ש"ז, מ"ר חֲבֵרִים, — א) מי שהוא מִתְחַבֵּר לזולתו, שהוא אתו בידידות, בקרוב דעת, שהוא ידידו, דומה לו, Gefährte, Genosse; compagnon; fellow: גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע חָבֵר הוא לאיש משחית (משלי כח כד).  חָבֵר אני לכל אשר יראוך ולשמרי פקודיך (תהל' קיט סג).  טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם כי אם יפלו האחד יקים את חֲבֵרוֹ ואילו האחד שיפל ואין שני להקימו (קהל' ד ט-י).  ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חֲבֵרִים (שופט' כ יא). הישבת בגנים חֲבֵרִים מקשיבים לקולך (שה"ש ח יג). שריך סוררים וְחַבְרֵי גנבים (ישע' א כג).  הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהיה כעטיה על עדרי חֲבֵרֶיךָ (שה"ש א ז).  אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מֵחֲבֵרֶךָ (תהל' מה ח).  הן כל חֲבֵרָיו יבשו (ישע' מד יא).  — *וחָבֵר שֻלחן, מי שסועד על שלחן זולתו: יש אוהב נהפך לשנא ואת ריב חרפתך יחשוף, יש אוהב חבר שלחן ולא ימצא ביום רעה (ב"ס גני' ו ט-י).  — ופשט מאד השמוש בלשון במשמ' הזולת של אדם: שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך (סנה' ד ה).  הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה א' (אבות ו ג).  לא יאמר אדם לחבירו הילך מאתים זוז ושקול תחתיי מן האוצר (תוספתא דמאי ח ד).  שכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו (ירוש' שם ה כד ג).  שאסור לאדם לומר לחבירו הא לך את המעות וצא וקח לך בהם בשר לפסח (שם פסח' ז לד.).  שהיה אחד מהן מקדש אשה וחבירו חוטפה מן השוק (שם יבמ' יה יד ד).  המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך נאמן (ב"ב ע:).  ג' חייהן אינם חיים ואלו הן המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שייסורין מושלין בגופו (ביצה לב:).  כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו (פסח' כב:).  לאחד שזימן את חבירו לסעודה והכיר בו שהיה מבקש להרגו (מד"ר בראש' עה).  והיו המצריים הרשעים מביאין קטנים ומכניסים אותן בבתיהם של ישראל ועוקצים אותם ובוכים והיה התינוק שומע קולו של חבירו שהיה בוכה והיה בוכה עמו (שם שמות כב). אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו (ברכ' לב:).  אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת עליו (שם לט.).  ביום טובתו של חברך שמח עמו (מד"ר קהל', ביום טוב).  אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחבירך וכו' (אדר"נ לג).  מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם בדרך והביאוהו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירנו אמרה להם מת (יבמ' טז ז).  ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה (מו"ק יז.).  מפני מה אי אתם יודעין לפייס  כבן אידי חבירנו (יבמ' צו:).  לא יאמר הריני מזכה וחביריי מחייבין אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי (סנה' לא.).  מימיהן של בעלי בתים לא נמנעו להיות מתארחין אצל בעלי בתים חביריהם (ירוש' דמאי ב כב ד).  — ובבע"ח: ראה שני צפרים מתנצין זה עם זה הרג אחד מהם את חבירו הלך והביא עשב והניחו על פיו והחייהו (מד"ר במד' יח).  — ובדברים לא בע"ח: כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה (תרומ' ב ו).  ואין מין (של זרעים) פוגע בחבירו לחובשו (ירוש' שבת ט יא ד).  אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום (שם יומ' ה מג:).  טרדני הגל לחבירו וחברו לחבירו עד שהגיעוני ליבשה (מד"ר קהל', שלח לחמך).  — וחָבֵר לפלוני, מסכים עמו בדעה: וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי (ערוב' ב ו).  וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא (יבמ' יו ז).  — וחָבֵר בפרט במשמ' מי שלומד יחד עם איש אחר אצל רב אחד או בבית ספר וכדומה, Kamerad; camarade; school-fellow: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן (תענ' ז.).  שני חברים שהיו עסוקים בדבר הלכה ונכבשין זה לזה בהלכה (מד"ר שה"ש, ברח דודי).  — תלמיד חָבֵר, מי שהוא גם תלמיד וגם חָבֵר: בן עזאי תלמיד חבר דר"ע היה (ב"ב קנח:).  — ב) *ביחוד חָבֵר, לפנים, בזמן בית שני, מי שהיה נזהר בעניני טהרה דתית ומדקדק בהלכות תרומות ומעשרות ושביעית וכדומה: המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש (דמאי ב ג).  עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק (שם ו ב).  אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה (שבי' ה ט).  המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר שלא יתן תרומה ומעשרות לעם הארץ וכו' (תוספתא דמאי ב ב).  חבר שהיה מיסב במשתה וסעודת עם הארץ  (שם ג ז).  אינו דומה חבר שקילקל לבן חבר שקילקל (שם ב יד).  חבר ועם הארץ שירשו את אביהן (שם ו ח).  משלם קרן וחומש לכהן חבר וחבר אינו נותן אותן דמים (שם תרומ' ז ז).  אפילו חבר ששלח לחבר צריך לעשר (ירוש' דמאי ב כב ד).  לא ישמש חבר במשתה עם הארץ (שם). רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ נותן לתוך ידו (שם ג כג:). כל הימים שאדם חבר לא אכפת לו בצבור ואינו נענש עליו (מד"ר שמות כז).  לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ ככר של תרומה (שם ויקר' יח).  — ומ"ר: העומד על הגורן ובידו תרומה ואין מכיר אדם שם הרי זה משאיל לחבירים ולעם הארץ (תוספתא דמאי ה ד).  תנו רבנן חברים אין שאילת שלום ביניהן עמי הארץ ששואלין מחזירין להם בשפה רפה ובכובד ראש (תענ' יד.). —  °וכנוי כללי לחכם, מלֻמד: וזכרתי מה ששמעתיו כבר מטענות החבר אשר היה אצל מלך כוזר הנכנס בדת היהודים (כוזרי א א).  ואחר כן קרא (מלך הכוזר) חכם מחכמי היהודים ושאל אותו על אמונתו אמר לו החבר אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב וכו' (שם י-יא).  וכאשר למד המלך התורה וספרי הנביאים לקח החבר ההוא לרב והיה שואל אותו שאלות עבריות (שם ב א).  — °ושם תאר כבוד אצל היהודים בגרמניה למי שלמד הרבה תורה: ולאיש אשר אלה לו אמרתי מה שפרה נחלתו וראוי לכבדו ולענדו עטרת לראשו ביתר שאת ויאות לרוממהו בקהל עם לקרותו בשם הבח' החבר נתן בן כפ' דודו וכו' כי יש תקנה במעהיין שלא לסמוך (בחורים) בסמיכת חבר (סמיכ' חבר, מרדכי בנעט, שנת תפ"ג, JEnc. Haber).  — °חָבֵר עיר, החשוב והנכבד בעדה1: שאלת צבור שהסכימו שכל מי שיקדש אשה שלא מדעת חבר עירם וזקני הקהל שלא יהיו קדושיו קדושים (תשב"ץ ב ה).  — ג) °אחד מהעדה: חבר2 רשאי ליתן למי שישר בעיניו אבל לא מורינו כ"א בהסכמת ב' פרנסים מהגמונים להגמונים (ק"ק במברג, העתק אגר' הרבנ', ש' תל"ח).  — ופשט השמוש בהשם חָבֵר במשמ' אחד מבני חֶבְרָה, Mitglied; membre; member: — ובהשאלה, בחכמת הלשון, °חָבֵר למלה פלונית, דומה לה בצורתה, במשמעתה: חרוזים הם הקשורים מהאבנים היקרות ואין לו חבר (ראב"ע שה"ש א י א).  — ובכלל דומה לדבר: וידוע שכל הדברים שבעולם יש להם חבר חוץ מהגאוה שאין לה חבר (שבט יהודה ז).