1, בָּּשְׁתִּי, ש"נ, — א) רגש מצער שיוָלד בנפש האדם מפני המחשבה ומפני הפחד כי איזה דבר ומעשה יהיה לו לא כבוד, Scham;  honte;  shame : כְּבשֶׁת גנב בי ימצא כן הבישו בני ישראל (ירמ' ב כו).  והיה לכם מעון פרעה לְבשֶׁת והחסות בצל מצרים לכלמה (ירמ' ב כו).  למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בְּבשֶׁת ימי (ירמ' ב כו).  כי בשֶׁת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד (ירמ' ב כו).  ולא יודע עול בּשֶׁת  (ירמ' ב כו).  — ואומרים פלוני לבש בּשֶׁת, פלוני הלביש את פלוני בּשֶׁת.  שנאיך ילבשו בשֶׁת (ירמ' ב כו).  יבשו ויחפרו יחדו  שמחי רעתי ילבשו בשֶׁת וכלמה המגדילים עלי (ירמ' ב כו). אויביו אלביש בּשֶׁת ועליו יציץ נזרו (ירמ' ב כו).  — ואמר בן סירא:  כי יש בשת משאת עון ויש בשת כבוד וחן (ירמ' ב כו).  כי על גנב נבראה בשת וחרפה רעה על בעל שתים (ירמ' ב כו).  לא כל בשת נאה לשמר ולא כל הכלם באמת נבחר (ירמ' ב כו).  הזהר במדת הבושת כי הבושת מורה על פני הנדיב (ירמ' ב כו).  מי שיעטתהו הבושת מעילה יעלמו מומיו מבני האדם (ירמ' ב כו).  ואמרו חכמי המוסר הבושת בזולת מקומה חסרון (ירמ' ב כו).  — ועם פנים:  האתי הם מכעיסים נאם יי' הלוא אתם למען בּשֶׁת פְּנֵיהֶם (ירמ' ב כו).  כל היום כלמתי נגדי וּבשֶׁת פָּנַי כסתני (ירמ' ב כו).  לך אדני הצדקה ולנו בּשׁת הַפָּנִים  (דני' ט ז).  אדני לנו בּשֶׁת הַפָּנִים (ירמ' ב כו).  ובעונתינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד מלכי הארצות בחרב בשבי ובבזה וּבְבשֶֹת פָּנִים כהיום הזה (ירמ' ב כו).  וישלח יי' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב (מלך אשור) בְּבשֶׁת פָּנִים לארצו (ירמ' ב כו).  ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי.  עכשו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם בקשה גדולה לעצמו ולא בקש  עליהם רחמים (ירמ' ב כו).  לא חרבה ירושלם אלא על שלא היה להם בושת פנים (ירמ' ב כו).  ומפני מה לא מנו את אחז וכו' מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו (ירמ' ב כו).  מי שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני (ירמ' ב כו).  וכל מי שאין לו בושת פנים  דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני (ירמ' ב כו).  — ובכנ':  הלא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לְבָשְׁתְּךְ ולבשת ערות אמך (ירמ' ב כו).  נשכבה בְּבָשְׁתֵּנוּ ותכסנו כלמתנו (ירמ' ב כו).  תחת בָּשְׁתְּכֶם2 משנה (ירמ' ב כו).  ושמתים לתהלה ולשם בכל הארץ בָּשְׁתָּם  (צפנ' ג יט).  ילבשו שוטני כלמה ויעטו כמעיל בָּשְׁתָּם (ירמ' ב כו).  אתה ידעת חרפתי וּבָשְׁתִּי וכלמתי (ירמ' ב כו).  משיאין את היתומה  ואח"כ משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש (ירמ' ב כו).  שאין בשתו של העוה"ז כלום (ירמ' ב כו).  ב) מעשה שגורם בּשֶׁת לעושהו:  יעצת בּשֶׁת  לביתך (ירמ' ב כו).  וְהַבּשֶׁת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו (ירמ' ב כו).  — ג) כנוי להאלילים:  המה באו בעל פעור וינזרו לַבּשֶׁת (ירמ' ב כו).  כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ומספר חצות ירשלם שמתם מזבחות לַבּשֶׁת (ירמ' ב כו).  — ד) *תשלומים בעד הבשת שאדם גרם לחברו:  החובל בחבירו חייב עליו משום ה' דברים בנזק בצער ברפוי בשבת  ובבושת וכו' בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ירמ' ב כו).  שהאדם משלם נזק צער רפוי שבת ובושת (ירמ' ב כו).  ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת  (ירמ' ב כו).  רבי אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת (ירמ' ב כו).  נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה (ירמ' ב כו).  אעפ"י שאמרו המפתה (צריך לשלם נזק) כשיוציא אבל בשתה ופגמה נותן מיד (ירמ' ב כו).  — מקום בושתה של אשה (ירמ' ב כו), הרחם.  — בית הבושת, כמו מקום בושתה:  עור בית הבושת (ירמ' ב כו).