1, ש"ז, בכנ' יְצוּעִי, מ"ר יְצוּעָי, סמי' יְצוּעִי,  — א) משכב: פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יְצוּעִי עלה (בראש' מט ד).  ובחללו יְצוּעֵי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף (דהי"א ה א).  אם זכרתיך על יְצוּעָי באשמרות אהגה בך (תהל' סג ז).  אשר נשבע ליי' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יְצוּעָי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום ליי' משכנות לאביר יעקב (שם קלב ב-ה).  אם אקוה שאול ביתי בחשך רפדתי יְצוּעָי (איוב יז יג).  —  ואמר בן סירא: ותתן לנשים כסליך ותמשילם בגויתך ו[ת]תן מום בכבודך ותחלל את יצועיך ל[הבי]א אף על צאצאיך ואנחה על משכבך (ב"ס גני' מז יט-כ).  — ומ"ר *יְצוּעִים: כיון שמתה רחל נטל יעקב אבינו מטתה של בלהה ונתנה אצל מטתו אמר (ראובן) לא דיה לאימא להתקנא בחיי אחותה אלא אף לאחר מותה עלה וקלקל את היצועין (מד"ר בראש' צח).  —  ואמר הפיטן: וסוף שברו בבית קברו יצוּע גוש וסות רִמה, ויתגבר ללא דבר וישמח ובל ידע מה (ר"י הלוי, סליחה, יצו האל).  יום ליום רופא כל בשר מקים מתים מיצועים, ומתיר גוף כדור נקשר ושם אבריו נעים (ר"י נגארה, זמרו לאל).  —  ב) כמו יָצִיעַ: היצוע2 התחתונה חמש באמה רחבה (מ"א ו ו).