חֲנִינָה

, ש"נ, — שה"פ מן חָנַן, במשמ' רחמים: והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבתיכם ועבדתם שם את אלהים אחרים יומם ולילה אשר לא אתן לכם חֲנִינָה (ירמ' יו יג). — ובסמה"א: א"ר בנימין לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים ולא שמענו חנינה בשבט בנימין (מד"ר בראש' צב). ואמרו אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ויחסו החנינה אל הדעת והלמוד אל הבינה (מלמד התלמיד', עקב). שעל צד החנינה והחסד נמצאו (המושכלות) באדם כדי שעל ידם תגיע הידיעה וההשכל לאדם (העקרים א טז). — ואמר הפיטן: להם (להעוללים) דר מעונה, לא נתן חֲנִינָה (קינ' לת"ב, איך נוי). והיה אל אמונה, מהרהר למענה, ומבין בחנינה אברא עולם בבינה, בעבור אמנה (יוצר א שבוע', שלמו).  זכור קרית חנה, ועדת מי מנה, המפוזרת בכל פנה, רוממה בחנינה, כי געה עונה, ועת לחננה (יוצר שבת זכור, זכור את). —  ומ"ר: במשול רשע על עם דל לישועתך סובר, ונתאזרת בחנינותיך מפזר ומפורד לכנס ולחבר (יוצר שבה"ג, אין ערוך).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים