חֲנִית

1, ש"נ, כנ' חֲנִיתוֹ, חֲנִיתֶךְ, מ"ר חֲנִיתִים, חֲנִיתוֹת, חֲנִיתוֹתֵיהֶם, — כלי זין של ברזל שראשו חד וצר, Speer; épieu; spear:  וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמר פלשתים פן יעשו העברים חרב או חֲנִית (ש"א יג יט).  ואין יש פה תחת ידך חֲנִית או חרב כי גם חרבי וגם כלי לא לקחתי בידי (שם כא ט).  וביד המצרי חֲנִית וירד (בניהו) אליו בשבט ויגזל את הַחֲנִית מיד המצרי (ש"ב כג כא).  ודוד מנגן בידו כיום ביום וְהַחֲנִית ביד שאול ויטל שאול את הַחֲנִית ויאמר אכה בדוד ובקיר (ש"א יח י-יא).  ויכהו אבנר באחרי הַחֲנִית אל החמש ותצא הַחֲנִית מאחריו ויפל שם וימת תחתו (ש"ב ב כג).  ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב וּבַחֲנִית ובכידון ואני בא אליך בשם יי' צבאות וכו' וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב וּבַחֲנִית יהושיע יי' כי ליי' המלחמה (ש"א יז מה-מז).  פרש מעלה ולהב חרב וברק חֲנִית ורב חלל וכבד פגר (נחו' ג ג).  החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי והרק חֲנִית וסגר לקראת רדפי (תהל' לה ב-ג).  שניהם חֲנִית וחצים ולשונם חרב חדה (שם נז ה).  וחץ חֲנִיתוֹ כמנור ארגים ולהבת חֲנִיתוֹ שש מאות שקלים ברזל (ש"א יז ז).  נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חֲנִיתוֹ (ש"ב א ו).  והוא עורר את חֲנִיתוֹ על שלש מאות חלל (שם כג יח).  והנה שאול שכב ישן במעגל וַחֲנִיתוֹ מעוכה בארץ מראשתו (ש"א כו ז). — ובמליצה:  לאור חציך יהלכו לנגה ברק חֲנִיתֶךָ (חבק' ג יא).  ויתן יהוידע הכהן לשרי המאות את הַחֲנִיתִים ואת המגנות ואת השלטים אשר למלך דויד (דהי"ב כג ט).  ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וִחֲנִיתוֹתֵיהֶם  למזמרות (ישע' ב ד). — ואמר הפיטן:  הכם בתחלואי מיתות, וכלם בנגף לכתות, זדים עורכי חֲנִיתוֹת, חגורי חרבות וקשתות (יוצר ז' פסח, אויבים). — ועי' רֹמַח.



1 רק בעבר', ולא נתברר מקורו, רוב המדקדקים גזרוהו מן חנה, משקל פְּעִית, וכך נראה מלשון נקבה של חנית שחשו המדברים עברית שהתיו היא סימן המשקל,  ואמרו החכמים שנגזר מן חנה ע"ש מושג הנטיה או הכפיפה שבו.  אך זה קצת דחוק, ואולי חנית משק' פעיל, והשרש הוא חנת, וכן מ"ר חניתים חניתות.  אבל גם בשרש חנת אין שום מושג שנוכל להניח שממנו נסתעף שם לכלי זין, ובכל השמות הנרדפים שיש בערב' לכלי זין זה אין אחד דומה פחות או יותר לחנית.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים