1, בָּּשְׁתִּי, ש"נ, — א) רגש מצער שיוָלד בנפש האדם מפני המחשבה ומפני הפחד כי איזה דבר ומעשה יהיה לו לא כבוד, Scham;  honte;  shame : כְּבשֶׁת גנב בי ימצא כן הבישו בני ישראל (ירמ' ב כו).  והיה לכם מעון פרעה לְבשֶׁת והחסות בצל מצרים לכלמה (ירמ' ב כו).  למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בְּבשֶׁת ימי (ירמ' ב כו).  כי בשֶׁת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד (ירמ' ב כו).  ולא יודע עול בּשֶׁת  (ירמ' ב כו).  — ואומרים פלוני לבש בּשֶׁת, פלוני הלביש את פלוני בּשֶׁת.  שנאיך ילבשו בשֶׁת (ירמ' ב כו).  יבשו ויחפרו יחדו  שמחי רעתי ילבשו בשֶׁת וכלמה המגדילים עלי (ירמ' ב כו). אויביו אלביש בּשֶׁת ועליו יציץ נזרו (ירמ' ב כו).  — ואמר בן סירא:  כי יש בשת משאת עון ויש בשת כבוד וחן (ירמ' ב כו).  כי על גנב נבראה בשת וחרפה רעה על בעל שתים (ירמ' ב כו).  לא כל בשת נאה לשמר ולא כל הכלם באמת נבחר (ירמ' ב כו).  הזהר במדת הבושת כי הבושת מורה על פני הנדיב (ירמ' ב כו).  מי שיעטתהו הבושת מעילה יעלמו מומיו מבני האדם (ירמ' ב כו).  ואמרו חכמי המוסר הבושת בזולת מקומה חסרון (ירמ' ב כו).  — ועם פנים:  האתי הם מכעיסים נאם יי' הלוא אתם למען בּשֶׁת פְּנֵיהֶם (ירמ' ב כו).  כל היום כלמתי נגדי וּבשֶׁת פָּנַי כסתני (ירמ' ב כו).  לך אדני הצדקה ולנו בּשׁת הַפָּנִים  (דני' ט ז).  אדני לנו בּשֶׁת הַפָּנִים (ירמ' ב כו).  ובעונתינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד מלכי הארצות בחרב בשבי ובבזה וּבְבשֶֹת פָּנִים כהיום הזה (ירמ' ב כו).  וישלח יי' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב (מלך אשור) בְּבשֶׁת פָּנִים לארצו (ירמ' ב כו).  ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי.  עכשו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם בקשה גדולה לעצמו ולא בקש  עליהם רחמים (ירמ' ב כו).  לא חרבה ירושלם אלא על שלא היה להם בושת פנים (ירמ' ב כו).  ומפני מה לא מנו את אחז וכו' מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו (ירמ' ב כו).  מי שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני (ירמ' ב כו).  וכל מי שאין לו בושת פנים  דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני (ירמ' ב כו).  — ובכנ':  הלא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לְבָשְׁתְּךְ ולבשת ערות אמך (ירמ' ב כו).  נשכבה בְּבָשְׁתֵּנוּ ותכסנו כלמתנו (ירמ' ב כו).  תחת בָּשְׁתְּכֶם2 משנה (ירמ' ב כו).  ושמתים לתהלה ולשם בכל הארץ בָּשְׁתָּם  (צפנ' ג יט).  ילבשו שוטני כלמה ויעטו כמעיל בָּשְׁתָּם (ירמ' ב כו).  אתה ידעת חרפתי וּבָשְׁתִּי וכלמתי (ירמ' ב כו).  משיאין את היתומה  ואח"כ משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש (ירמ' ב כו).  שאין בשתו של העוה"ז כלום (ירמ' ב כו).  ב) מעשה שגורם בּשֶׁת לעושהו:  יעצת בּשֶׁת  לביתך (ירמ' ב כו).  וְהַבּשֶׁת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו (ירמ' ב כו).  — ג) כנוי להאלילים:  המה באו בעל פעור וינזרו לַבּשֶׁת (ירמ' ב כו).  כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ומספר חצות ירשלם שמתם מזבחות לַבּשֶׁת (ירמ' ב כו).  — ד) *תשלומים בעד הבשת שאדם גרם לחברו:  החובל בחבירו חייב עליו משום ה' דברים בנזק בצער ברפוי בשבת  ובבושת וכו' בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ירמ' ב כו).  שהאדם משלם נזק צער רפוי שבת ובושת (ירמ' ב כו).  ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת  (ירמ' ב כו).  רבי אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת (ירמ' ב כו).  נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה (ירמ' ב כו).  אעפ"י שאמרו המפתה (צריך לשלם נזק) כשיוציא אבל בשתה ופגמה נותן מיד (ירמ' ב כו).  — מקום בושתה של אשה (ירמ' ב כו), הרחם.  — בית הבושת, כמו מקום בושתה:  עור בית הבושת (ירמ' ב כו). 



1 לפי דעת כל המדקדקים על משקל פֹּלֶת, מן שרש בוש, בתוספת ת. ריב"ג הזכיר בשת בשרש בוש, ולא העיר מאומה. והרד"ק במכלול אמר: פֹּלֶת ובֹשֶׁת פני כסתני, ונפֶת צופים. וכן בהשרשים בשרש בוש: ומ"א ובושת פני כסתני במשקל ונופת צופים. ע"כ. וכן מעשה אפד: ומזה (מנחי ע"ו) בֹּשֶׁת נֹפֶת. וכך הר"ד יחייא בלשון למודים: פלת ובשת פני. וכן ערוגת הבושם: פולת בושת נופת צופים. וכן מקנה אברהם: פּוֹלֶת הפא בחולם והלמד בסגול כמו נוֹפֶת בּוֹשֶׁת. ע"כ. וכן מסלול: פּוֹלֶת מלעיל בֹּשֶׁת וְנוֹפֶת צופים. וכן בן זאב (תל"ע): פֹּלֶת בֹּשֶׁת נֹפֶת, וכמו"כ באוה"ש, וכן חכמי הנכר. גם החדשים החליטו כלם כי זה משקל פֹּלֶת.  Ew. אומר, אחרי הביאו השם עֹלָתָה: בקצת שמות נקבעה בכ"ז ההברה הקצרה עם ת בסוף, בהשמטת האות השרשית ובמקומה רק הנגינה: בֹּשֶׁת מן בוש, נֹפֶת, והביא עוד שם קֶשֶׁת, נַחַת, שַׁחַת. קניג: מן קַטלת וכמו"כ מן קֻטלת אפשר שע"י עברם להסִגוּל נתהוו בֹּשֶׁת, נֹפֶת, תֹּפֶת.  ואעפ"כ מפקפק אני במציאות משקל פֹלֶת בעברית הקדומה כי הדמיונים שהביאו המדקדקים אינם ראיה מספקת.  כל המדקדקים הקדמונים הביאו אותן רק שתי המלות לדמיון:  בֹּשֶׁת, נֹפֶת, מפני כי שרש נפת הוא נוף ואולם החוקרים החדשים מספקים בדבר מהו שרש מלה זו.  ותֹּפֶת שהביא קניג נראה כי השרש הוא תפי.  עי' זה.  ולכן נראה כי שרש בֹּשֶת הוא השרש בהת שבארמית (בחלוף ה-ש בלשונ' השמיות עי' ערך ה)  וערך ש ),  וגם בערב', ושעקר משמעותו הוא, כמו שכבר העיר גזנ':  נחשך אור פניו, חורו פניו, ועוד נשמרה לו משמעה זו בלשון ערב'. ולכן המליצה בֹּשֶׁת פָּנִים.

2 סוברים כי הנוסחה משבשת.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים