1, פ"י, עת' יַחֲרֹשׁ, מקו' חֲרשׁ, — חָרַשׁ האכר את אַדְמָתוֹ, פתח את האדמה בכלי חד כדי לעשותה תחוחה ולהכשירה לזריעה, pflügen; labourer; to plough: לא תַחֲרֹשׁ בשור ובחמר יחדו (דבר' כב י).  וימצא (אליהו) את אלישע בן שפט והוא חֹרֵשׁ שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר (מ"א יט יט). הבקר היו חֹרְשׁוֹת והאתנות רעות על ידיהם (איוב א יד). את בניכם יקח (המלך) ושם לו במרכבתו וכו'  וְלַחֲרשׁ חרישו ולקצר קצירו (ש"א ח יא-יב).  — וחֹרֶשׁ חוֹרֵשׁ, כמו שֵׁם: הנה ימים באים נאם יי' ונגש חוֹרֵשׁ בקוצר ודרך ענבים במשך הזרע (עמו' ט יג). הכל היום יחרש הַחֹרֵשׁ לזרע (ישע' כח כד). — ומליצה: חֲרַשְׁתֶּם רשע עולתה קצרתם אכלתם פרי כחש (הוש' י יג), לאמר עשיתם מעשה רשע. כאשר ראיתי חֹרְשֵׁי און וזרעי עמל יקצרהו (איוב ד ח). — ומשל, חָרַשׁ בעגלתו של פלוני, השתמש בדבר של פלוני: ויאמר להם (שמשון להפלשתים שע"י דלילה נודע להם החידה שלו) לולא חֲרַשְׁתֶּם בעגלתי לא מצאתם חידתי (שופט' יד יח). — ובהשאלה, חרש על פלוני דבר, זמם, חשב: אל תַּחֲרֹשׁ על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך (משלי ג כט). — ומצוי בתו"מ: כמה יהא חורש בתלמי הרביעה אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה (כלא' ב ג). עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ב"ש אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי (שבי' א א). עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות (שם ב א). לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית (שם ה ח). אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר וכו' (שבת ז ב). לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה (ב"מ ה י). השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה אם נשבר הקנקן פטור (שם ו ד). קונם שדי שאיני חורש בה לעולם (נדר' ד ו). לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום (ירוש' דמאי ז כו:). שהיו חורשין (במשכן) ליטע סממנין (שם שבת ז ט ד). ירד (אבא יהודה) לחרוש בתוך חצי שדהו עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה (שם הור' ג מח.). התחיל לתקוע תקיעה ראשונה (בע"ש) נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות (שבת לה:). בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל הפרה היתה נשמעת לחורש והתלם נשמע לחורש כיון שחטא אדם מרדו עליו הפרה לא היתה נשמעת לחורש והתלם לא היה נשמע לחורש (מד"ר בראש' כה). הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכו' אם אין הקב"ה מוציא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי (שם ויקר' כח). — ואמר המשורר: אשר היתה סגורה מפנינים כמו סלע אשר אינה חרושה, עדי פתח סגוריה ותפש טמוניה והוציא כל רכושה (רשב"ג, הצפור). — ובהשאלה,  בענין בעילת אשה2: ר' יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל (ירוש' יבמ' א ב:). שהיה (ער בכור יהודה) חורש בגנות ומערה לאשפות (מד"ר בראש' פה). כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל כל החרישות שחרשתי באמך לא ברחל הייתי ראוי לחרשן (שם צח). — ובמליצה במשמ' ענוי ואכזריות: על גבי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים האריכו למעניתם (תהל' קכט ג), עִנו אותי והתאכזרו בי. — ואמר המשורר: נפתה בתענוגיו הלא יבין כי הזמן חורש עלי גב הוא (ר"י חריזי, הענק ג). לי ישקוד לדרשי, מכף משדדי וְחֹרְשִׁי, להרביצני בנוה מדרשי (יוצ' ב' פסח, אפיק). 

— נִפע', נֶחֱרַשׁ, עת' יֵחָרֵשׁ, — נֶחֱרַשׁ השדה, חָרְשׁוּ אותו, ותֵחָרֵשׁ האדמה שדה, כמו שדה, לעשותה לשדה: לכן בגללכם ציון שדה תֵחָרֵשׁ וירושלם עיין תהיה (מיכה ג יב). — ובתו"מ: בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וכו' ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (תענ' ד ו). לא ניטעת ולא נזרעת ולא נחרשת (תוספתא נגע' ו ב). — ואמר הפיטן: נשחטים נשפטים בידי אדונים קשים, ביד הגרים נחרשים ולאדומים נכבשים (סמא"צ, סליח' צו"ג, חי בכל). 

— הִפע', הֶחֱרִישׁ, — הֶחֱרִישׁ על פלוני, כמו חָרַשׁ: וישמע שאול את כל העם למלחמה לרדת קעילה לצור אל דוד ואל אנשיו וידע דוד כי עליו שאול מַחֲרִישׁ הרעה (שופט' כג ח-ט).