1, בָּשְׁתִּי, ש"נ, — א) רגש מצער שיוָלד בנפש האדם מפני המחשבה ומפני הפחד כי איזה דבר ומעשה יהיה לו לא כבוד, Scham; honte; shame : כְּבשֶׁת גנב כי ימצא כן הבישו בית ישראל (ירמ' ב כו). והיה לכם מעון פרעה לְבשֶׁת והחסות בצל מצרים לכלמה (ישע' ל ג). למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בְּבשֶׁת ימי (ירמ' כ יח). כי בשֶׁת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד (ישע' נד ד). ולא יודע עול בּשֶׁת (צפנ' ג ה). — ואומרים פלוני לבש בּשֶׁת, פלוני הלביש את פלוני בּשֶׁת: שנאיך ילבשו בשֶׁת (איוב ח כב). יבשו ויחפרו יחדו שמחי רעתי ילבשו בשֶׁת וכלמה המגדילים עלי (תהל' לה כו). אויביו אלביש בּשֶׁת ועליו יציץ נזרו (שם קלב יח). — ואמר בן סירא: כי יש בשת משאת עון ויש בשת כבוד וחן (ב"ס גני' ד כא). כי על גנב נבראה בשת וחרפה רעה על בעל שתים (שם ה יד). לא כל בשת נאה לשמר ולא כל הכלם באמת נבחר (שם מא יו). הזהר במדת הבושת כי הבושת מורה על פני הנדיב (מבח' הפנינים, שער הבושת). מי שיעטתהו הבושת מעילה יעלמו מומיו מבני האדם (שם). ואמרו חכמי המוסר הבושת בזולת מקומה חסרון (רשב"צ דוראן, מג"א ב ה). — ועם פנים: האתי הם מכעיסים נאם יי' הלוא אתם למען בּשֶׁת פְּנֵיהֶם (ירמ' ז יט). כל היום כלמתי נגדי וּבשֶׁת פָּנַי כסתני (תהל' מד יו). לך אדני הצדקה ולנו בּשֶׁת הַפָּנִים (דני' ט ז). אדני לנו בּשֶׁת הַפָּנִים (שם ח). ובעונתינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד מלכי הארצות בחרב בשבי ובבזה וּבְבשֶֹת פָּנִים כהיום הזה (עזרא ט ז). וישלח יי' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב (מלך אשור) בְּבשֶׁת פָּנִים לארצו (דהי"ב לב כא). ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי עכשו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים (ברכ' לב.). לא חרבה ירושלם אלא על שלא היה להם בושת פנים (שבת קיט:). ומפני מה לא מנו את אחז וכו' מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו (סנה' קד.). מי שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני (נדר' כ.). וכל מי שאין לו בושת פנים דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני (מד"ר במד' ח). — ובכנ': הלא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לְבָשְׁתְּךְ ולבשת ערות אמך (ש"א כ ל). נשכבה בְּבָשְׁתֵּנוּ ותכסנו כלמתנו (ירמ' ג כה). תחת בָּשְׁתְּכֶם2 משנה (ישע' סא ז). ושמתים לתהלה ולשם בכל הארץ בָּשְׁתָּם (צפנ' ג יט). ילבשו שוטני כלמה ויעטו כמעיל בָּשְׁתָּם (תהל' קט כט). אתה ידעת חרפתי וּבָשְׁתִּי וכלמתי (שם סט כ). משיאין את היתומה ואח"כ משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש (תוספתא כתוב' ו ח). שאין בשתו של העוה"ז כלום (מד"ר שמות ל). ב) מעשה שגורם בּשֶׁת לעושהו: יעצת בּשֶׁת לביתך (חבק' ב י). וְהַבּשֶׁת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו (ירמ' ג כד). — ג) כנוי להאלילים: המה באו בעל פעור וינזרו לַבּשֶׁת (הוש' ט י). כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ומספר חצות ירשלם שמתם מזבחות לַבּשֶׁת (ירמ' יא יג). — ד) *תשלומים בעד הבשת שאדם גרם לחברו: החובל בחבירו חייב עליו משום ה' דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובבושת וכו' בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ב"ק ח א). שהאדם משלם נזק צער רפוי שבת ובושת (שם ב). ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת (גמ' שם פו.). רבי אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת (שם פו:). נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה (כתוב' ד א). אעפ"י שאמרו המפתה (צריך לשלם נזק) כשיוציא אבל בשתה ופגמה נותן מיד (תוספתא שם ג ו). — מקום בושתה של אשה (מד"ר ויקר' יד), הרחם. — בית הבושת, כמו מקום בושתה: עור בית הבושת (חול' ט ב).
1 לפי דעת כל המדקדקים על משקל פֹּלֶת, מן שרש בוש, בתוספת ת. ריב"ג הזכיר בשת בשרש בוש, ולא העיר מאומה. והרד"ק במכלול אמר: פֹּלֶת ובשֶׁת פני כסתני, ונֹפֶת צופים. וכן בהשרשים בשרש בוש: ומ"א ובושת פני כסתני במשקל ונופת צופים. ע"כ. וכן מעשה אפד: ומזה (מנחי ע"ו) בּשֶׁת נֹפֶת. וכך הר"ד יחייא בלשון למודים: פלת ובשת פני. וכן ערוגת הבושם: פולת בושת נופת צופים. וכן מקנה אברהם: פּוֹלֶת הפא בחולם והלמד בסגול כמו נוֹפֶת בּוֹשֶׁת. ע"כ. וכן מסלול: פּוֹלֶת מלעיל בּשֶׁת וְנוֹפֶת צופים. וכן בן זאב (תל"ע): פֹּלֶת בּשֶׁת נֹפֶת, וכמו"כ באוה"ש, וכן חכמי הנכר. גם החדשים החליטו כלם כי זה משקל פֹּלֶת. Ew. אומר, אחרי הביאו השם עֹלָתָה: בקצת שמות נקבעה בכ"ז ההברה הקצרה עם ת בסוף, בהשמטת האות השרשית ובמקומה רק הנגינה: בּשֶׁת מן בוש, נֹפֶת, והביא עוד שם קֶשֶׁת, נַחַת, שַׁחַת. קניג: מן קַטלת וכמו"כ מן קֻטלת אפשר שע"י עברם להסִגוּל נתהוו בּשֶׁת, נֹפֶת, תֹּפֶת. — ואעפ"כ מפקפק אני במציאות משקל פֹלֶת בעברית הקדומה כי הדמיונים שהביאו המדקדקים אינם ראיה מספקת. כל המדקדקים הקדמונים הביאו רק אותן שתי המלות לדמיון: בּשֶׁת, נֹפֶת, מפני כי שרש נפת הוא נוף ואולם החוקרים החדשים מספקים בדבר מהו שרש מלה זו. ותֹּפֶת שהביא קניג נראה כי השרש הוא תפי. עי' זה. ולכן נראה כי שרש בֹּשֶת הוא השרש בהת שבארמית (בחלוף ה-ש בלשונ' השמיות עי' ערך ה) וערך ש ), וגם בערב', ושעקר משמעותו הוא, כמו שכבר העיר גזנ': נחשך אור פניו, חורו פניו, ועוד נשמרה לו משמעה זו בלשון ערב'. ולכן המליצה בּשֶׁת פָּנִים.
2 סוברים כי הנוסחה משבשת.