1, פ"ע, בינ' הוֶֹה, צווי הֱוֵה, הֱוִי, *הֱוֵי, *הֱוּוּ, — כמו הָיָה:  הֱוֵה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך (בראש' כז כט).  יגורו בך נדחי מואב הֱוִי סתר למו מפני שודד (ישע' יט ד).  אתה והיהודים חשבים למרוד על כן אתה בונה החומה ואתה הוֶֹה להם למלך (נחמ' ו ו).  כי מה הוֶֹה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש (קהל' ב כב).  שהנמייה נושרת עליהן והוה להן לזבל (ע"ז ג ח).  וכל היישוב כלו אינו הוה אלא שעה אחת ביום (פסח' צד.).  בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר והיוקר הוה והשכר אבד (שבת לב:).  — ואמר הפיטן:  וגם המון צבא מלאכים, מנעימיו יהו ממליכים, ומרוצות חיל זקים, כחם יהו מחזקים, וזיו משלח ברקים, פניהם יהו מבריקים, וחוצה למו הוֹוִים, מתעלסים באהבים, ועד מחיצתם לא באים, באִשם נלהבים (שבת החדש, ובכן).  — *בְּהֹוֶה, בדבר מצוי תדיר במנהג העולם:  הבנים יוצאים בקשרים ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה (שבת ו ט).  לא דברו בשיירא אלא בהווה (ערוב' א י), ר"ל מפני שדבר זה מצוי בשיירות.  לא דברו חכמים בקציר (שאמרו אשה הבאה מן הקציר נאמנת לומר נשך הנחש את בעלי) אלא בהווה (יבמ' טו ב).  אם כן למה נאמר שור או חמור שדבר הכתוב בהווה (ב"ק ה ז).  לא דברו בנשיא אלא בהווה (נדר' מח.).  — ובלשון המחקר, הֹוֶה, כל מה שיש ומתקים בעולם:  כפי מה שגוזר מזג המעורב וכל הוה נפסד (מו"נ א"ת, א עב).  וכן הצורות הטבעיות ההוות הנפסדות כשנדקדק עליהן ונרדוף אחריהן נמצא כי קדמה לכל צורה מהן צורה אחרת (שם, חריזי א סח).  המציא על החמר הזה ההווה והנפסד דברים בלתי הווים ונפסדים (אגר' מנח' הקראי, לקו"ק, נספח' 49).  ואח"כ דבר על המורכבות ואמר הבל הבלים שהרי גם הם הוים ונפסדים (הקד' מלמד התלמיד').  והיה מבואר שידיעתנו באלו ההוים הבעלי נפש אשר בכאן היא יותר חזקה מהידיעה אשר לנו בגרמים השמימיים (רלב"ג, מלחמ' ה' ה ג א).  הנמצאות לא ימנע הענין בם משלשה חלקים אם שיהיו כלן בלתי הוות ולא נפסדות או כלן הוות נפסדות (העקר' ב ה).  °הַהֹוֶה הקדמון, כנוי להאלהות, לסִבַּת כל הסבות: והוא (האלהים) ההווה הקדמון אשר מאתו היה הכל (ר"י אברבנאל, ראש אמנה ז).  ואמר ה' אלהיך כלומר הווה קדמון ומאתו היה הכל בחפץ ויכולת (מ' אלדבי, ש"א א א).  — ובמשמ' הזמן הנכחי, שהוא עתה, Gegenwart;  présent ואם בהווה יש ה' עמנו איך מצאנו כל זאת (ר"י אברבנאל, שופט' ו יג).  — ואמר המשל: העבר אין, והעתיד עדין, וְהַהֹוֶה כהרף עין, אם כן דאגה מנין (מראה המוסר ה.).  — ובדקדוק: עבר, הוה ועתיד:  דע כי כל דברי האדם נחלק לשלשה חלקים עבר, עתיד והווה (ספ' פתח דברי על דקדוק).  ואחר העבר בניתי הבינוני שהוא ההווה (שם).  וצווי:  בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו (ברכ' ט א).  יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות א ד).  והוי דן את כל האדם לכף זכות (שם ו).  הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך (שם ט).  והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (שם טו).  והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו' והוי מחשב הפסד  מצוה כנגד שכרה (שם ב א).  הוי מתפלל בשלומה של מלכות (שם ג ב).  הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה (שם ד ב).  הוי זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תכוה (תמיד ו ג).  וכי איזה מדה מרובה מדת טובה או מדת פורענות הוי אומר מדת טובה (ספרי נשא ח).  איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם (שבת לב:).  והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו וכו' והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון (פסח' קיג.).  כשהן משביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך (נדר' כה.).  לדבריך אדם קל או מים קלים הוי אומר מים קלים (סוט' לד.).  והוי מודה על האמת (דא"ז ב).  והוי שמח במתנה שנתת מתוך ביתך (שם ט).  עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב (מד"ר בראש' סד).  בשעה שהרוח יוצא מלפני הקב"ה משברו בהרים ומרשלו בגבעות ואומר הוי זהיר שלא תזיק לבריותי (שם ויקר' טו).  ואימתי עונתה של עיסה להדבק בתנור הוי אומר בשעה שהוא מוסק (שם בראש' י).  היה קולך ערב הוי פוֹרס על שמע ועובר לפני התיבה (תנחומ' ראה ט).  — ובפרט לפני הבאת דברי הכתוב, כמו הנה:  אחר כל הכבוד שאני עתיד לעשות לבעלי תשובה אתם קורים תגר הוי ואל יאמר בן הנכר (מד"ר שמות יט).  הוי והיה מספר בני ישראל כחול הים משלן בעפר משלן בכוכבים (שם, במדב' ב).  מה שדי כי נעבדנו הוי בפשע שפתים מוקש רשע (תנח' נח טז).  — ולרבים:  הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס (אבות א ג).  הוו זהירין ברשות (שם ב ג).  הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדינו (ר"ה כ.).  הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם (נדר' כה.).  אמר הקב"ה הוו זהירין בתפלה שאין לך מדה יפה הימנה (תנחומא וירא א).  ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה שלקח זה (רמב"ם מכיר' א א).

—  פִע' *הִוֵּה - עשה שיִהְוֶה. שיהיה:  במהוה עצמה הכתוב מדבר כתוב' מ:.  היא מהוה את עצמה לו (רש"י שם לט:).  ודע כי המהוה והמוליד צריכים אל דבר כח המשנה בדין בני חלוף (הקד' מיוח' לראב"ד בס' יצירה).  שהכח המהוה לכל אלו ההויות השפלות הוא השכל (רלב"ג, מלחמ' ה' ה ג א).  שהשגה זו היא למעלה מהשגת הפועל המהווה לדברים הטבעיים (ר"י אלבו, העקרים א יא).  כי רוח הב"ח ונפשו הוא הוה בהתהוותו והמהוה אותו הוא נפש העולם המשפעת הכחות ההוות ונפסדות (ר"י אברבנאל, מפע' ה' ח ו).  באור השמש היחיד והכללי אשר על ידי אמצעיים ומראים שונים יהווה הארות מראות ממראות שונות שעה"ש לר"א אירירו ה יב.  כי הבורא יהוון לעת קץ בהתעדן הזמן (ר' קלוני', אגר' בע"ח ד ב).  — ומקור להֲוּות:  והנה הגלות והתפשטות השפע יהיה אז להוות למעלה דברים רוחניים וכו' או להשפיע טובות גשמיות בעולם הזה (ר"מ אלשיך, משלי ח ל).  

—  פֻע', °הֻוָּה, מְהֻוָּה, — שהִוּוּ אותו, שחדשוהו: אחר שהניחו שהגשם השמימי מהווה (נרבוני, מו"נ א נג).  

—  נִתפ', °נִתְהַוָּה, - נעשה ויצא למציאות: ושיתהוה ממנו בן יחיה וימות (ראב"ע, ספר העצמים).  ועל דבר הנהר המתהוה מחמת ירידת גשמים (שו"ת מהר"י קולון קטו).  — ובלשון המחקר:  ושאר מה שאמרנו שיתהווה ממנו (ראב"ע, ספר העצמים, הגלגלים).  וכן היסודות יתהוו קצתם מקצתם ויפסדו קצתם אל קצתם וכו' והיות כל מה שיתהוה מהם ויפסד אליהם חוזר חלילה וכו' כן הגלגל הוא המנהיג שאר חלקי העולם בתנועתו והוא ישלח לכל מתהווה כחותיו הנמצאות בו (מו"נ, תרג' א"ת, א עב).  כי ידוע שלא יתהוה איזה דבר שיזדמן מאיזה דבר שיזדמן (הקד' מיוח' להראב"ד בס' יצירה) כי אין בנגלה גשם יתהוה מלא גשם (ר"מ נרבוני, מו"נ א נג).  שהכח המהווה לכל אלו ההויות השפלות הוא השכל וממנו סודרו אלו הכחות לזרעים שיתהוה מהם מה שיתהוה בזה האופן מהשלמות והחכמה (רלב"ג, מלחמ' ה' ה ג א).  שזאת התנועה הגדולה הפועלת הלילה והיום אשר היא גם מניע לשאר הגלגלים היא מפשטת צורת הדברים הנפסדים ונותנת הצורות למתהוים במצות האל יתברך (אמונה רמה א ב).  כלל ארבעה היסודות שהם האש והרוח והמים והעפר וכל המתהוה מהם (יסו"ע לר"י ישראלי א).  שיש חומר ראשון קדום ממנו התהוו כל הנמצאים ברצון הבורא (העקרים א א).  ובעבור שהיתה ההקדמה הזאת ר"ל שלא יתהוה דבר מלא דבר יסוד מוסד לכל דעת בעלי הקדמות (ר"י אברבנאל, מפע' ה' ד א).  ושהארץ היתה תהו ובהו ובחמלת ה' נקוו המים ונתגלתה היבשה ונעשו המאורות להאיר על הארץ ואז נתהוו ההווים (שם א ד).  לא יכלו חכמי האומות לצייר אפשרות הבריאה בהיות נמנע אצלם שיתהוה דבר מלא דבר (ספורנו, אור עמים ו).  כלי חרש שעשה אותו היוצר בחכמה מלאכותית אם היה אומר לעושהו לא עשני על דרך פועל באמת שפעולתו בכונה וברצון אבל נתהויתי מאתו בלתי כוונתו וחכמתו כמו שיתהוה החום והאור מן השמש או מן האש (שם לז:).  — ומתהוית, נתהוית:  מקרה התנועה מתהוית בכוונת המניע (גנת אגוז לר"י ג'יקטיליה ב סז).  נפש יתירה השכלית והמדברת שנתהוית בו מכח ויפח רוח חיים (פענח רזא, בראש').  — ומקור:  והנה שתי אלה לא יעדרו מהתהוות על ידי התורה (ר"מ אלשיך, משלי ח ל).  להיותי עדין זכת האיכות ודקת הרוחניות ולא היה עדיין מבא אל הגשמיות להתהוות בי (שם).  

—  נִפע', °נֶהְוֶה, - כמו מתהוה:  רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין  מן העפר כמו הפרעושין (רמב"ם, שבת יא ב).  התולעים הנהוין מבשר המת (הוא, טומא' מת ג י).  וכל מה שברא הקב"ה הוא דבר שיש לו שם ונקרא יש כלומר דבר מצוי כמות מלאך או גלגל או אחד מארבעה יסודות או כל הנהוה מהם תחת השם הכל באים ועל פיו נקראים (הורית הקורא 12).