1, חולשה, ש״נ, – כמו חֹלֶשׁ : וזה ידוע הוא שהשיבה היא לחולשת החום שיוצא מן הגוף ובעת ההיא יתקרר גוף האדם ויחלש חומו הטבעי (שער השמים ד א) . עד שיגיע אל חכמת מדידת הארץ והשמים מבלי שישיגהו בזה לאות או חולשה (אמונה רמה א ז). וקרה לו (לבן זומא) כאשר יקרה למביט בשמש הבטה חזקה אשר תכהינה עיניו לרוב מאור השמש ולחולשת כח הראות שבעין (מנח' קנא' לר' מפיסא 104). דומה למי שירצה לזון לנער היונק בלחם ובשר ויין שימיתהו בלי ספק לא לפי שאלו המזונות הם רעים אבל ימיתהו לחולשתו מלעכלם (מנוה"מ רלח).