח, בפקודיך אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה ארחתיך תהל' קיט יה, וָאָשְׁמְרָה תורתך שם נה, וָאֶתְּנָה לבי לדעת חכמה ודעת קהל' א יז, וָאֶשְׁמְעָה אחד קדוש מדבר דני' ח יג, וָאֶתְּנָה את פני וָאֶתְפַּלְלָה ליי' אלהי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אנא אדני שם ט ג-ד, וָאַעֲמִידָה, וָאָעִידָה, וָאַשְׁלִיכָה, וכיוצא בהם הרבה.

מפני מקום ההא באלף בית העברית, משמשת אות זו במקום מספר חמשה:  אל"ף חד למ"ד תלתין ה"א חמשה ירוש' שבת ז ט:.  למה זה אנכי שם כ"ב זי"ן שבע ה' חמש הרי י"ב פסיק' דר"כ, זכור.  ארבעה עשר הראה להם הבי"ת תרתי זיי"ן שבעה ה"א חמשה מד"ר שה"ש, שוקיו. — ויוסיפו קו קטן למעלה ה':  יום ה' בשבוע וכיוצא בזה.